בין משפחות הגולים שעזבו את ספרד עוד טרם הגירוש הגדול בשנת ה'רנ"ב, בלטה משפחת עטר (השם ניתן להם על היותם סוחרי בשמים בארץ מוצאם, המכונים בערבית 'עטר') שמצאה לה מקום מפלט במרוקו שבצפון אפריקה. בארץ זו, כבספרד, התפרסמו צאצאיה כבעלי מופת וצדיקים נודעים. המפורסם שבהם הוא רבי חיים בן עטר הלא הוא ה"אור החיים הקדוש".
 
רבי חיים בן עטר נולד בשנת ה'תנ"ו וקיבל תורה מפי סבו, שעל שמו נקרא, ועליו הוא כתב: "ושבתי ללמוד תורה מפי מורי ורבי, הרב המפורסם, אדוני, זקני, מורי אשר נודע בשערים שמו המופלא, החסיד העניו חיים בן עטר, זלה"ה, אשר מימיו שתיתי באר מים חיים, ובין ברכיו גדלתי ובחיקו ישבתי... ומרוב חסידות , אני אומר שלא עבר עליו חצי לילה בשינה, אפילו לילי תמוז, מלקונן ולספוד כאישה אלמנה, על חורבן בית אלוקינו, בבכי גדול, ולהשלים כל הלילה בתלמוד, עימי וכיוצא בי מיוצאי חלציו".
 
בתקופת מגוריו בעיר סאלי התפרנס ממעשה ידיו ולפי המסורת עסק בשזירת בגדים, בייחוד בגדים מפוארים השזורים בחוטי זהב וכסף. מששמע מושל העיר על עבודתו המעולה והמדויקת החליט למסור לידיו את בגדי בתו, שאותה עמד להשיא, להשלמת השזירה. ה'אור החיים' סרב לבקשת הסולטאן משום שכלל היה נקוט בידו, שברגע שירוויח את מכסת פרנסתו השבועית ישוב לעסוק בלימודיו. הסולטאן המופתע שלא רצה להשלים עם סירובו כעס מאוד והורה להשליכו לגוב האריות בחצרו, הוא אף ציווה להרעיבם לפני שיטילו אותו אליהם, כשבאו שליחי הסולטאן לקחתו לא הראה ה'אור החיים' שום סימן של התרגשות, לקח את התפילין שלו ואמר לאשתו: תוך זמן קצר אשוב, ובצעדים בטוחים הלך עימהם. כשהשליכוהו לגוב האריות קבלו את פניו האריות המורעבים כשהם מכשכשים בזנבותיהם וכורעים לרגליו. שליחי הסולטאן מהרו לספר לסולטאן אשר בא לראות בעצמו את הפלא הגדול, ואז הבין שהאדם שלפניו הוא אדם קדוש והצטער מאוד שפגע בכבודו, העניק לו מתנות חשובות ושלחו לביתו.
 
זהו סיפור אחד מבין סיפורים נוספים רבים המעידים על גדולתו של ה'אור החיים', אשר גם חיות השדה חרדו ממנו.
 
כבר מקטנותו נתעלה מעלה מעלה במעלות התורה. הוא נשא לאישה את בת קרובו רבי משה ברבי שם טוב אבן עטר, אשר בזכות היותו איש אמיד יכול היה ללמוד תורה וללמדה בלי טרדות של פרנסה, מהכספים שהגיעו אליו מבית חותנו השתמש לפעולות צדקה וחסד רבים, וביתו היה פתוח לכל נצרך. אולם ימי שלוה אלה לא ארכו זמן רב, משנפטר חותנו החלה מריבה בין היורשים אשר בעל כורחו ולצערו שרבבו את שמו לתוך המריבה, ובגלל עלילת שווא אף הושם במעצר לזמן מה.
 
בשנת ה'תצ"ב נדפס ספרו "חפץ ה'" שהכיל חידושים על מסכתות הש"ס.
 
