מאמר
עשרה הרוגי מלכות
בתו של הרומאי ששמעה את בכייתו של רבי ישמעאל ביקשה מאביה כי יסיר את עור פניו מעליו על מנת לשומרו, הצורר מיהר לקיים את בקשת בתו
מוטי מרינגר כ"ו בסיון תשס"ט - 18/06/2009 06:16
עשרה הרוגי מלכות אלו עשרה תנאים קדושי עליון שנהרגו על קידוש השם בידי הכובש הרומי בתקופה שלאחר חורבן בית שני, רובם על ידי הקיסר אדרייאנוס שחיק טמיא (ישחקו עצמותיו) בשל עוברם על גזירותיו שלא לעסוק בתורה ולקיים מצוות.
שמות התנאים הנמנים על עשרה הרוגי מלכות מובאים בשלוש מקורות שונים ויש מעט הבדלים ביניהם, במדרש רבה על מגילת איכה נזכרים התנאים רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, רבן שמעון בן גמליאל, רבי חנינא בן תרדיון, רבי עקיבא, רבי יהודה בן בבא, רבי חוצפית המתורגמן, רבי ישבב הסופר, רבי טרפון, בן עזאי ורבי יהודה הנחתום.
במדרש תהילים מופיע שמו של רבי יוסי הגלילי במקום שמו של רבי טרפון, המקור השלישי הוא במדרש אלה אזכרה ובפיוט הנושא שם זה ונאמר בקהילות רבות בישראל ביום הכיפורים, ובו נמנים רבי חנינא בן חכינאי, רבי יהודה בן דמא ורבי אלעזר בן שמוע, ולא נמנים בו רבי יוסי הגלילי, רבי טרפון, בן עזאי ורבי יהודה הנחתום.
רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול נהרג על ידי הרומאים יחד עם רבן שמעון בן גמליאל נשיא ישראל ביום כ"ה בסיוון, בתלמוד בבלי במסכת סוטה מובאים דברים שאמר שמואל הקטן לפני פטירתו ובהם הוא צופה את סופם המר של רבי ישמעאל ורבן שמעון בן גמליאל, 'ואף הוא אמר בשעת מיתתו שמעון וישמעאל לחרבא, וחברוהי לקטלא, ושאר עמא לביזא ועקן סגיאין עתידין למיתי על עמא' (רבי שמעון ורבי ישמעאל לחרב וחבריהם יהרגו ושאר העם לביזה וצרות גדולות עתידות לבוא על העם), כאשר נאסרו רבי ישמעאל ורבן שמעון אמר רבי ישמעאל כהן גדול את שמו המפורש של הקדוש ברוך הוא ועלה לשמים על מנת לשמוע האם נגזרה הגזירה, כשירד רבי ישמעאל חזרה לארץ אמר לחבריו 'קבלו עליכם צדיקים וידידים כי שמעתי מאחורי הפרגוד כי בזאת אתם נלכדים', לאחר שקיבלו עליהם את הדין החלו מתווכחים רבי ישמעאל ורבן שמעון כשכל אחד מהם מבקש להיהרג ראשון על מנת שלא יראה במיתת חברו הגדול, לבסוף הוטל הגורל ונקבע כי רבן שמעון ייהרג ראשון, הצורר הרומאי לא אחר מלבצע את זממו ומיהר והרג את רבן שמעון בן גמליאל נשיא ישראל, לאחר הריגתו נטל רבי ישמעאל את ראשו של רבן שמעון ובכה ואמר 'אי הלשון הממהרת להורות באמרי שפר בעוונות איך אתה לוחכת את העפר', בתו של הרומאי ששמעה את בכייתו של רבי ישמעאל ביקשה מאביה כי יסיר את עור פניו מעליו על מנת לשומרו, הצורר מיהר לקיים את בקשת בתו וכשהגיע למקום בו מניחים תפילין צווח רבי ישמעאל ונפטר. רבי ישמעאל נטמן ע"פ המקובל בצפון ארץ ישראל, ליד הכפר הערבי סאג'ור.
