יום שלישי ט' באדר ב תשפ"ד 19/03/2024
חפש
  • טורקיה על המשט: תקרית בין ידידות

    דיפלומטים טורקיים שהגיעו לוושינגטון הסבירו, כי טורקיה תמשיך לנהל יחסים דיפלומטים קרובים עם ישראל, וכי היא רואה את תקרית המשט כ"תקרית בין ידידות". ההבהרה מגיעה על רקע אזהרתו של אובמה לארדואן

    להמשך...

בראי היום

  • חג הסוכות

    Nati Shohat

    חג הסוכות משופע במצוות רבות, מצוות סוכה מצוות ארבעת המינים ומצוות שמחת החג, מצוות חג זה חביבות ביותר על עם ישראל שמזיל מאונו והונו לקיים את מצוות החג בהידור.

    למאמר המלא...

מקומון

  • מי מתנכל למשרד התברואה?

    שמואל בן ישי - חדשות 24

    גורמים עוינים הציתו אש זדונית שכילתה את משרד אגף התברואה בעיריית ירושלים. המשטרה בודקת את הקשר בין המקרה למקרי האלימות האחרים שנראו בימים האחרונים בירושלים

    לכתבה המלאה...

נסיונות

  • וויתרתם? תקבלו

    לכתבה המלאה...

מקום ואתר

  • הכל אודות ים המוות

    Yechiel

    בימים האחרונים מנפץ מד"א את התובנה, לפיה אי אפשר לטבוע בים המלח, בגלל הציפה שבו. מסתבר שהסיבות לטביעה בו הן אחרות לגמרי, ורק השנה מת בו אדם אחד. יחיאל בראון מספר הכל אודות הקבר הכי נמוך בעולם. מרתק

    לכתבה המלאה...

הצטרף לרשימת תפוצה

נא הכנס מייל תקני
הרשם
הצטרפותכם לרשימת התפוצה – לכבוד היא לנו, בקרוב יחד עם השקתה של מערכת העדכונים והמידע תעודכנו יחד עם עשרות אלפי המצטרפים שנרשמו כבר.
בברכה מערכת 'עולם התורה'

נסיונות

וויתרתם? תקבלו

קשה מאוד לסגת מעמדת גננת לעמדת סייעת, אבל מצד שני, אם להיות כנים, בשום מקום אחר לא הציעו לנו משרה כלל, וכאן הבטיחו לה שיצ'פרו אותה בעניין המשכורת. הקושי היחידי שנותר הוא קושי הכבוד. לא קל לגננת טובה להפוך לדמות שולית בגן, שמטאטאה את הרצפה וגוזרת תיקיות...

עולם החסידות ז' בסיון תש"ע - 20/05/2010 02:10



זה התחיל למעשה מיד אחרי החתונה, כאשר התגוררנו בדירה שכורה ליד ההורים ושקלנו את המקומות הבאים בחשבון עבורנו - היכן להתגורר מגורים של קבע והיכן לבנות את עתידנו.

התקציב המסוים שעמד לרשותנו התאים לדירה באחד משלושה פרויקטים, שבכל אחד מהם היה ריכוז מסוים של אברכים מן החוג שלנו, ובכל מקום היו צדדים לכאן ולכאן. באחד כולל מעולה, אבל חוסר מוחלט במקומות עבודה לנשים, בשני מקום עבודה אפשרי, אבל כולל מרוחק כמעט שעה מן הבית, וכו'.