הרעת המצב המדיני בין הערבים לבֶּרבֶּרים במרוקו גרמה סבל ליהודים והוא נאלץ לנדוד מעירו סאלי למאקנס ומשם לפס.בהקדמתו לספרו 'אור החיים על התורה' כתב: "באין מבטח לרגע, מחיי להרגיע, ואני בתוך עמקי ים הצרות, על אף כל זאת, למות מתוך תורה חשבתי, ואל אור החיים נתתי שכלי ועיני שכלי".
 
ה'אור החיים' עמד על משמר ההלכה והוסיף משמרת למשמרת' וכשנתקל בפרצה כלשהיא לא פסק מלהתריע עד שתוקן הדבר. בתקופת מגוריו בעיר מאקנס ראה שהתושבים נוהגים לאכול סוג של ארבה שהיה נפוץ באזור. הוא בדק ומצא שההיתר לאכול את הארבה ניתן על ידי חכמי העיר עקב שעת חירום שנחילי הארבה פשטו על השדות, השחיתו את היבול והביאו את התושבים לידי רעב כבד, החכמים התירו סוג מסוים של ארבה אשר ידעו לקבוע את כשרותו על פי סימנים, היתר זה ניתן רק לשעת החירום הזאת, אולם התושבים היהודים המשיכו לאכול אותו על בסיס היתר זה, אף שחלפה הבעיה.ה'אור החיים' הטיל איסור על אכילתו ובציבור קיבלו את פסיקתו, מלבד אדם אחד.לילה אחד אדם זה חלם שהוא אוכל שקצים ורמשים, כשבא בבהלה ל'אור החיים' וסיפר לו את חלומו, אמר לו ה'אור החיים' שבחלום הראו לו את מה שהוא אוכל ומאז חדל לאכול את הארבה.

פסיקתו התקבלה על כל הציבור ומן השמים סייעו לו בכך – הארבה שהיה מגיע לעיתים תכופות מידי כמה שנים, פסק מלהגיע עשרות שנים אחר כך, וכך ראו כולם את גדולתו.
 
ביתו של ה'אור החיים' היה פתוח לרווחה לכל אדם, הוא דאג לסייע לעניים וכן לצרכיהם של בני תורה שנהגו להגיע אליו. מידי שבוע נהג לקנות עגל מיוחד לשבת שאת בשרו חילק בין תלמידי החכמים למען כבוד השבת.
 
מסופר שכשפרצה פעם אחת מחלה בבהמות בעיר סאלי, נמצאו כולן טרפות חוץ מבהמה אחת שהייתה שייכת לו. אחד התושבים שהיה גביר נכבד הצטער מאוד שלא יכול היה לאכול בשר בסעודתו ופנה ל'אור החיים' שיקציב לו מנת בשר תמורת ממון רב, הרב דחה את בקשתו וציין שהוא מוקדש רק לתלמידי החכמים. באותה עת נכנס אחד העניים הקבועים בלבוש בלוי ומרופט והרב נתן לו את מנתו, העשיר כעס והטיח דברים שהיו לביזיון העני שהיה תלמיד חכם. היטב חרה ל'אור החיים' אבל הוא שתק, בלילה חלם שנגזרה עליו גלות למשך שנה משום שלא יצא להגן על כבודו של אותו תלמיד חכם שנעלב מן העשיר. ה'אור החיים' קיבל את הדין, יצא לגלותו כאשר הוא מקפיד לא לישון יותר מלילה אחד בכל מקום, וגם כשלעיתים גבר עליו הרעב הצדיק על עצמו את הדין עקב אותו ביזיון תלמיד חכם.
 
