בשנה השנייה לצאתם של בני ישראל מארץ מצרים, בכ"ט לחודש סיוון, טרם כניסתם לארץ ישראל, שלחו בני ישראל מרגלים על מנת לבדוק את הארץ. הם בחרו אנשים חשובים וכשרים, איש אחד מכל שבט ובסך הכל שניים עשר איש. האמת נתנה להאמר, שבני ישראל לא היו צריכים לשלוח מרגלים כדי לתור את הארץ, שהרי כבר הבטיחם הקדוש ברוך שיעלם לארץ טובה, וכל שכן שהקדוש ברוך הוא בעצמו לא היה צריך לצוות עליהם לשלוח את המרגלים. אלא שבני ישראל לא האמינו וחפצו לשלוח את המרגלים, ומכיוון שכך, אמר הקדוש ברוך הוא למשה רבינו "שלח לך אנשים" לא בתורת ציווי, כי אם כדי להכשילם על ידי מרגלים אלו כדי שלא יזכו לעלות לארץ ישראל. ידע משה רבינו ברוח קדשו כי עתידים מרגלים אלו לחטוא חטא גדול, ועל כן קודם צאתם לארץ ישראל הוא הוסיף למרגל של שבט אפרים- הושע בן נון- את האות י'- "יהושע", כלומר, י-ה יושיעך מעצת מרגלים. כמו כן הוא הנחה את כל המרגלים שיבדקו קודם כל את הנגב שהיא הפסולת של ארץ ישראל, שכן דרך התגרים שמראים הפסולת תחילה ורק אחר כך את השבח, ושיבדקו את הארץ, שכן יש ארץ שמגדלת גיבורים ויש ארץ שמגדלת חלשים, יש ארץ שמגדלת אוכלוסים ויש ארץ שאינה מגדלת אוכלוסים, ושיבדקו את העם אם הוא חזק או חלש, ועל זה הוא מסר להם סימן- אם הם יושבים בפרזים אות הוא כי חזקים המה וסומכים על גבורותם, אך אם הם יושבים בערים בצורות אות הוא כי חלשים המה, ושיבדקו האם יש בארץ מעיינות ותהומות טובים ובריאים ושייקחו מפרי הארץ כדי להראות לשאר העם. המרגלים שמעו בקולו של משה רבינו ועלו בנגב, כאשר באמצע המסע פורש מהם המרגל של שבט יהודה- כלב בן יפונה- ומשתטח על קברי האבות שבעיר חברון והתפלל שלא ייגרר אחרי שאר המרגלים להיות בעצתם. כאשר באו המרגלים לנחל אשכול הם כרתו שם ענף גפן ועליו אשכול אחד של ענבים ואשכול זה היה גדול ממדים, ולפי חשבון רבותינו היה משקלו תשע מאות ושישים סאים!!!, וכדי לשאתו היו צריכים שתי מוטות כאשר כל מוט נישא על ידי ארבעה מרגלים ובסך הכל שמונה מרגלים לאשכול אחד. ומאשכול ענק זה היו בני ישראל מנסכים יין על גבי המזבח כל אותם ארבעים שנה שהיו במדבר. אף הרימונים והתאנים שבארץ ישראל היו גדולים ונזקקו בשביל רימון אחד מרגל אחד ובשביל תאנה אחת מרגל אחד. אך יהושע וכלב, המרגלים הכשרים, לא לקחו עימם שום פרי מארץ ישראל כיוון ששאר המרגלים התכוונו להוציא דיבה על ידי פירות אלו ולומר, כשם שפירותיה משונים כך אף תושביה משונים. אחרי ארבעים ימים של ריגול בארץ ישראל, בתשעה באב, חזרו המרגלים אל בני ישראל במדבר. והאמת היא שכדי לרגל את כל ארץ ישראל נצרכים הרבה יותר מאשר ארבעים יום, אלא גלוי וידוע לפני הקדוש ברוך שהמרגלים ייחטאו, ועל כל יום של חטא ייגזר עליהם לשהות במדבר שנה אחת, על כן הוא קיצר לפניהם את הדרך כדי שימהרו לשוב. התייצבו המרגלים בפני משה רבינו ובני ישראל, משה רבינו ישב בבית מדרש הגדול שלו, וכל ישראל יושבים לפניו- שנים עשר מיל לצפון, שנים עשר מיל לדרום, שנים עשר מיל למזרח ושנים עשר מיל למערב. והתחילו לספר בשבחה של ארץ ישראל ושהיא זבת חלב ודבש, שהיה הדבש זב מהאילנות והעיזים רועות תחתיהם והחלב שמטפטף מהעיזים