באבות דרבי נתן מובא מעשה הריגתם של תנאים אלו בפרטים מעט שונים 'וכשתפשו את רשב"ג (רבן שמעון בן גמליאל) ואת רבי ישמעאל להרג, היה רשב"ג יושב ותוהה בדעתו ואומר אוי לנו שאנו נהרגין כמחללי שבתות וכעובדי עבודה זרה וכמגלי עריות וכשופכי דמים, אמר לו רבי ישמעאל בן אלישע רצונך שאומר לפניך דבר אחד, אמר לו אמור, אמר לו שמא כשהיית מסב בסעודה באו עניים ועמדו על פתחך ולא הנחתם שיכנסו ויאכלו, אמר לו השמים אם עשיתי כן אלא שומרים היו לי יושבין על הפתח כשהיו העניים באים היו מכניסין אותן אצלי ואוכלין ושותין אצלי ומברכין לשם שמים, א"ל שמא כשהיית יושב ודורש בהר הבית והיו כל אוכלוסי ישראל יושבין לפניך זחה דעתך עליך, אמר לו ישמעאל אחי מוכן אדם שיקבל את פגעו. והיו מתחננין לאספקלטור זה אמר (רבי ישמעאל) אני כהן בן כהן גדול הרגני תחלה ואל אראה במיתת חברי. וזה אמר לו (רבן שמעון) אני נשיא בן נשיא הרגני תחלה ואל אראה במיתת חברי. אמר להם הפילו גורלות. והפילו ונפל הפור על רשב"ג. מיד נטל החרב וחתך את ראשו. נטלו רבי ישמעאל בן אלישע והניחו בחיקו והיה בוכה וצועק פה קדוש פה נאמן פה שמוציא סנדלפונין טובות ואבנים טובות ומרגליות, מי הטמינך בעפר ומי מילא לשונך עפר ואפר, עליך הכתוב אומר 'חרב עורי על רעי ועל גבר עמיתי', לא הספיק לגמור הדבר עד שנטלו החרב וחתכו את ראשו'.
במסכת שמחות מובא 'וכשנהרגו רבן שמעון ורבי ישמעאל, באה שמועה אצל רבי עקיבא ואצל רבי יהודה בן בבא, עמדו וחגרו מותניהם שקים, וקרעו את בגדיהם, ואמרו אחינו ישראל שמעונו, אילו טובה הייתה באה לעולם תחילה, לא היו מקבלין אלא רבי שמעון ורבי ישמעאל, ועכשיו גלוי היה לפני מי שאמר והיה העולם שלסוף פורעניות גדולות עתידות לבוא לעולם, ולפיכך נסתלקו אלו מן העולם, הצדיק אבד ואין איש שם על לב, יבואו שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו'.
בערב יום הכיפורים, כשבעים שנה לאחר חורבן בית המקדש, נהרג התנא הקדוש רבי עקיבא. רבי עקיבא נתפס בעוון לימוד תורה והוצא להורג על ידי שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להורג היה זה זמן קריאת שמע ורבי עקיבא לא שם ליבו לצוררים וקיבל עליו עול מלכות שמים, תלמידיו של רבי עקיבא התפלאו על דבקותו והוא אמר להם כי כל ימיו היה מצטער מתי יוכל לקיים את מה שכתוב ואהבת את ה' אלוקיך בכל נפשך, ועכשיו שבא הדבר לידו משתדל הוא לקיימו ככל יכולתו, על כל סירוק וסירוק שהיו סורקים את בשרו אמר רבי עקיבא 'הצור תמים פועלו כי כל דרכיו משפט קל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא', לאחר שיצאה נשמתו של רבי עקיבא יצאה בת קול משמים ואמרה 'אשריך ר' עקיבא שהיית צדיק וישר ויצאה נשמתך בצדיק וישר', לאחר שסיים רבי עקיבא לקרוא את הפסוק 'שמע ישראל' יצאה נשמתו בטהרה במילה 'אחד', לאחר שנפטר רבי עקיבא התעסק אליהו הנביא זכור לטוב בקבורתו ומלאכי השרת ביכו את מותו שלשה ימים ולילות.
בתלמוד במסכת עבודה זרה מובא סיפור הריגתו של התנא רבי חנינא בן תרדיון, כשחלה התנא רבי יוסי בן קיסמא הלך רבי חנינא לבקרו, אמר רבי יוסי לרבי חנינא שמעתי שלמרות שהרומאים אסרו ללמוד תורה אתה מקהיל קהילות ברבים ומלמד תורה, וכי אינך יודע שאומה זו שרפה את בית המקדש ומן השמים המליכו אותה? ענה רבי חנינא לרבי יוסי 'מן השמים ירחמו', אמר רבי יוסי לרבי חנינא אני טוען לך דברים של טעם ואתה עונה לי 'מן השמים ירחמו' תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר התורה באש. לאחר שנפטר רבי יוסי בן קיסמא השתתפו כל גדולי רומי בהלווייתו, כשחזרו מהלוויה תפשו הרומאים את רבי חנינא בן תרדיון מקהיל קהילות ומלמדם תורה וספר תורה מונח בחיקו, לקחו הרומאים את רבי חנינא הקיפו אותו בגווילי ספר התורה עטפו את הכל בזרדים והציתו באש, כדי לעכב את מותו של רבי חנינא ולהגביר את ייסוריו נטלו הרומאים גזי צמר, שרו אותם במים והניחו על ליבו של רבי חנינא שלא יישרף, בתו של רבי חנינא שראתה את שרפתו אמרה לו איך אראה אותך בכך, ענה לה רבי חנינא אם הייתי נשרף לבדי הייתי דואג, אך כעת כשספר התורה נשרף עימי מי שיתבע עלבונה של תורה יתבע את עלבוני, לאחר מכן נשאל רבי חנינא על ידי תלמידיו מה הוא רואה ענה להם רבי חנינא כי הוא רואה אותיות פורחות באוויר וגווילין נשרפים, המוציא להורג שעמד בסמוך למדורה ראה את גדלותו של רבי חנינא ושאל אותו אם יביאו לחיי עולם הבא במידה ויוריד ממנו את גזי הצמר ויגביר את האש על מנת להמעיט בייסוריו, רבי חנינא ענה בחיוב לשאלתו של אותו תליין והוא מיהר להוריד את הצמר ולהגביר את האש, לאחר מכן קפץ אותו תליין לאש ונשרף יחד עם רבי חנינא, יצאה בת קול משמים ואמרה כי רבי חנינא בן תרדיון ואותו תליין מזומנים לחיי העולם הבא.
