מאמר
היישוב היהודי בירושלים
סיפורו של הישוב היהודי בירושלים עבר תהפוכות רבות החל מימי דוד המלך ועד ימינו אנו, כמעט לאורך כל אלפי השנים הללו נשמר רצף של תושבים יהודיים בעיר הקדושה ביותר לעם ישראל.
מוטי מרינגר ב' בחשון תש"ע - 20/10/2009 06:01
הכל מעלין לירושלים – ירושלים עיר הקודש אליה נשואות עיני כל יהודי העולם בכמיהה וצפייה לגאולה.
כאשר חולקה ארץ ישראל לשבטים נפלה העיר ירושלים בחלקם של בני יהודה ובנימין אולם בימי חייו של יהושע לא הצליחו בני ישראל להוריש את היבוסי שישב בעיר, במדרש מובא שבני ישראל לא הורישו את היבוסי לא מפני מיעוט כוחם אלא בגלל שבועה שנשבע אברהם ליבוסי בעת קבורת שרה במערת המכפלה שבחברון. לראשונה הגיעו יהודים לירושלים לאחר מות יהושע בן נון כפי שנכתב בספר שופטים פרק א' "ויהי אחרי מות יהושע וישאלו בני ישראל בה' לאמר מי יעלה לנו אל הכנעני בתחילה להלחם בו ויאמר ה' יהודה יעלה... ....וילחמו בני יהודה בירושלם וילכדו אותה ויכוה לפי חרב ואת העיר שלחו באש". לאחר שכבשו בני יהודה את העיר ושרפוה הם הותירו אותה חרבה ולא דרו בה. חלק העיר שהיה שייך לנחלת בנימין לא נכבש על ידי בני יהודה והיבוסי המשיך לגור בו עד ימי דוד המלך.
דוד מלך ישראל, חתנו של שאול המלך, הומלך בעיר חברון ומשם ניהל את ממלכת ישראל במשך שבע שנים, לאחר שבע שנים כבש דוד מידי היבוסי את מצודת ציון היא עיר דוד ועבר לגור בה. מהעיר ירושלים מלך דוד על ישראל עוד ל"ג שנים.
לעת זקנותו של דוד המלך, חפץ דוד לדעת את מנין בני ישראל וערך מפקד, לאחר המפקד שלח הקב"ה את גד החוזה אל דוד המלך ואמר לו כי בידו לבחור אחת משלוש אפשרויות כעונש על המפקד, האפשרות הראשונה היתה כי יבוא רעב ז' שנים על הארץ, האפשרות השנייה היתה שלשה חודשים של מנוסה מפני האויבים, ואפשרות השלישית הייתה לבחור במגפת דבר שתכה בבני ישראל שלשה ימים, דוד המלך אמר לגד "נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה" ובחר במכת הדבר. לאחר שהחלה מגפת הדבר ביטל הקב"ה את הגזירה והמגפה נעצרה בהר הבית שנקרא אז "גורן ארונה היבוסי", לאחר עצירת המגיפה בנה דוד על פי נבואת גד החוזה מזבח לקב"ה בגורן וקנה אותו בחמישים שקל כסף על מנת לבנות בו את בית המקדש.
דוד המלך לא זכה לבנות בעצמו את בית המקדש ועל פי ציווי הקב"ה הותיר מלאכה זו לבנו שלמה המלך, בשנה הרביעית למלכות שלמה על ישראל הונחה אבן הפינה לבית המקדש הראשון, בית המקדש עמד על תילו במשך 410 שנה. לאחר מות המלך שלמה מלך בירושלים בנו רחבעם, בימי רחבעם התפלגה מלכות ישראל ממלכות יהודה ועשרה שבטים המליכו עליהם את ירבעם למלך, תחת מלכות רחבעם נותרו שבט יהודה ושבט בנימין, מלכות בית דוד הוסיפה לשלוט בירושלים ולמרות מלחמות רבות שהתרחשו במהלכן גלו עשרת השבטים מארץ ישראל בכל זאת המשיכה מלכות בית דוד לשלוט בירושלים עד לחורבן בית ראשון על ידי נבוכדנצר מלך בבל, לאחר חורבן בית ראשון הוגלו רוב יהודי העיר לגלות בבל ובירושלים נותרה קהילה יהודית מצומצמת תחת הנהגתו של גדליה בן אחיקם, לאחר מספר חודשים נרצח גדליה בן אחיקם על ידי ישמעאל בן נתניה ואחרוני היהודים שנותרו בירושלים נמלטו למצרים, גם לאחר אירועים אלו נותרו בירושלים מספר מועט של יהודים.