מתערב יחד בדבש שנוטף מהאילנות. ולא שהתכוונו המרגלים לספר באמת את שבחה של ארץ ישראל, אלא כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחילתו אינו מתקיים. לאחר מכן התחילו לספר בגנותה של הארץ. הם סיפרו כי העם היושב בארץ הוא חזק ותקיף. באמצעם של דברי הגידופים, השתיק כלב בן יפונה את המרגלים ואמר "וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם?", השומעים היו סבורים שבא כלב לספר בגנותו של משה רבינו, ומתוך שבלבם היה כעס עליו שתקו כולם כדי לשמוע את גנותו, או אז המשיך כלב בן יפונה ואמר "והלא קרע לנו את הים, והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו". עוד אמר להם כלב בן יפונה כי אפילו עם הארץ בשמים יש בכוחנו לעלות אליה ולרשת אותה. שאר המרגלים עמדו במריים ואמרו כלפיו כי אין בכוחינו לעלות אליה, והארץ אוכלת יושביה- שבכל מקום שעברנו ראינו אנשים קוברים את מתיהם. אך האמת היא כי הקדוש ברוך הוא עשה זאת לטובתם של המרגלים, שמתוך שהם טרודים באבלם לא ישימו לב למרגלים. עוד אמרו המרגלים שאנשי הארץ גדולים וגבוהים, ויש בהם בני ענקים שנפלו מהשמים בימי דור אנוש, ושמענו את הענקים אומרים זה לזה עלינו "נמלים יש בכרמים בדמות אנשים". כאשר תמו המרגלים מלספר את דיבת הארץ, בכו כל בני ישראל וייחלו לעצמם כי עדיף להם למות במדבר מאשר להיכנס לארץ ישראל והחלו אף להתארגן לקראת חזרה למצרים. הקדוש ברוך הוא, אשר חרה אפו בהתנהגותם של בני ישראל וחישב לאבדם, ולעשות את משה רבינו לעם אחר וגדול. כשמוע משה רבינו את כוונותיו של הקדוש ברוך הוא, הוא טען כלפיו שמצרים לא יודעים את כעסו על בני ישראל, ויאמרו לעצמם שהקדוש ברוך הוא חזק על המצריים, אך על יושבי ארץ ישראל אינו יכול ובלית ברירה, שאינו יכול לקיים את הבטחתו להכניסם לארץ ישראל, הוא הורג אותם במדבר. הקדוש ברוך הוא קיבל את טענתו זו של משה רבינו, אולם הוא נשבע כי כל הדור ההוא, מגיל עשרים שנה ומעלה, לא יזכו לעלות לארץ ישראל אלא ימצאו את מותם במדבר. ודווקא הילדים, אשר עליהם היה כל עיקר חששם של בני ישראל, הם, הם אלו אשר יזכו לחונן את עפרה. בנוסף גזר הקדוש ברוך הוא כי על כל יום אשר תרו את הארץ יהיו הם שנה שלמה במדבר. דהיינו, ארבעים שנה במדבר עד כניסתם של הילדים לארץ ישראל. למעשה, גזירה זו הייתה לטובתם של בני ישראל, שכן לא מת מהם אחד פחות מגיל שישים, והצעיר ביותר שנענש היה בן עשרים וכך אחרי ארבעים שנה, כשהיה בן שישים הוא מת. אותו היום שחזרו המרגלים היה תשעה באב, ועל אותו הלילה כתוב "ותשא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא", אמר הקדוש ברוך, אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני קובע לכם בכייה לדורות, שביום הזה חרב בית המקדש הראשון ובית המקדש השני. וזהו אחד הטעמים שצמים ביום תשעה באב, שביום הזה נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ ישראל. ממעשה זה של המרגלים אנו לומדים כמה חמור הוא עניין של לשון הרע, שהרי המרגלים לא סיפרו לשון הרע אלא על עצים ואבנים שאין בהם דעת להתבייש, קל וחומר המספר על בשר ודם שיש בו דעת להתבייש, מעשהו חמור ועונשו רב.