לבסוף, בעודנו מתלבטים בין שלושה מקומות, פנו אלינו ממקום רביעי. בשנות הסמינר, למדה אשתי מגמת גננות, ועברה התמחות מיוחדת בנושא של גני שילוב. בעיר הגדולה היתה לה עבודה טובה - אותה קיבלה עוד לפני נישואינו.  וה' גלגל סייעתא דשמייא שיצא לה להיות גננת של נכדה לאחת המפקחות הבכירות ברשת. לאותה ילדה היתה בעיה מסוימת, אשתי איתרה את הבעיה והתמסרה לילדה בלי לדעת כלל מי היא. (בהיותה נכדה דרך בת, היה שם המשפחה שונה ולא היה כל מושג מי הסבתא הכבודה, כך שהמסירות וההשקעה היו באמת לשם שמיים, ברוך ה'). רק במסיבת סוף השנה נודעו העובדות לאשתי, כאשר הסבתא המפקחת הגיעה בעצמה, נרגשת עד דמעות, לראות מי "הגננת האגדתית", שהודות להתמסרות ולאכפתיות מעל ומעבר שלה, הילדה הדביקה את הפער שהיה בינה לבין החברות, שיקמה את עצמה מבחינה חברתית, וכעת היא יכולה לעלות לכיתה א' במצב משופר וטוב.

באותה מסיבה היתה אשתי נרגשת מסיבה נוספת, מאחר ששבוע לפני כן, באנו בברית אירוסין ב"ה.

האמהות כולן השתתפו בשמחתן, והסבתא ששמעה במה מדובר, הגיבה מיד: "נו, לפחות הפרנסה שלה כבר מסודרת. ברוך ה', גננת כזאת יחטפו בכל מקום".

לא כל האמהות הבינו עד כמה מבוססים דבריה, אבל הכלה הצעירה הבינה שהקב"ה מראה לה פתח של פרנסה בעתיד, ושמחה.

לכן, כששקלנו היכן כדאי לנו לגור, סברנו שמידת ההשתדלות מחייבת שנחפש קרבת מקום לגן מן הרשת שבו היתה אותה סבתא מפקחת, כי כידוע לכל המצוי בעניינים אלה, הקשרים והפרוטקציה הם הצינורות הגלויים שדרכם מגלגלת ההשגחה העליונה את הפרנסה הנסתרת.

וממש משם באה לנו אותה הצעה רביעית, שעליה לא חשבנו. ממשרדי רשת הגנים צלצלו לספר כי אשכול גנים חדש עומד להיות מוקם בפרוייקט אחר מאלה שהבאנו אותם בחשבון . האשכול יכלול בעתיד גם קבוצות של שילוב, ומאחר ששמה של אשתי נח אצלם בין מבקשות העבודה ואותה סבתא תמכה במועמדותה בצורה נלהבת, צלצלו והציעו לאשתי להשתלב שם בעבודה. "האם משרת הגננת של גן החובה פנויה?" שאלה אשתי.

"ובכן, המצב מורכב במקצת אבל בהחלט מבטיח", היתה התשובה, "לאחר בירורים רבים, החלטנו שבשנות ההקמה, ניקח כגננת של גן חובה אחת הגננות הותיקות והידועות באזור ההוא, שגיוסה לשורותינו יעזור לנו לרכוש את אמון ההורים ואת התלהבותם. אבל אותה גננת עומדת לעבור דירה - תוך שנתיים לכל המאוחר. אנו מציעים לך להשתלב כעוזרת לגננת בגן החובה, וברגע שהגננת ההיא תפנה את מקומה, תקודמי ותקבלי את מקומה".

הרעיון היה קצת קשה לעיכול, כי קשה מאוד לסגת מעמדת גננת לעמדת סייעת, אבל מצד שני, אם להיות כנים, בשום מקום אחר לא הציעו לנו לא מ
שרת גננת ולא משרת עוזרת, ואפילו לא מילוי מקום של עוזרת. וכאן הבינו את לבטיה של אשתי והבטיחו לה שיצ'פרו אותה בעניין המשכורת, יוסיפו לה שעות עזר וישלבו אותה כגננת מקדמת, בקיצור ינצלו כל מיני פתחים מכאן ומשם כדי לדאוג לדרגת שכר טובה. הקושי היחידי שנותר הוא קושי הכבוד. לא קל לגננת טובה להפוך לדמות שולית בגן, שמטאטאה את הרצפה וגוזרת תיקיות.. אבל במבט מפוכח, ידענו שזו ההצעה הטובה ביותר שעומדת בפנינו, והחלטנו לקבל אותה. 