גלות בבל נמשכה שבעים שנה במהלכם עברה השליטה בירושלים ממלכות בבל למלכות מדי ופרס, בסופן של שבעים שנה מגלות יהויקים, 52 שנה לאחר חורבן הבית הראשון החלה שיבת ציון. שיבת ציון התרחשה בשלשה שלבים, בשלב הראשון עלה מבבל לארץ ישראל זרובבל בן שאלתיאל ועימו 42,360 איש, עולים אלה עלו לארץ ישראל בעידודו של כורש מלך פרס שהסכים לבנות מחדש את בית המקדש, העולים החלו במלאכת בנית בית המקדש השני אולם כעבור שנה בעקבות לחצם של שונאי ישראל ציוה כורש להפסיק את המלאכה, כעבור שמונה עשרה עת מלאו שבעים שנה לשריפת בית המקדש הראשון שבו העולים ובנו את בית המקדש, בנית בית המקדש ארכה ארבע שנים וכאשר תמה המלאכה החל השלב השני בשיבת ציון עם עליית עזרא הסופר ועימו אלפי יהודים, בשלב האחרון של שיבת ציון עלה מבבל נחמיה בן חכליה, אין נתונים בכתובים לגבי מספר האנשים שעלו עימו אבל כתוב כי דריוש שלח עימו כח צבאי לשימושו, נחמיה בן חכליה חידש ותיקן את חומות העיר ירושלים עד שהיו מתוקנות ושלמות.
בית המקדש השני עמד על תילו 420 שנה, בתחילת תקופת בית שני היה עם ישראל כפוף לממלכות זרות ששלטו בו כמו אימפריית פרס ושלטונו של אלכסנדר מוקדון, בערך באמצע ימי הבית השני מרדו הכהנים החשמונאים ביוונים ובתרבותם ושלטו שליטה עצמאית בארץ ישראל ובירושלים למעלה ממאה שנה, אחריהם מלך בירושלים עבדם של החשמונאים – הורדוס שהיה כפוף לאימפריה הרומית, אחרי הורדוס שלטו בירושלים נציבים רומאיים במשך כ-60 שנה כשבאמצע שלטונם מופסק ואגריפס מתמנה למלך, לאחר מות אגריפס חזר השלטון לידי הנציבים הרומאים, באותה תקופה מרדו היהודים בנציבים הרומאים וצבא רומי בהנהגת טיטוס החריב את בית המקדש השני ושרף את העיר ירושלים, במהלך הקרבות על ירושלים וחורבנה נהרגו מאות אלפי יהודים על ידי הרומאים.
לאחר חורבן הבית השני ושריפת העיר ירושלים נותרו בעיר כמה בתים שלא נהרסו ובהם הוסיפו לגור יהודים, בתים אחרונים אלו נהרסו על ידי הרומאים לאחר מרד בר כוכבא, לאחר דיכוי מרד בר כוכבא נאסר על יהודים לגור בירושלים ונגזר דין מוות על כל יהודי שיכנס לבין חומות העיר, במקומה של ירושלים בנה אדריינוס קיסר את העיר האלילית "איליה קפיטולינה" אחת לשנה הורשו היהודים לבוא לירושלים ולבכות את חורבנה, כעבור שלש מאות שנה לערך החל הקיסר יוליאנוס לפעול להשבת היהודים לירושלים ויש שטוענים שאף העלה את הרעיון לבנות מחדש את בית המקדש, אולם רק כעבור למעלה ממאה שנה הותר ליהודים לשוב לעיר, היהודים שמחו על ההיתר שניתן להם להיכנס לירושלים והמוני יהודים מכל קצווי ארץ החלו עולים לירושלים בעיקר בימי שלשת הרגלים אולם לא התקיים בעיר ישוב יהודי קבוע. באותם ימים התפצלה אימפריית רומי לשניים כאשר חלקה המערבי נשלט על ידי ברברים שבאו מצפון וממערב אירופה וחלקה המזרחי הפך לאימפריה הביזנטית, כשלש מאות שנה שלטה האימפריה הביזנטית בירושלים, לאחר תקופה זו בתחילת המאה השביעית לספירת הנוצרים מרדו הפרסים בשלטון הביזנטי ואליהם הצטרפו יהודי ארץ ישראל וירושלים, לאחר שכבשו הפרסים את ירושלים שבו היהודים לדור בעיר אולם כעבור שנים ספורות הם שוב גורשו על ידי הפרסים בגלל מתחים שהיו בין היהודים לנוצרים בעיר. המגורים בירושלים נאסרו על היהודים גם כאשר שב השלטון בעיר לידי הביזנטים למספר שנים נוספות.