התנא רבי יהודה בן בבא היה חברו של רבי עקיבא, משנהרג רבי עקיבא גזר רבי יהודה שלא יסוכו בבשמים לאות אבל על הריגתו, באותה תקופה גזרו הרומאים שכל מי שסומך תלמיד להוראה ייהרג והעיר שבה ייסמכו תיחרב ואזור העיר יעקר, בכדי שלא להפסיק את הסמיכה בישראל מסר רבי יהודה את נפשו על הדבר וסמך תלמידים, על מנת שלא לפגוע בעיר שבה תהיה הסמיכה הלך רבי יהודה וישב באמצע הדרך בין שני הרים גבוהים שבין הערים אושא ושפרעם ושם הסמיך להוראה את התנאים רבי מאיר, רבי יהודה, רבי שמעון, רבי יוסי ורבי אלעזר בן שמוע, לאחר שהסמיך רבי יהודה חמישה תלמידים אלו הגיעו למקום חיילים רומאים, רבי יהודה הורה מיד לתלמידיו לברוח אבל הם התעכבו על מנת להציל את רבי יהודה שהיה מבוגר ולא יכול היה לנוס, אמר רבי יהודה לתלמידיו שיעזבו אותו וינוסו ו'הרי אני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין', משהגיעו הרומאים לרבי יהודה נעצו בו מרוב כעסם שלש מאות חניתות עד שנהרג. הריגתו של רבי יהודה הייתה ביום שישי - ערב שבת קודש, ובעת שנתפס רבי יהודה היה זה לאחר תשע שעות ביום ורבי יהודה החל באמירת קידוש של שבת אותו רצה להספיק ולומר לפני שייהרג, כאשר נהרג רבי יהודה אחז הוא במילים 'אשר ברא אלוקים' ולא הספיק לסיים את הפסוק ונהרג, יצאה בת קול משמים ואמרה 'אשריך ר' יהודה שהיית דומה למלאך ויצאה נשמתך באלוקים'.
אחרי רבי יהודה בן בבא נהרג רבי חוצפית המתורגמן, רבי חוצפית היה בעת הריגתו בן מאה ושלושים שנה פחות יום, הוא היה בקי בשבעים שפות ומפני קולו הנעים וחכמתו הרבה התמנה להיות מתורגמנו של רבן גמליאל והיה חוזר על דבריו בקול, בעת שיצא רבי חוצפית להיהרג ביקש הוא מהרומאים כי ימתינו לו עוד יום אחד עד שימלאו לו מאה ושלושים שנה על מנת שיזכה לקיים עוד שתי מצוות – קריאת שמע שחרית וערבית, הקיסר כעס על בקשתו של רבי חוצפית וציווה להרוג אותו בסקילה ותלייה, לאחר מותו נמסרה גופתו הטהורה לקבורה ונטמנה בכבוד רב על ידי תלמידיו למרגלות העיר צפת.
אחריו נהרג רבי ישבב הסופר, רבי ישבב נהרג כאשר היה בן תשעים שנה ולפני הריגתו אמר לתלמידיו כי כיון שנגזרה גזירה ינהגו בשלום ורעות אחד עם השני ואולי ינצלו. רבי ישבב נהרג בשריפה.
שמותיהם של שבעת התנאים הללו מובאים בכל המקורות כחלק מעשרה הרוגי מלכות, בפיוט אלה אזכרה נזכרים כאמור גם רבי אלעזר בן שמוע רבי חנינא בן חכינאי ורבי יהודה בן דמא.
רבי יהודה בן דמא נהרג בערב חג השבועות, לפני שנהרג ביקש רבי יהודה מהקיסר שימתין עד הערב כדי שיוכל לקיים מצוות קידוש לפני שייהרג, הקיסר התכעס על כך שעדיין רבי יהודה דבק בדתו וציווה לקשרו לזנב של סוס ולגוררו ברחובותיה של העיר רומי, לאחר מכן נחתך גופו של רבי יהודה לחתיכות שהושלכו ברחוב, בא אליהו הנביא זכר לטוב ואסף את חלקי גופו של רבי יהודה וטמן אותם במערה ממנה נשמעו במשך שלושים יום קולות בכי וקינה על מותו של רבי יהודה בן דמא.
