מאמר
הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל
ביום י"ג אדר נפטר רבי משה פיינשטיין, ר' משה כיהן כראש ישיבת תפארת ירושלים והיה מגדולי הפוסקים בארצות הברית ובעולם כולו, תשובתיו ראו אור בספר שו"ת "אגרות משה".
ב. וולף י"ג באדר תשס"ט - 09/03/2009 05:00
רבי משה פינשטין, המנהיג הבלתי מעורער של היהדות החרדית באמריקה בשנות התקומה שלאחר שואת יהודי אירופה, היה בעל מסירות נפש אדירה.
עוד בבחרותו הוכתר כרב העיר ליובאן ובמשך שנים ארוכות ניהל את הקהילה תחת שלטון הקומוניזם במסירות נפש אמיתית.
גם אח"כ, בהיותו ראש עדת הגולה באמריקה החומרנית והיבשה מכל לחלוחית של יהדות, מסר את נפשו כדי להקים עולם של תורה. ויעידו הקהילות הרבות והגדולות על ההצלחה הכבירה.
רבי משה פינשטין נולד בעיר אוזדה שבפלך מינסק בשנת תרנ"ה לאביו, רב העיר, רבי דוד פינשטין. הוא למד בצעירותו אצל רבי איסר זלמן מלצר בסלוצק ואחר כך אצל רבי פסח פרוסקין בשקלוב.
בשנת תרצ"ז עזב את רוסיה שלא ברצונו, מאימת רדיפות הקומוניסטים ונסע לאמריקה הגדולה. באותם השנים היתה אמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, נקיה כמעט מכל פרור של דת ושל יהדות. רבי משה פינשטין הגיע לאמריקה וחיפש משרה כפי יכולותיו ורצונותיו שתאפשר לו להפיץ את תורת ה'. קרוב משפחה שהציע לו משרה כמשגיח בבית מטבחיים הופתע כאשר דחה רבי משה את ההצעה.
"אמריקה אינה צריכה ראשי ישיבה", טען אותו קרוב, "אם תמשיך להתעקש על רצונך במשרת רב או ראש ישיבה לא תוכל למצוא פרנסה אף פעם!"
אך רבי משה עמד על דעתו. אלמלא התעקש ומסר את נפשו על דעתו מי יודע מה היה עתידה של יהדות ארצות הברית של אמריקה.
לאחר חיפושים ומאמצים התקבל רבי משה לכהן בראשות ישיבת 'תפארת ירושלים' שבניו יורק, בראשה עמד עד יום מותו.
כהונה רשמית זו היתה צדדית מאוד לעומת פעולותיו הרבות למען יהדות אמריקה והעולם כולו.
זמן קצר לאחר שנכנס רבי משה לישיבה התפרסמה השמועה שבבית המדרש של ישיבת 'תפארת ירושלים' יושב פוסק מן השורה הראשונה העונה על כל שאלה באשר היא.
תורות ארוכים של שואלים עמדו והמתינו עם שאלותיהם. יהודים המתחבטים ומתלבטים בשאלות מסובכות באיסור והיתר, נשים עם חלקי עופות בידיהן או ילדים שנשלחו על ידי אמותיהם ביקשו להכשיר או לאסור, קצבים וסתם יהודים המקפידים על קלה כחמורה. ורבי משה ענה על הכל לכולם, בנעימות ובחיוך לקטנים כגדולים, לפשוטים כחשובים. כך בשנותיו הראשונות וכך עד ליומו האחרון.
לרבי משה היה זיכרון מופלא. הוא העיד על עצמו שציטוטי הגמרא בחידושי התורה וכן בתשובות לשאלות המגיעות אליו, נכתבים מבלי לעיין בגמרא, בראשונים או בשולחן ערוך. ואף על פי כן הכל היה מדוייק להפליא.
כאשר עלה ניל אמסטרונג על הירח והיה דיון האם יש שם יצורים חיים או לא אמר רבי משה בלי היסוס שלא ייתכנו יצורים חיים על הירח.
מהיכן היה הביטחון הזה? אמר רבי משה שאין בדברי חכמינו זכרונם לברכה רמז לחיים על הירח!