שינינו את התוכניות, רכשנו דירה במקום שלא חשבנו עליו מראש, דווקא כולל היה שם בקרבת מקום, ובלימוד השתלבתי לשביעות רצוני. אשתי הלכה בחשש מה ביום הראשון לעבדותה, אבל חזרה שמחה ונינוחה. הגננת היתה באמת אישיות מיוחדת, היא העניקה לאשתי הרגשה נהדרת ועבדה איתה בשיתוף פעולה מלא, ו"בינינו לבין עצמנו", אמרה אשתי בגילוי לב, "יש לי עוד הרבה מה ללמוד, השנתיים האלה יכולות לתת לי מה שארבע שנות לימוד והתמחות בסמינר לא נתנו כלל".

הרווחנו מכך שההתחלה במקום החדש היתה רגועה מאוד, ללא מתח של הכנות וריכוזים, מסיבות ועול מפני האימהות. עברו עלינו שנתיים נינוחות שבמהלכן נולדה בתנו הגדולה, אשתי למדה מן הגננת הותיקה והרגישה שהיא מתקדמת הרבה, ואני התאקלמתי בין האברכים המקומיים.
אבל כל הזמן ריחפה באוויר השאלה - מתי.

מתי כבר עוזבת הגננת ומתי אשתי מקבלת את המקום הקבוע. היתה מין תחושת ארעיות של המצב, כאילו הכל רק בינתיים, עד שתתקיים ההבטחה המובטחת. בכל פעם שהגענו לאירוח של שבת בבית הורי  או בבית הוריה, היה מישהו מרגיש חובה לברר - "נו, אז מתי בדיוק הם מקיימים את ההבטחה שהבטיחו לך?"

שנתיים חלפו. היום האחרון ללימודים הסתיים ואני קידמתי את אשתי בשובה הביתה בצהריים בברכת, "שלום עליכם, הגננת".

לא היה לנו ספק כי העניינים מתקדמים לפי התוכנית, אבל כשלא שמענו מהרשת אף מילה, החליטה אשתי להרים אליהם טלפון.

המזכירה הקבועה לא היתה, המחליפה לא ידעה בכלל מי אשתי ומה רצונה. הסבתא המפקחת פרשה בינתיים לגמלאות, וזאת שהיתה במקומה לא היתה מוכרת לנו כלל. אשתי הפטירה שלום בשפה רפה וסגרה את הטלפון, כי באמת, מה יכולה לומר? "סליחה, אני רוחי ג. הבטיחו שאחרי שנתיים הגננת תעזוב כאן ואני אתמנה תחתיה. מה קורה עם זה?"

בלית ברירה, התקשרנו לביתה של המזכירה שהיתה בחופשה. אשתי הזכירה לה במבוכה את הסיפור מפעם. "כן", היא נזכרה, "הגננת פסיה סיפרה אז שהיא עוזבת אחרי שנתיים לעיר אחרת. הם קנו דירה גדולה יותר, שאז החלה להיבנות, ותאריך האכלוס עמד לחול בקיץ הזה. היא כנראה עוברת באמת ואני מקווה שהכל יהיה בסדר".

אשתי נשמה לרווחה, "אבל את טועה בשם", תיקנה את המזכירה, "לא קוראים לה פסיה, קוראים לה חדוה".
"תגידי, מה קרה לך? קוראים לה פסיה", אמרה המזכירה בתמיהה, "פסיה רוזנבוים" (שם בדוי כמובן, כמו כל השמות בכתבה ששונו).
"אבל פסיה רוזנבוים היא הגננת של גן תת חובה, והגננת של גן חובה שמה חדוה לוין", אמרה אשתי.
"מה - רגע - אני אבדוק את זה", אמרה המזכירה ומיהרה לצלצל למשרדי הרשת.

ההמשך הלא יאמן נודע לנו תוך עשרים דקות. "הם התבלבלו", הסבירה המזכירה לאשתי, "חדווה לוין לא פורשת ולא עומדת לפרוש, פסיה רוזנבוים היא זו שעומדת לעבור דירה בעוד שבועיים מהיום, ומישרת הגננת שלה, כלומר הגננת של תת חובה - היא זו שתתפנה".