מנהגו של רבי חנינא בן חכינאי מעת היותו בן י"ב שנה ועד להריגתו בגיל תשעים וחמש שנה היה לצום בכל יום ויום, בעת שהוציאוהו להיהרג היה זה בערב שבת, אמרו תלמידיו לרבי חנינא 'רבי רצונך שתטעום כלום קודם שתיהרג?' ענה להם רבי חנינא כל ימי לא אכלתי ושתיתי ועכשיו כאשר אני לפני מותי ואיני יודע אם אני נלקח לגן עדן או לגיהינום חלילה, רוצים אתם שאטעם? רבי חנינא החל מקדש את השבת המתקרבת ובאמצע קידוש כאשר אמר את המילה 'ויקדש אותו' נהרג, יצאה בת קול משמים ואמרה 'אשריך רבי חנינא בן חכינאי שהיית קדוש ויצאה נשמתך בקדושה בתיבת ויקדש'.
ביום הכיפורים נהרג רבי אלעזר בן שמוע שהיה מחמשת התנאים שסמך רבי יהודה בן בבא, לפני הריגתו שאלוהו תלמידיו מה הוא רואה והוא ענה כי רואה שלוקחים את מיטתו של רבי יהודה בן בבא יחד עם מיטתו של רבי עקיבא והם מתווכחים זה עם זה בדברי תורה, לאחר מכן הוסיף ואמר כי הוא רואה את כל הצדיקים שבשמים מטהרים נשמותיהם במימי השילוח על מנת להיכנס בטהרה לישיבה של מעלה בה ידרוש רבי עקיבא, ולכל צדיק וצדיק מכינים מלאכי עליון כסאות של זהב לשבת עליהם, לאחר שאמר דברים אלו ציווה הקיסר ונהרג רבי אלעזר בן שמוע.
במדרש רבה על איכה וכן במדרש תהילים לא נמנים שלושת תנאים אלו על הרוגי מלכות במקומם נמנים בן עזאי ורבי יהודה הנחתום.
רבי יהודה הנחתום נתפס על ידי המלכות בעוון לימוד תורה ונגזר דינו להריגה, לשם ביצוע גזר הדין נמסר רבי יהודה לאדם בשם בן קופיא על מנת שיהרגהו, בן קופיא הכיר בערכו של רבי יהודה וציווה להרוג אדם אחר תחתיו ולחתכו לחתיכות על מנת שלא יזהו שהמת אינו רבי יהודה, אחד האנשים שנכח בתרמית הלשין על כך לקיסר שציווה להרוג את שניהם ואת גופו של בן קופיא לחתוך כדרך שרצה להונות את הקיסר.
לגבי התנא העשירי קיימת מחלוקת, במדרש תהילים מופיע שמו של רבי יוסי הגלילי ובמדרש איכה שמו של רבי טרפון.
בחז"ל מוזכרות שתי סיבות מדוע נהרגו עשרה תנאים אלו, בפיוט 'אלה אזכרה' מובא שהגזירה באה ככפרה על עוון מכירתו של יוסף הצדיק על ידי אחיו השבטים, דורשי רשומות אף הוסיפו שכל הרוג היה כנגד אחד מהשבטים, אך מכיוון שבמכירת יוסף היו רק תשעה שבטים שהרי יוסף עצמו נמכר וראובן הלך ליעקב, וכן בנימין היה אצל יעקב ולא השתתף במכירה, על כן אומרים המפרשים כי רבי עקיבא היה כביכול כנגד הקדוש ברוך הוא שאותו צירפו השבטים לעשרה על מנת לגזור נידוי שלא לגלות ליעקב אבינו את שארע ליוסף באמת.
בתלמוד בבלי במסכת סנהדרין נזכרת סיבה אחרת והיא כפרה על נידויו של התנא רבי אליעזר לאחר המחלוקת בדבר 'תנורו של עכנאי', לפני פטירתו של רבי אליעזר נכנסו לבקרו תלמידיו לאחר שלא ראו אותו מיום נידויו והוא שתמה על סיבת הביקור נענה על ידי תלמידיו כי באו ללמוד ממנו תורה, שאל אותם רבי אליעזר ומדוע לא באתם עד היום? וענו לו התלמידים כי לא היה להם פנאי, אמר להם רבי אליעזר 'תמה אני אם ימותו מיתת עצמן', שאל רבי עקיבא את רבי אליעזר האם התכוון אליו, ענה לו רבי אליעזר כי מיתתו תהא קשה משל כולן.
גזירותיו של אדריינוס שבעקבותיהן נהרגו התנאים הקדושים בטלו, אך גזירות הקדוש ברוך הוא אותן רצו אדריינוס ושאר צוררי ישראל לבטל, קיימות ומתקיימות עד ימינו.
'הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו'.
שמות התנאים הנמנים על עשרה הרוגי מלכות מובאים בשלוש מקורות שונים ויש מעט הבדלים ביניהם, במדרש רבה על מגילת איכה נזכרים התנאים רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, רבן שמעון בן גמליאל, רבי חנינא בן תרדיון, רבי עקיבא, רבי יהודה בן בבא, רבי חוצפית המתורגמן, רבי ישבב הסופר, רבי טרפון, בן עזאי ורבי יהודה הנחתום.