אם אמר רבי משה מילים אלו ברור הדבר שידע את כל הכתוב ובמוחו הקיף ובדק האם כתוב כך או אחרת.
נעימותו ורגישותו של רבי משה היו לשם דבר. דאגתו שלא לפגוע, חלילה, באי מי אף על פי שהדבר עלול להיות על חשבונו, כפי שמסופר שבאחת הפעמים שנסע ברכב פרטי לישיבת 'תפארת ירושלים' וכשיצא טרק הנהג את הדלת על אצבעותיו. רבי משה נשך את שפתיו בכאב, קפל את ידו ובלי לומר מילה או להאנח בקול נכנס לבנין הישיבה. כששאל אותו מלווהו: "עד כדי כך?" אמר רבי משה: "אותו נהג היה כל כך אדיב והשתדל להנות אותי, האם יכול אני להכאיב לו ולומר לו שנפגעתי באשמתו?"
היתה אישה שעד לשנות זקנותו היתה מתקשרת בכל יום שישי אחר הצהרים לשאול את זמן הדלקת הנרות. בנעימות ובסבלנות היה הרב אומר לה את שעת הדלקת הנרות של אותו השבוע ומברכה ב'שבת שלום'.
רבי משה היה רך לב אך בענינים הנוגעים להלכה היה קשה ותקיף.
אישה, ניצולת שואה, שנשאה בשנית לאחר המלחמה, ילדה וכבר השיאה את ילדיה אלה, פגשה פתאום את בעלה הראשון. היא אמרה שמיד לאחר המלחמה התיר את עגינותה רב שזמן קצר לאחר מכן נפטר. המשפחה באה לרבי משה שיפסוק את הדין. רבי משה שמע את סיפורה של האישה, הרצין וביקש לשמוע פעם נוספת וכן פעם שלישית. לאחר מכן אמר רבי משה בתקיפות רבה: "אני יודע מיהו הרב שאת אומרת שהתיר את עגינותך. אני אינני מגיע לקרסוליו בגדלות בתורה. אני כבר התרתי אלפיים עגונות ולעולם, ברוך ה' לא נכשלתי. לא יכול להיות שעל ידי אותו גדול באה תקלה חמורה כל כך!"
לאחר דקות ארוכות פרצה האישה בבכי ואמרה שאכן, כשחשבה שבעלה ודאי נהרג במלחמה ושמעה שאותו רב נפטר באותה התקופה בדתה את היתרו מליבה.
גם בעניני העולם היהודי בארץ היה רבי משה מעורב. הוא היה מראשי החינוך העצמאי ומסר את נפשו על איסוף הכספים למען חינוכם של ילדי הארץ גם בשנות זקנותו ומחלתו.
בזמן המלחמה כנגד גיוס הבנות בארץ ישראל, התנהלה אספת חרום בנושא בארצות הברית. רבי משה היה חולה באותם הימים ורבי משה שטרנבוך הגיע לבקרו ובקשו שיכתוב מכתב שיקרא באוזני הנאספים.
רבי משה פינשטין התרומם ממיטת חוליו ואמר: "אני חולה רק כשמדובר בצרכי עצמי ולא כשמדובר בצרכי הכלל!" התלבש ופנה להשתתף באספה.
גדולי הדור באותה התקופה, כרבי אהרון קוטלר, רבי יעקב קמינצקי ורבי מרדכי גיפטר העידו עליו שאין פוסק ברמתו באותו הדור.
כשנפטר רבי משה פינשטין בי"ג באדר שנת תשמ"ו ביטא אחד מתלמידי הישיבה את רגשות כולם: "מאז שבגרתי שמעתי לא פעם בהספדים שעתה נותרנו יתומים מבחינה רוחנית. מעולם לא חשתי כך עד עתה כי ידעתי שרבי משה פינשטין עוד אתנו. עכשיו, עם פטירתו של רבי משה פינשטין, מרגיש אני שבאמת – עכשיו נותרנו יתומים!"
עוד בבחרותו הוכתר כרב העיר ליובאן ובמשך שנים ארוכות ניהל את הקהילה תחת שלטון הקומוניזם במסירות נפש אמיתית.