אשתי היתה קצת בהלם לשמוע את השינויים המוזרים, ולקח לה זמן להתעשת. גן חובה שונה בצורה ניכרת ביותר מגן של תת חובה. אשתי עבדה כל השנים בגן חובה וקשה היה לה לחשוב על שינוי, אבל ברור שבבחירה בין גננת בתת חובה לבין סייעת בחובה - ההכרעה היתה לטובת האפשרות הראשונה.

"טוב, מה אומר לך, זה לגמרי שונה ממה שחשבתי, אבל אני מבינה שאף אחד לא התכוון לרע, וקרתה טעות", אמרה לבסוף, "אז מתי אקבל הודעה מכם?"

המזכירה הבטיחה לחרוג מחופשתה ולדבר מחר עם האחראים במשרדים. היא הבינה לנפשה של אשתי והזדהתה עם מבוכתה. לבוא אחרי שנתיים, ולמצוא שכל הפרצופים המוכרים נעלמו והזרים מביטים עלייך בהתנכרות.

למחרת לא שמענו ממנה. אחרי יומיים צלצלנו אליה שוב. היא לא יכלה לגשת. נסיונות נוספים לא היו מוצלחים יותר. בשבת התארחנו אצל הורי ובמוצ"ש אמרתי לאשתי בהברקת פתאום: צלצלי למזכירה מכאן. אולי אם היא לא תזהה את המספר שלך - היא תרים".

וזה בדיוק מה שקרה. כאשר הזדהתה אשתי, נקלעה המזכירה למבוכה רבה. אשתי לחצה עליה לספר מה קורה באמת, ואז שמענו, שלפי הרישומים בניירת של המשרד, לא אשתי עומדת לרשת את מקומה של חדווה רוזנבוים, כי אם פלונית אחרת, בעלת שם ידוע, ביתו של איש ציבור מפורסם.
אשתי היתה המומה. "מה זה צריך להיות?" נזעקה, "איך הבטיחו את המשרה למישהי אחרת, כאשר ידעו במפורש שעל מנת כן עברנו דירה למקום ושנתיים ימים חיכינו?"

המזכירה הסבירה, שכנראה כאשר התברר שאשתי עובדת בגן חובה ולא בתת חובה, חשבו אולי שזה לא מתאים. רעיון משונה זה נדחה על הסף בצורה נמרצת מצד אשתי. "לא מספיק שטעיתם פעם ראשונה, אתם מנצלים את הפרצה לגנוב דרכה הכל?" שאלה בכעס.
המזכירה נפגעה למדי והציעה לאשתי לדבר עם הסבתא המפקחת בדימוס.
"אולי היא תוכל ללחוץ, אני רק מזכירה ואין לי שום השפעה. ניסיתי לעזור לך בהשגת הידע, זה הכל".
אשתי תפסה את עצמה, התנצלה על פליטת הפה, הודתה למזכירה וצלצלה למפקחת הסבתא.

אי הנעימות היתה גדולה. הסבתא התקשתה להודות בכך, אבל למעשה, המהלכים שלה ומידת השפעתה על הרשת התקצצו פלאים מאז פרשה ואחרות ירשו את מקומה. היא הבטיחה שתבדוק וחזרה אלינו למחרת עם סיפור לא מבטיח. "המפקחת האחראית לוחמת למען המועמדת השנייה", התחילה בבשורה המרה, "אבל יש גם צד של אור, באחד המסמכים שבמצויים בתיק האישי שלך, כתובה גם הבטחה מצידנו, שתוך שנתיים תקודמי למשרת גננת, עקב עזיבתה הצפויה של הגננת. אני יכולה להשיג לך העתק של הניר הזה, ואחר כך תוכלי לתבוע את המגיע לך".

שוב היה צעד יוצא דופן ואנחנו הודינו עליו מאוד.