במדרש תהילים מופיע שמו של רבי יוסי הגלילי במקום שמו של רבי טרפון, המקור השלישי הוא במדרש אלה אזכרה ובפיוט הנושא שם זה ונאמר בקהילות רבות בישראל ביום הכיפורים, ובו נמנים רבי חנינא בן חכינאי, רבי יהודה בן דמא ורבי אלעזר בן שמוע, ולא נמנים בו רבי יוסי הגלילי, רבי טרפון, בן עזאי ורבי יהודה הנחתום.
רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול נהרג על ידי הרומאים יחד עם רבן שמעון בן גמליאל נשיא ישראל ביום כ"ה בסיוון, בתלמוד בבלי במסכת סוטה מובאים דברים שאמר שמואל הקטן לפני פטירתו ובהם הוא צופה את סופם המר של רבי ישמעאל ורבן שמעון בן גמליאל, 'ואף הוא אמר בשעת מיתתו שמעון וישמעאל לחרבא, וחברוהי לקטלא, ושאר עמא לביזא ועקן סגיאין עתידין למיתי על עמא' (רבי שמעון ורבי ישמעאל לחרב וחבריהם יהרגו ושאר העם לביזה וצרות גדולות עתידות לבוא על העם), כאשר נאסרו רבי ישמעאל ורבן שמעון אמר רבי ישמעאל כהן גדול את שמו המפורש של הקדוש ברוך הוא ועלה לשמים על מנת לשמוע האם נגזרה הגזירה, כשירד רבי ישמעאל חזרה לארץ אמר לחבריו 'קבלו עליכם צדיקים וידידים כי שמעתי מאחורי הפרגוד כי בזאת אתם נלכדים', לאחר שקיבלו עליהם את הדין החלו מתווכחים רבי ישמעאל ורבן שמעון כשכל אחד מהם מבקש להיהרג ראשון על מנת שלא יראה במיתת חברו הגדול, לבסוף הוטל הגורל ונקבע כי רבן שמעון ייהרג ראשון, הצורר הרומאי לא אחר מלבצע את זממו ומיהר והרג את רבן שמעון בן גמליאל נשיא ישראל, לאחר הריגתו נטל רבי ישמעאל את ראשו של רבן שמעון ובכה ואמר 'אי הלשון הממהרת להורות באמרי שפר בעוונות איך אתה לוחכת את העפר', בתו של הרומאי ששמעה את בכייתו של רבי ישמעאל ביקשה מאביה כי יסיר את עור פניו מעליו על מנת לשומרו, הצורר מיהר לקיים את בקשת בתו וכשהגיע למקום בו מניחים תפילין צווח רבי ישמעאל ונפטר. רבי ישמעאל נטמן ע"פ המקובל בצפון ארץ ישראל, ליד הכפר הערבי סאג'ור.
באבות דרבי נתן מובא מעשה הריגתם של תנאים אלו בפרטים מעט שונים 'וכשתפשו את רשב"ג (רבן שמעון בן גמליאל) ואת רבי ישמעאל להרג, היה רשב"ג יושב ותוהה בדעתו ואומר אוי לנו שאנו נהרגין כמחללי שבתות וכעובדי עבודה זרה וכמגלי עריות וכשופכי דמים, אמר לו רבי ישמעאל בן אלישע רצונך שאומר לפניך דבר אחד, אמר לו אמור, אמר לו שמא כשהיית מסב בסעודה באו עניים ועמדו על פתחך ולא הנחתם שיכנסו ויאכלו, אמר לו השמים אם עשיתי כן אלא שומרים היו לי יושבין על הפתח כשהיו העניים באים היו מכניסין אותן אצלי ואוכלין ושותין אצלי ומברכין לשם שמים, א"ל שמא כשהיית יושב ודורש בהר הבית והיו כל אוכלוסי ישראל יושבין לפניך זחה דעתך עליך, אמר לו ישמעאל אחי מוכן אדם שיקבל את פגעו. והיו מתחננין לאספקלטור זה אמר (רבי ישמעאל) אני כהן בן כהן גדול הרגני תחלה ואל אראה במיתת חברי. וזה אמר לו (רבן שמעון) אני נשיא בן נשיא הרגני תחלה ואל אראה במיתת חברי. אמר להם הפילו גורלות. והפילו ונפל הפור על רשב"ג. מיד נטל החרב וחתך את ראשו. נטלו רבי ישמעאל בן אלישע והניחו בחיקו והיה בוכה וצועק פה קדוש פה נאמן פה שמוציא סנדלפונין טובות ואבנים טובות ומרגליות, מי הטמינך בעפר ומי מילא לשונך עפר ואפר, עליך הכתוב אומר 'חרב עורי על רעי ועל גבר עמיתי', לא הספיק לגמור הדבר עד שנטלו החרב וחתכו את ראשו'.