באמצע המאה השביעית נכבשה ארץ ישראל על ידי המוסלמים, הצבאות המוסלמים צרו על ירושלים והיא הוסגרה לידם לאחר התחייבות שלא יתירו ליהודים לדור בה, איסור זה החזיק שנתיים בלבד שלאחריהן הותר ליהודים לדור בירושלים, הישוב היהודי בעיר הלך וגדל ותפארתה של ירושלים שבה אליה במקצת, העיר הפכה למרכז תורני גדול בעיקר בזכות הישיבות שהוקמו בו ישיבת "גאון יעקב" וישיבת "ארץ הצבי", בראשות ישיבות אלו עמדו גדולי עולם שהוכתרו בתואר "גאונים", בראשית המאה הי"א כבשו את העיר מוסלמים סלג'וקים שהצרו את רגלי היהודים והם נמלטו מירושלים והתיישבו בערים צפוניות יותר כמו צור ועכו, הישיבות שפיארו את ירושלים עזבו את ארץ ישראל ועברו לדמשק, בירושלים נותר ישוב יהודי מצומצם שסבל מעוני ומחסור.
בראשית המאה הי"ב הגיעו הצלבנים שהשתתפו במסע הצלב הראשון אל ירושלים, העיר נכבשה על ידם, וביושבי ירושלים - יהודים ומוסלמים כאחד נערך טבח מחריד על ידי הצלבנים, הקהילה היהודית שהייתה בעיר כונסה אל בית הכנסת הגדול ונשרפה על קידוש השם, הישוב היהודי שבירושלים נכחד כליל והצלבנים אסרו על היהודים והמוסלמים לדור בעיר, בירושלים הוקמה "ממלכת ירושלים" הצלבנית והעיר הייתה כמעט כולה נוצרית, כעבור עשר שנים הוקל האיסור ומספר מצומצם של יהודים עבר לעיר, לפי עדותו של הנוסע בנימין מטודלה גרו בעיר באותה העת כמאתים יהודים בלבד.
לקראת סוף המאה הי"ב נכבשה ירושלים בשנית על ידי המוסלמים תחת הנהגתו של המלך צאלח א-דין, צלאח א-דין התיר ליהודים לדור בירושלים והישוב היהודי בה חודש, על תקופה זו כותב רבי יהודה אלחריזי בספרו 'תחכמוני' כך: "מיום לכדוה ישמעאלים שכנוה ישראלים... ...ויער אלוקים את רוח מלך הישמעאלים בשנת ארבעת אלפים ותשע מאות וחמישים ליצירה ונחה עליו רוח עצה וגבורה... ...ויתנה ה' בידו. ויצו להעביר קול בכל עיר, אל
כל רב וצעיר, לאמר 'דברו אל לב ירושלים' לבוא אליה כל הרוצה מזרע אפרים, אשר יבוא מאשור וממצרים והנדחים בקצה השמים".
למרות ההיתר שנתן צאלח א-דין לא התפתח הישוב היהודי בעיר, במשך קרוב למאה שנה עבר השלטון בעיר מיד ליד כאשר כל מושל ומושל פוגע בתושבי העיר ומטיל עליהם מיסים וארנוניות, מצב זה לא אפשר את קיומה של קהילה יהודית מסודרת בעיר.