כעבור שנה מגלותו זו, הגיע ה'אור החיים' לעיר אחת לשבות בה את שבתו, ופרשת בחוקותי היתה שבת זו. בליל שב"ק הצטופפו בני העיר בשולחנו של רב העיר, כאשר זהותו של ה'אור החיים' שישב בקצה השולחן היתה נסתרת מבאי המקום. פתח הרב ואמר י"ד פירושים נפלאים על דברי רש"י הק' על הפסוק אם בחוקותי תלכו – שתהיו עמילים בתורה. ואמר הרב: פירושים אלו שמעתי במתיבתא של מעלה בשם רבינו חיים בן עטר. ה'אור החיים' שישב כאמור בקצה השולחן ומראהו כשל קבצן נודד פלט ואמר: חיים בן עטר. כעס עליו הרב מאוד ונזף בו בפני כולם. תקרית זו חזרה על עצמה גם בסעודת יום השבת, כאשר הרב אומר עוד י"ד פירושים נפלאים ממקורם העליון בשם רבינו חיים בן עטר. ורבינו ה'אור החיים' חוזר שוב: חיים בן עטר. בסעודה שלישית, כאשר המחזה חזר על עצמו פעם נוספת, לא יכל עוד הרב להתאפק ולהבליג על ביזוי כבוד התורה, וציווה לכלוא את הקבצן בחדר האסורים של הקהילה.
 
לאחר צאת השבת, סערה באה לעולם, רוחות וברקים, רעשים וקול גדול, ממלאים את העולם, כאילו אומרים הם להחזירו לתוהו ובוהו. הרב שלא ידע על מה ולמה באה הרעה הזו, עשה שאלת חלום, בו גילו לו משמים כי כל זמן שה'אור החיים' הקדוש נתון אצלו במאסר ואינו יכול להבדיל על הכוס, אין שר של גיהנום רשאי לשוב למלאכתו ממנה שובת הוא בשב"ק, ועל כן הופך הוא את העולם בזעמו. נחרד הרב בהבינו מיהו ההלך הקבצן שישב בשולחנו וכעת אסור בבית האסורים, ומיהר לשחררו בכבוד גדול. ה'אור החיים' ראה בכך סימן משמים כי תקופת גלותו הסתיימה.
 
רעב כבד שהיה במרוקו הוביל את ה'אור החיים' לעבור לעיר טאטואן ומשם המשיך לאיטליה דרך אלג'יר, כדי למצוא נדיבים שיתמכו בכלכלת הישיבה שחשב לכונן בארץ ישראל עבור התלמידים שעלו איתו ממרוקו. "ואזרתי כגבר חלציי שמתי עצמי בסכנות גדולות דרך מדבר כדי להגיע אל ארץ משאת נפשי, אל מקום טהור, היא ארץ ישראל, כי ארץ העמים היא טמאה, היא ועפרה ואפילו אוירה".
 
באיטליה הדפיס את ספרו 'אור החיים' על חמישה חומשי תורה וכך גם נקרא שמו לדורות. לפי המסורת העיד הבעש"ט שכל הכתוב בספר נכתב על פי רוח הקודש. ספר זה נתפרסם ונתפשט עוד בחייו. בהמשך התחבב על חוגי החסידים ורבים מהאדמו"רים קבעוהו ללימוד כנספח לפירוש רש"י. כמו כן כתב את הספר 'פרי תואר' על שולחן ערוך יורה דעה. משם יצא לארץ ישראל כשעימו מצטרפים גם כמה מבני איטליה. "חכמים גדולים בשבת תחכמונים, לשם, לפאר ולתהילה של קהילות איטליה".
 
בין ספריו נמצאים גם הספרים 'חפץ ה'' ו'ראשון לציון' על מסכתות הש"ס, וספר נוסף – 'מאור חיים' שבו חידושים שנרשמו על שמו על ידי אחד מתלמידיו.
 
בשנת ה'תק"ב הגיע לארץ ישראל ועקב מגיפה ששררה בירושלים התיישב בעכו ושם קבע את ישיבתו. בארץ ישראל נהג להשתטח על קברי צדיקים כשמטרת ביקוריו בקברים אלו הייתה להרבות בתפילות ובתחנונים לישועת עם ישראל, לעורר רחמים על גלות השכינה וכן להתפלל לרווחת התומכים בישיבתו ואחזקת תלמידי החכמים שישבו בה.
 