במסכת שמחות מובא 'וכשנהרגו רבן שמעון ורבי ישמעאל, באה שמועה אצל רבי עקיבא ואצל רבי יהודה בן בבא, עמדו וחגרו מותניהם שקים, וקרעו את בגדיהם, ואמרו אחינו ישראל שמעונו, אילו טובה הייתה באה לעולם תחילה, לא היו מקבלין אלא רבי שמעון ורבי ישמעאל, ועכשיו גלוי היה לפני מי שאמר והיה העולם שלסוף פורעניות גדולות עתידות לבוא לעולם, ולפיכך נסתלקו אלו מן העולם, הצדיק אבד ואין איש שם על לב, יבואו שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו'.
בערב יום הכיפורים, כשבעים שנה לאחר חורבן בית המקדש, נהרג התנא הקדוש רבי עקיבא. רבי עקיבא נתפס בעוון לימוד תורה והוצא להורג על ידי שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להורג היה זה זמן קריאת שמע ורבי עקיבא לא שם ליבו לצוררים וקיבל עליו עול מלכות שמים, תלמידיו של רבי עקיבא התפלאו על דבקותו והוא אמר להם כי כל ימיו היה מצטער מתי יוכל לקיים את מה שכתוב ואהבת את ה' אלוקיך בכל נפשך, ועכשיו שבא הדבר לידו משתדל הוא לקיימו ככל יכולתו, על כל סירוק וסירוק שהיו סורקים את בשרו אמר רבי עקיבא 'הצור תמים פועלו כי כל דרכיו משפט קל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא', לאחר שיצאה נשמתו של רבי עקיבא יצאה בת קול משמים ואמרה 'אשריך ר' עקיבא שהיית צדיק וישר ויצאה נשמתך בצדיק וישר', לאחר שסיים רבי עקיבא לקרוא את הפסוק 'שמע ישראל' יצאה נשמתו בטהרה במילה 'אחד', לאחר שנפטר רבי עקיבא התעסק אליהו הנביא זכור לטוב בקבורתו ומלאכי השרת ביכו את מותו שלשה ימים ולילות.
בתלמוד במסכת עבודה זרה מובא סיפור הריגתו של התנא רבי חנינא בן תרדיון, כשחלה התנא רבי יוסי בן קיסמא הלך רבי חנינא לבקרו, אמר רבי יוסי לרבי חנינא שמעתי שלמרות שהרומאים אסרו ללמוד תורה אתה מקהיל קהילות ברבים ומלמד תורה, וכי אינך יודע שאומה זו שרפה את בית המקדש ומן השמים המליכו אותה? ענה רבי חנינא לרבי יוסי 'מן השמים ירחמו', אמר רבי יוסי לרבי חנינא אני טוען לך דברים של טעם ואתה עונה לי 'מן השמים ירחמו' תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר התורה באש. לאחר שנפטר רבי יוסי בן קיסמא השתתפו כל גדולי רומי בהלווייתו, כשחזרו מהלוויה תפשו הרומאים את רבי חנינא בן תרדיון מקהיל קהילות ומלמדם תורה וספר תורה מונח בחיקו, לקחו הרומאים את רבי חנינא הקיפו אותו בגווילי ספר התורה עטפו את הכל בזרדים והציתו באש, כדי לעכב את מותו של רבי חנינא ולהגביר את ייסוריו נטלו הרומאים גזי צמר, שרו אותם במים והניחו על ליבו של רבי חנינא שלא יישרף, בתו של רבי חנינא שראתה את שרפתו אמרה לו איך אראה אותך בכך, ענה לה רבי חנינא אם הייתי נשרף לבדי הייתי דואג, אך כעת כשספר התורה נשרף עימי מי שיתבע עלבונה של תורה יתבע את עלבוני, לאחר מכן נשאל רבי חנינא על ידי תלמידיו מה הוא רואה ענה להם רבי חנינא כי הוא רואה אותיות פורחות באוויר וגווילין נשרפים, המוציא להורג שעמד בסמוך למדורה ראה את גדלותו של רבי חנינא ושאל אותו אם יביאו לחיי עולם הבא במידה ויוריד ממנו את גזי הצמר ויגביר את האש על מנת להמעיט בייסוריו, רבי חנינא ענה בחיוב לשאלתו של אותו תליין והוא מיהר להוריד את הצמר ולהגביר את האש, לאחר מכן קפץ אותו תליין לאש ונשרף יחד עם רבי חנינא, יצאה בת קול משמים ואמרה כי רבי חנינא בן תרדיון ואותו תליין מזומנים לחיי העולם הבא.