גם אח"כ, בהיותו ראש עדת הגולה באמריקה החומרנית והיבשה מכל לחלוחית של יהדות, מסר את נפשו כדי להקים עולם של תורה. ויעידו הקהילות הרבות והגדולות על ההצלחה הכבירה.
רבי משה פינשטין נולד בעיר אוזדה שבפלך מינסק בשנת תרנ"ה לאביו, רב העיר, רבי דוד פינשטין. הוא למד בצעירותו אצל רבי איסר זלמן מלצר בסלוצק ואחר כך אצל רבי פסח פרוסקין בשקלוב.
בשנת תרצ"ז עזב את רוסיה שלא ברצונו, מאימת רדיפות הקומוניסטים ונסע לאמריקה הגדולה. באותם השנים היתה אמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, נקיה כמעט מכל פרור של דת ושל יהדות. רבי משה פינשטין הגיע לאמריקה וחיפש משרה כפי יכולותיו ורצונותיו שתאפשר לו להפיץ את תורת ה'. קרוב משפחה שהציע לו משרה כמשגיח בבית מטבחיים הופתע כאשר דחה רבי משה את ההצעה.
"אמריקה אינה צריכה ראשי ישיבה", טען אותו קרוב, "אם תמשיך להתעקש על רצונך במשרת רב או ראש ישיבה לא תוכל למצוא פרנסה אף פעם!"
אך רבי משה עמד על דעתו. אלמלא התעקש ומסר את נפשו על דעתו מי יודע מה היה עתידה של יהדות ארצות הברית של אמריקה.
לאחר חיפושים ומאמצים התקבל רבי משה לכהן בראשות ישיבת 'תפארת ירושלים' שבניו יורק, בראשה עמד עד יום מותו.
כהונה רשמית זו היתה צדדית מאוד לעומת פעולותיו הרבות למען יהדות אמריקה והעולם כולו.
זמן קצר לאחר שנכנס רבי משה לישיבה התפרסמה השמועה שבבית המדרש של ישיבת 'תפארת ירושלים' יושב פוסק מן השורה הראשונה העונה על כל שאלה באשר היא.
תורות ארוכים של שואלים עמדו והמתינו עם שאלותיהם. יהודים המתחבטים ומתלבטים בשאלות מסובכות באיסור והיתר, נשים עם חלקי עופות בידיהן או ילדים שנשלחו על ידי אמותיהם ביקשו להכשיר או לאסור, קצבים וסתם יהודים המקפידים על קלה כחמורה. ורבי משה ענה על הכל לכולם, בנעימות ובחיוך לקטנים כגדולים, לפשוטים כחשובים. כך בשנותיו הראשונות וכך עד ליומו האחרון.
לרבי משה היה זיכרון מופלא. הוא העיד על עצמו שציטוטי הגמרא בחידושי התורה וכן בתשובות לשאלות המגיעות אליו, נכתבים מבלי לעיין בגמרא, בראשונים או בשולחן ערוך. ואף על פי כן הכל היה מדוייק להפליא.
כאשר עלה ניל אמסטרונג על הירח והיה דיון האם יש שם יצורים חיים או לא אמר רבי משה בלי היסוס שלא ייתכנו יצורים חיים על הירח.
מהיכן היה הביטחון הזה? אמר רבי משה שאין בדברי חכמינו זכרונם לברכה רמז לחיים על הירח!
אם אמר רבי משה מילים אלו ברור הדבר שידע את כל הכתוב ובמוחו הקיף ובדק האם כתוב כך או אחרת.
 |
|
| רבי משה בלימוד לאחר תפילת שחרית | צלם |
נעימותו ורגישותו של רבי משה היו לשם דבר. דאגתו שלא לפגוע, חלילה, באי מי אף על פי שהדבר עלול להיות על חשבונו, כפי שמסופר שבאחת הפעמים שנסע ברכב פרטי לישיבת 'תפארת ירושלים' וכשיצא טרק הנהג את הדלת על אצבעותיו. רבי משה נשך את שפתיו בכאב, קפל את ידו ובלי לומר מילה או להאנח בקול נכנס לבנין הישיבה. כששאל אותו מלווהו: "עד כדי כך?" אמר רבי משה: "אותו נהג היה כל כך אדיב והשתדל להנות אותי, האם יכול אני להכאיב לו ולומר לו שנפגעתי באשמתו?"