בט"ו באלול שנת ה'תק"ב לאחר שהסתיימה המגיפה, הגיע ה'אור החיים' לירושלים. התרגשותו הרבה באה לידי ביטוי במכתב שכתב ובו תיאר בהתלהבות את יום הכיפורים הראשון שלו בעיר "וראיתי הארה גדולה בשעת 'כל נדרי' – ובשעה שפתחתי ההיכל ממש היה בעיני כפתיחת שערי גן עדן... אמנו דברי שלא ראיתי מימיי הארה כאותה שעה".
 
החכמים שבעיר והרבנים שבה כופפו עצמם בפניו וכינוהו "גברא רבא באתא ממערבא, כרכא דכולא ביה, הן חוכמה והן תבונה, הן יראת אלוקים דמי לבר אלוקין, האדם יראה לעיניים אך בצלם הכרת פניו ענתה בו, אינו אלא כאחד הצבאים מצבא מרום לבוש הבגדים". הוא מצידו כתב על יחסם זה אליו "ובכבוד גדול ועצום ורב יותר ממה שאני ראוי, ה' ישלם להם".
 
ה'אור החיים' קבע את בית מדרשו בירושלים בחצרו של רבי עמנואל חי ריקי בעל 'משנת חסידים', ושם היה מטהר עצמו לפני תפילתו, יושב מעוטף בטליתו ותפילין בזרועו, מתנהג בחסידות ודולה ממעיינותיו לתלמידיו. מקום זה היה קטן ונעלם מן העין. "ואין שטן ואין פגע רע, עד אמצא מקום לה' ברווח לחכמים גם לתלמידים".
 
הוא נלחם בקראים כהרמב"ם בשעתו במצרים, ומשראה כיצד ביזו את ספריו של הרמב"ם קיללם שלעולם לא יהיה להם מניין בירושלים וכך היה.
 
בין תלמידיו נמנה הרב החיד"א שבזמן שעלה ה'אור החיים' לירושלים היה בן שמונה עשרה שנים.
 
בימי מגוריו בירושלים התקיים קשר רוחני בינו לבין הבעש"ט. רבי יצחק אייזק מקאמרנא מספר בספרו 'נתיב מצוותיך' בשם הבעש"ט, כי "נשמתו מרוח דוד של אצילות, ובכל לילה שמע תורה מפי הקב", ורוח קדושתו אי אפשר לכתוב, והיה מיורדי המרכבה וגילוי נשמות ומדרגת רוח הקודש אמת, ומרן הקדוש (הבעש"ט) היה נפש דוד באצילות, והיה רוצה שיתקשרו ביחד נפש ורוח, ויתגלה הנשמה וחיה באצילות, ויהיה הגאולה האמיתית".
 
ה'אור החיים' לא שהה בעיר זמן רב, בטרם מלאה שנה לישיבתו שם נתבקש לישיבה של מעלה. בט"ו בתמוז שנת ה'תק"ג והוא בן ארבעים ושבע שנים בלבד. זמן פטירתו היה בזמן סעודה שלישית של שבת. במז'יבוז' הרחוקה נטל הבעש"ט את ידיו לסעודה זו ואמר "כבה נר מערבי" ולא פירש. במוצאי שבת אמר לתלמידיו רבנו 'אור החיים' נפטר, והמערב הוא ארץ ישראל שם שכן.
 
ידידו הקרוב רבי חיים אבולעפיה מטבריה (שבקשו לעמוד בראש הקהילה במקומו), התעלף בזמן התפילה ונותר כך כחצי שעה. כשהתעורר סיפר למקורביו המודאגים שליווה את ה'אור החיים' עד לשערי גן עדן.
 
ציון קברו נמצא בשיפולי הר הזיתים ונמנה בין המקומות הקדושים שרבים משתטחים עליו במהלך השנה ובייחוד ביום ההילולא.
 
על מצבתו חרוט: " והארץ האירה מכבודו כאשר יאירו שבעת הנרות, ה"ה המופלא וכבוד ה' מלא, המקובל האלוקי חסידא קדישא כמוכ"ר חיים בן עטר ז"ל. נתבקש בישיבה של מעלה יום ט"ו לחודש תמוז שנת התק"ג להנות מזיו השכינה".