התנא רבי יהודה בן בבא היה חברו של רבי עקיבא, משנהרג רבי עקיבא גזר רבי יהודה שלא יסוכו בבשמים לאות אבל על הריגתו, באותה תקופה גזרו הרומאים שכל מי שסומך תלמיד להוראה ייהרג והעיר שבה ייסמכו תיחרב ואזור העיר יעקר, בכדי שלא להפסיק את הסמיכה בישראל מסר רבי יהודה את נפשו על הדבר וסמך תלמידים, על מנת שלא לפגוע בעיר שבה תהיה הסמיכה הלך רבי יהודה וישב באמצע הדרך בין שני הרים גבוהים שבין הערים אושא ושפרעם ושם הסמיך להוראה את התנאים רבי מאיר, רבי יהודה, רבי שמעון, רבי יוסי ורבי אלעזר בן שמוע, לאחר שהסמיך רבי יהודה חמישה תלמידים אלו הגיעו למקום חיילים רומאים, רבי יהודה הורה מיד לתלמידיו לברוח אבל הם התעכבו על מנת להציל את רבי יהודה שהיה מבוגר ולא יכול היה לנוס, אמר רבי יהודה לתלמידיו שיעזבו אותו וינוסו ו'הרי אני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין', משהגיעו הרומאים לרבי יהודה נעצו בו מרוב כעסם שלש מאות חניתות עד שנהרג. הריגתו של רבי יהודה הייתה ביום שישי - ערב שבת קודש, ובעת שנתפס רבי יהודה היה זה לאחר תשע שעות ביום ורבי יהודה החל באמירת קידוש של שבת אותו רצה להספיק ולומר לפני שייהרג, כאשר נהרג רבי יהודה אחז הוא במילים 'אשר ברא אלוקים' ולא הספיק לסיים את הפסוק ונהרג, יצאה בת קול משמים ואמרה 'אשריך ר' יהודה שהיית דומה למלאך ויצאה נשמתך באלוקים'.
אחרי רבי יהודה בן בבא נהרג רבי חוצפית המתורגמן, רבי חוצפית היה בעת הריגתו בן מאה ושלושים שנה פחות יום, הוא היה בקי בשבעים שפות ומפני קולו הנעים וחכמתו הרבה התמנה להיות מתורגמנו של רבן גמליאל והיה חוזר על דבריו בקול, בעת שיצא רבי חוצפית להיהרג ביקש הוא מהרומאים כי ימתינו לו עוד יום אחד עד שימלאו לו מאה ושלושים שנה על מנת שיזכה לקיים עוד שתי מצוות – קריאת שמע שחרית וערבית, הקיסר כעס על בקשתו של רבי חוצפית וציווה להרוג אותו בסקילה ותלייה, לאחר מותו נמסרה גופתו הטהורה לקבורה ונטמנה בכבוד רב על ידי תלמידיו למרגלות העיר צפת.
אחריו נהרג רבי ישבב הסופר, רבי ישבב נהרג כאשר היה בן תשעים שנה ולפני הריגתו אמר לתלמידיו כי כיון שנגזרה גזירה ינהגו בשלום ורעות אחד עם השני ואולי ינצלו. רבי ישבב נהרג בשריפה.
שמותיהם של שבעת התנאים הללו מובאים בכל המקורות כחלק מעשרה הרוגי מלכות, בפיוט אלה אזכרה נזכרים כאמור גם רבי אלעזר בן שמוע רבי חנינא בן חכינאי ורבי יהודה בן דמא.
רבי יהודה בן דמא נהרג בערב חג השבועות, לפני שנהרג ביקש רבי יהודה מהקיסר שימתין עד הערב כדי שיוכל לקיים מצוות קידוש לפני שייהרג, הקיסר התכעס על כך שעדיין רבי יהודה דבק בדתו וציווה לקשרו לזנב של סוס ולגוררו ברחובותיה של העיר רומי, לאחר מכן נחתך גופו של רבי יהודה לחתיכות שהושלכו ברחוב, בא אליהו הנביא זכר לטוב ואסף את חלקי גופו של רבי יהודה וטמן אותם במערה ממנה נשמעו במשך שלושים יום קולות בכי וקינה על מותו של רבי יהודה בן דמא.
מנהגו של רבי חנינא בן חכינאי מעת היותו בן י"ב שנה ועד להריגתו בגיל תשעים וחמש שנה היה לצום בכל יום ויום, בעת שהוציאוהו להיהרג היה זה בערב שבת, אמרו תלמידיו לרבי חנינא 'רבי רצונך שתטעום כלום קודם שתיהרג?' ענה להם רבי חנינא כל ימי לא אכלתי ושתיתי ועכשיו כאשר אני לפני מותי ואיני יודע אם אני נלקח לגן עדן או לגיהינום חלילה, רוצים אתם שאטעם? רבי חנינא החל מקדש את השבת המתקרבת ובאמצע קידוש כאשר אמר את המילה 'ויקדש אותו' נהרג, יצאה בת קול משמים ואמרה 'אשריך רבי חנינא בן חכינאי שהיית קדוש ויצאה נשמתך בקדושה בתיבת ויקדש'.