בתחילת המאה הי"ג שב השלטון בירושלים לידי הנוצרים והם חידשו בה את ממלכת ירושלים הצלבנית, באותה עת נטו הנוצרים חסד ליהודים והישוב היהודי בירושלים חודש, בתקופה זו עלו לירושלים גדולי ה"ראשונים" ביניהם רבי שמואל בן שמשון ורבי יונתן מלוניל, עמם עלו כמה מאות נוספות של יהודים מצרפת ומאנגליה שהרחיבו את הישוב היהודי בירושלים, קהילה זו לא החזיקה מעמד זמן רב ובאמצע המאה הי"ג כאשר נכבשה העיר על ידי המוסלמים הממלוכים התמעט שוב הישוב הישן. בשנים אלו הגיע לירושלים רבי משה בן נחמן – הרמב"ן, במכתב ששלח הרמב"ן לבנו הוא מספר על חורבנה של ירושלים ועל מיעוט היהודים שבה, הרמב"ן יסד בית כנסת בירושלים שנקרא על שמו ונשא דרשה בדבר חשיבותה של ארץ ישראל ושל העיר ירושלים, הגעתו של הרמב"ן לעיר הייתה האות לחידוש הישוב היהודי בירושלים, יהודים רבים החלו באים לעיר והקהילה היהודית בה הלכה וגדלה, באמצע המאה הט"ו החל השלטון בעיר להטיל מיסים כבדים על היהודים, היהודים התאמצו לשלם את הסכומים הגבוהים ונאלצו למכור חלק מספרי התורה שהיו ברשותם, הם גם שלחו שד"רים (שלוחי דרבנן) לארצות שונות שיגייסו כספים בעבורם בתפוצות ישראל. המוסלמים המשיכו לשלוט בעיר והישוב היהודי התדלדל והתרחב חליפות בעיקר לפי עול המיסים שהטילו המוסלמים עליהם, במשך השנים עלו לירושלים גדולי ישראל ביניהם רבי אשתורי הפרחי ורבי עובדיה מברטנורא, אירוע שגרם להתרחבות הישוב היהודי באותה העת היה גירוש ספרד שהביא יהודים רבים לעלות לארץ ישראל, כמה מאות מהם באו לדור בירושלים.
בראשית המאה הט"ז החל השלטון העותומאני בארץ ישראל, הטורקים היו סובלניים כלפי היהודים וביטלו את עול המיסים הכבד שהיה מוטל על יהודי העיר, באותם ימים הכתה מגיפה את העיר ירושלים והיהודים נמלטו לכפרי הסביבה, רק העניים ביותר שלא יכלו לאפשר לעצמם לנדוד נותרו לדור בירושלים.
לקראת סוף המאה הט"ז חודש הישוב היהודי בעיר תחת הנהגתו של רבי דוד בן זמרא – הרדב"ז, באותם ימים החלו להיווסד בירושלים קופות הכוללים השונות שתמכו כלכלית ביהודי ירושלים, שד"רים רבים יצאו מטעם כוללים אלה ואספו כסף למען יהודי ירושלים ברחבי העולם היהודי שבגולה.
כל אותן שנים היה הישוב היהודי שבירושלים מורכב בעיקר מבני העדה הספרדית, באמצע המאה הי"ז החלה הקהילה האשכנזית המצומצמת שבעיר להתרחב, מגמה זו התגברה עם הגעתו לירושלים של רבי ישעיה הורביץ – "השל"ה הקדוש", הישוב היהודי האשכנזי והספרדי כאחד הלך וגדל ובתי כנסת רבים נוסדו בעיר, הפסקה קצרה בפריחת הישוב היהודי בעיר הייתה עם התמנותו של הצורר אבן פרוך למושל העיר, אבן פרוך כלא כמה מרבני העיר וביניהם השל"ה ודרש תמורתם כופר רב, השל"ה שהצליח להימלט מהכלא ברח ועבר לגור בצפת ולאחר מכן מטבריה, עד מהרה הדיח השולטן הטורקי את אבן פרוך והתרחבות הישוב היהודי שוב תפסה תאוצה, בראשית המאה הי"ח הגיעה לירושלים שיירתו של רבי יהודה החסיד, לאחר פטירתו הפתאומית של מנהיג השיירה רבי יהודה החסיד, נותרה הקהילה האשכנזית חייבת הון רב לשכניהם הערבים, משלא הצליחו לפרוע את החובות, גירשו הערבים את האשכנזים מירושלים ואסרו עליהם לגור בעיר, בירושלים נותר ישוב יהודי מצומצם שהיה רק מבני הקהילה הספרדית. אשכנזים שחפצו לגור בירושלים באותה העת נאלצו להחליף בגדיהם לבגדי ספרדים וכך להיכנס לעיר, הקהילה האשכנזית בעיר חודשה רק כעבור קרוב למאה שנה כאשר עבר לגור בה תלמיד הגר"א רבי מנחם מנדל משקלוב.