היתה אישה שעד לשנות זקנותו היתה מתקשרת בכל יום שישי אחר הצהרים לשאול את זמן הדלקת הנרות. בנעימות ובסבלנות היה הרב אומר לה את שעת הדלקת הנרות של אותו השבוע ומברכה ב'שבת שלום'.
רבי משה היה רך לב אך בענינים הנוגעים להלכה היה קשה ותקיף.
אישה, ניצולת שואה, שנשאה בשנית לאחר המלחמה, ילדה וכבר השיאה את ילדיה אלה, פגשה פתאום את בעלה הראשון. היא אמרה שמיד לאחר המלחמה התיר את עגינותה רב שזמן קצר לאחר מכן נפטר. המשפחה באה לרבי משה שיפסוק את הדין. רבי משה שמע את סיפורה של האישה, הרצין וביקש לשמוע פעם נוספת וכן פעם שלישית. לאחר מכן אמר רבי משה בתקיפות רבה: "אני יודע מיהו הרב שאת אומרת שהתיר את עגינותך. אני אינני מגיע לקרסוליו בגדלות בתורה. אני כבר התרתי אלפיים עגונות ולעולם, ברוך ה' לא נכשלתי. לא יכול להיות שעל ידי אותו גדול באה תקלה חמורה כל כך!"
לאחר דקות ארוכות פרצה האישה בבכי ואמרה שאכן, כשחשבה שבעלה ודאי נהרג במלחמה ושמעה שאותו רב נפטר באותה התקופה בדתה את היתרו מליבה.
גם בעניני העולם היהודי בארץ היה רבי משה מעורב. הוא היה מראשי החינוך העצמאי ומסר את נפשו על איסוף הכספים למען חינוכם של ילדי הארץ גם בשנות זקנותו ומחלתו.
בזמן המלחמה כנגד גיוס הבנות בארץ ישראל, התנהלה אספת חרום בנושא בארצות הברית. רבי משה היה חולה באותם הימים ורבי משה שטרנבוך הגיע לבקרו ובקשו שיכתוב מכתב שיקרא באוזני הנאספים.
רבי משה פינשטין התרומם ממיטת חוליו ואמר: "אני חולה רק כשמדובר בצרכי עצמי ולא כשמדובר בצרכי הכלל!" התלבש ופנה להשתתף באספה.
גדולי הדור באותה התקופה, כרבי אהרון קוטלר, רבי יעקב קמינצקי ורבי מרדכי גיפטר העידו עליו שאין פוסק ברמתו באותו הדור.
כשנפטר רבי משה פינשטין בי"ג באדר שנת תשמ"ו ביטא אחד מתלמידי הישיבה את רגשות כולם: "מאז שבגרתי שמעתי לא פעם בהספדים שעתה נותרנו יתומים מבחינה רוחנית. מעולם לא חשתי כך עד עתה כי ידעתי שרבי משה פינשטין עוד אתנו. עכשיו, עם פטירתו של רבי משה פינשטין, מרגיש אני שבאמת – עכשיו נותרנו יתומים!"
ה'בן איש חי' רבי יוסף חיים, ה'בן איש חי'- ראש גלות בבל. הוא יושב בבגדד אך מצודתו פרוסה על כל יהדות המזרח.
רבי שמחה בונים מפשיסחא רבי שמחה בונים מפשיסחא זצ"ל חידש את דרך פשיסחא בעבודת ה' שהייתה מיסודותיהם של חצרות תלמידיו הרבים – קוצק, גור, וורקי, אלכסנדר ועוד.
היהודי הקדוש שמו של רבי יעקב יצחק רבינוביץ' יהה כשמו של רבוף, משום כך כינוהו חבריו "היהודי הקדוש", על שום פרישותו וצדקותו הרבה