ביום הכיפורים נהרג רבי אלעזר בן שמוע שהיה מחמשת התנאים שסמך רבי יהודה בן בבא, לפני הריגתו שאלוהו תלמידיו מה הוא רואה והוא ענה כי רואה שלוקחים את מיטתו של רבי יהודה בן בבא יחד עם מיטתו של רבי עקיבא והם מתווכחים זה עם זה בדברי תורה, לאחר מכן הוסיף ואמר כי הוא רואה את כל הצדיקים שבשמים מטהרים נשמותיהם במימי השילוח על מנת להיכנס בטהרה לישיבה של מעלה בה ידרוש רבי עקיבא, ולכל צדיק וצדיק מכינים מלאכי עליון כסאות של זהב לשבת עליהם, לאחר שאמר דברים אלו ציווה הקיסר ונהרג רבי אלעזר בן שמוע.
במדרש רבה על איכה וכן במדרש תהילים לא נמנים שלושת תנאים אלו על הרוגי מלכות במקומם נמנים בן עזאי ורבי יהודה הנחתום.
רבי יהודה הנחתום נתפס על ידי המלכות בעוון לימוד תורה ונגזר דינו להריגה, לשם ביצוע גזר הדין נמסר רבי יהודה לאדם בשם בן קופיא על מנת שיהרגהו, בן קופיא הכיר בערכו של רבי יהודה וציווה להרוג אדם אחר תחתיו ולחתכו לחתיכות על מנת שלא יזהו שהמת אינו רבי יהודה, אחד האנשים שנכח בתרמית הלשין על כך לקיסר שציווה להרוג את שניהם ואת גופו של בן קופיא לחתוך כדרך שרצה להונות את הקיסר.
לגבי התנא העשירי קיימת מחלוקת, במדרש תהילים מופיע שמו של רבי יוסי הגלילי ובמדרש איכה שמו של רבי טרפון.
בחז"ל מוזכרות שתי סיבות מדוע נהרגו עשרה תנאים אלו, בפיוט 'אלה אזכרה' מובא שהגזירה באה ככפרה על עוון מכירתו של יוסף הצדיק על ידי אחיו השבטים, דורשי רשומות אף הוסיפו שכל הרוג היה כנגד אחד מהשבטים, אך מכיוון שבמכירת יוסף היו רק תשעה שבטים שהרי יוסף עצמו נמכר וראובן הלך ליעקב, וכן בנימין היה אצל יעקב ולא השתתף במכירה, על כן אומרים המפרשים כי רבי עקיבא היה כביכול כנגד הקדוש ברוך הוא שאותו צירפו השבטים לעשרה על מנת לגזור נידוי שלא לגלות ליעקב אבינו את שארע ליוסף באמת.
בתלמוד בבלי במסכת סנהדרין נזכרת סיבה אחרת והיא כפרה על נידויו של התנא רבי אליעזר לאחר המחלוקת בדבר 'תנורו של עכנאי', לפני פטירתו של רבי אליעזר נכנסו לבקרו תלמידיו לאחר שלא ראו אותו מיום נידויו והוא שתמה על סיבת הביקור נענה על ידי תלמידיו כי באו ללמוד ממנו תורה, שאל אותם רבי אליעזר ומדוע לא באתם עד היום? וענו לו התלמידים כי לא היה להם פנאי, אמר להם רבי אליעזר 'תמה אני אם ימותו מיתת עצמן', שאל רבי עקיבא את רבי אליעזר האם התכוון אליו, ענה לו רבי אליעזר כי מיתתו תהא קשה משל כולן.
גזירותיו של אדריינוס שבעקבותיהן נהרגו התנאים הקדושים בטלו, אך גזירות הקדוש ברוך הוא אותן רצו אדריינוס ושאר צוררי ישראל לבטל, קיימות ומתקיימות עד ימינו.
'הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו'.
פרשת המרגלים טרם כניסתם לארץ ישראל, שלחו בני ישראל מרגלים לבדוק את הארץ. הם הוציאו את דיבת הארץ רעה, ובגין כך נענשו המרגלים ושומעי דבריהם
חוזרים לסיני: בקולות, ברקים ועשן כבד דוד סופר חוזר אל מדבר סיני ומשרטט את הקולות והברקים, את החיל ואת הרעדה: היינו שם כולם, בפעם הראשונה שנפגשנו, במאורע הכביר הקריטי ביותר בעולם כולו שהתרחש בדיוק היום, (כמעט) חודש וחצי אחר צאתם של בני ישראל ממצרים, כשקיבלו את התורה בהר סיני
גטו לבוב גטו 'לבוב', היה מגדולי הגטאות, הגטו איכלס בשיאו 120,000 יהודים, ובעקבות רציחות נוראיות וכן גירושים למחנות ההשמדה, נותרו בו בסוף המלחמה לא יותר מ-200 איש, שהצליחו לשרוד במסתור
-
באחד הפיוטים מובא שהצורר קרא לכל העשרה כאחד, ואמר להם שהוא רוצה להעניש אותם על מכירת יוסף.
זה לא מסתדר עם העובדה שהריגתם נמשכה על פני תקופה, וגם הסיבה שהוא הרג אותם זה מפני שהם עברו על גזרותיו ועסקו בתורה.
1. תןספת חשובה
מנחם 18/06/2009 13:14