יצאנו לנסיעה הבינעירונית הביתה, כשאנחנו מבולבלים והמומים.
כמובן שכעסנו, אבל גם התבלבלנו ובאנו במבוכה. ראשית אין המדובר בגן חובה כי אם בתת חובה, שנית הדבר כרוך במאבק לא פשוט, שלישית - לפי הגדרתה של אשתי: "מי זאת הלוי הזאת (מובן שאין זה שמה האמיתי) שאני יוצאת כעת להילחם בה? למה אני צריכה לקנות לי אויבת ככה סתם, בלי שעשיתי שום דבר רע?"

והיה ברור שזה מה שיקרה. אם נצליח לסכל את מינויה של אותה מועמדת, נקנה לנו אויבת כעוסה ומאשימה.
ומאידך, זהו? לוותר על ההבטחה ועל ההתחייבות? להמשיך להיות סייעת, אולי עוד עשר שנים? אולי עוד חמש עשרה שנים? ומי אמר מה יקרה אז? אין זה דבר רגיל, לקדם סייעת לדרגת גננת. בעצם, זה כמעט לעולם לא קורה. גננת היא גננת וסייעת היא סייעת, והיא נשארת בתפקידה עד זקנה ושיבה... רק לאשתי היה הסדר מיוחד - אבל עד שחדוה לוין תחליט בכל זאת לפרוש, מי יזכור את ההסדר המיוחד?

לילה חסר מנוחה עבר עלינו, ולבסוף, בלי יכולת להגיע להכרעה, הלכנו לישון.

בבוקר קמה אשתי בהחלטה נחושה: "אני לא יוצאת לקרב", אמרה, "אני מוותרת. לא אכנס למחלוקת, לריבים, להתדיינות, לכעס ולטינה כדי לזכות במשרה. מה שמגיע לי משמיים אקבל בדרך של כבוד ועדינות. יש מחיר שאני לא מוכנה לשלם".
"אז את מוותרת על החלום להיות גננת?" השאלה נפלטה מפי בלי לחשוב, וראיתי עננה מכסה את פניה.
"לא", אמרה חרש, "אני לא מוותרת, אבל ה' יתברך ידאג לי בדרך אחרת".

* * *

כל זה ארע בחופש הגדול של שנה שעברה, והנה לפני כחודש, התרחש דבר שאיש מאיתנו לא דמיין שיקרה.

גן מקביל של רשת אחרת הודיע על סגירה פתאומית בגלל קשיים כספיים. 30 בנות שעולות לגן חובה נותרו לפתע בלי אופציה לשנה הבאה. עשרות אימהות לחוצות צלצלו אל הרשת וביקשו להתקבל לגן חובה.
מובן, שהכיתה הקיימת, המורכבת כולה מבנות כיתת תת חובה, היתה מלאה, אבל כאשר נודע לרשת מה קרה, החליטו על התרחבות ופתיחת גן חובה נוסף, מקביל, בשנה הבאה.

המזכירה שחזרה בינתיים מהחופשה, צלצלה וחיפשה את אשתי בדחיפות. "בשנה שעברה ויתרת, והשנה את מקבלת", בישרה לה במפתיע, "כשרק עלה הרעיון לפתוח כיתה מקבילה, נזכרתי בך וצלצלתי למפקחת שפרשה. היא הופיעה במשרד למחרת, לקחה את הפתק החתום מתיקך האישי וניגשה אל מקבלי ההחלטות. "אנחנו דואגים לשמנו הטוב, עלינו לשמור על יושר ועל מוסריות", אמרה, "חוץ מזה שמדובר באמת בגננת נהדרת. היא טיפלה בנכדתי... ואל תחשבו שהיא ידעה מי היא. כשראתה אותי במסיבת הסיום כמעט התעלפה"..בשנה הבאה, תתחיל אשתי את עבודתה כסייעת, ולא בגן תת חובה - כפי שהיה קורה אילו היינו מצנחים בשנה שעברה במאבק המר, אלא בגן חובה, שאותו היא מעדיפה עשרת מונים".

"ויתרתם? עכשיו תקבלו", זהו המשפט המופלא, מוסר ההשכל שאנחנו מרגישים שה' יתברך מלמד אותנו בסיפור הזה. "רק מי שמוותר, מרוויח".