במהלך המאה הי"ח גדל מספר היהודים בעיר מאלפים בודדים לכמה עשרות אלפי נפשות, עליה של מאות אחוזים, באותם ימים גם החלו היהודים לבנות שכונות מחוץ לחומות העיר העתיקה ושטחה של ירושלים התרחב.
בתחילת המאה ה-20 במהלך מלחמת העולם הראשונה נכבשה העיר על ידי האנגלים, במהלך המלחמה התמעט במקצת הישוב היהודי בעיר, אולם לאחר שהסתיימה המלחמה הלך הישוב היהודי וגדל עד שבערב מלחמת השחרור דרו בירושלים קרוב למאה אלף יהודים.
עם פרוץ מלחמת השחרור והקמת מדינת ישראל ניטשו קרבות עזים על השליטה בירושלים, לאחר סיום המלחמה הוכרז קו הפסקת האש כאשר העיר ירושלים מחולקת, העיר העתיקה עברה לידי הירדנים והעיר החדשה נותרה במדינת ישראל, באותן שנים הישוב היהודי בעיר החדשה הלך וגדל בעוד בעיר העתיקה לא דרו יהודים כלל, בשנת תשכ"ו במהלך מלחמת ששת הימים נכבשה העיר העתיקה של ירושלים על ידי צה"ל ויהודים שבו לדור גם בעיר העתיקה של ירושלים. מאז ועד היום האוכלוסייה היהודית בירושלים הולכת וגדלה והיא מונה כיום כחצי מיליון נפש.
כאשר חולקה ארץ ישראל לשבטים נפלה העיר ירושלים בחלקם של בני יהודה ובנימין אולם בימי חייו של יהושע לא הצליחו בני ישראל להוריש את היבוסי שישב בעיר, במדרש מובא שבני ישראל לא הורישו את היבוסי לא מפני מיעוט כוחם אלא בגלל שבועה שנשבע אברהם ליבוסי בעת קבורת שרה במערת המכפלה שבחברון. לראשונה הגיעו יהודים לירושלים לאחר מות יהושע בן נון כפי שנכתב בספר שופטים פרק א' "ויהי אחרי מות יהושע וישאלו בני ישראל בה' לאמר מי יעלה לנו אל הכנעני בתחילה להלחם בו ויאמר ה' יהודה יעלה... ....וילחמו בני יהודה בירושלם וילכדו אותה ויכוה לפי חרב ואת העיר שלחו באש". לאחר שכבשו בני יהודה את העיר ושרפוה הם הותירו אותה חרבה ולא דרו בה. חלק העיר שהיה שייך לנחלת בנימין לא נכבש על ידי בני יהודה והיבוסי המשיך לגור בו עד ימי דוד המלך.
 |
|
| עיר דוד | צלם |
לעת זקנותו של דוד המלך, חפץ דוד לדעת את מנין בני ישראל וערך מפקד, לאחר המפקד שלח הקב"ה את גד החוזה אל דוד המלך ואמר לו כי בידו לבחור אחת משלוש אפשרויות כעונש על המפקד, האפשרות הראשונה היתה כי יבוא רעב ז' שנים על הארץ, האפשרות השנייה היתה שלשה חודשים של מנוסה מפני האויבים, ואפשרות השלישית הייתה לבחור במגפת דבר שתכה בבני ישראל שלשה ימים, דוד המלך אמר לגד "נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה" ובחר במכת הדבר. לאחר שהחלה מגפת הדבר ביטל הקב"ה את הגזירה והמגפה נעצרה בהר הבית שנקרא אז "גורן ארונה היבוסי", לאחר עצירת המגיפה בנה דוד על פי נבואת גד החוזה מזבח לקב"ה בגורן וקנה אותו בחמישים שקל כסף על מנת לבנות בו את בית המקדש.
דוד המלך לא זכה לבנות בעצמו את בית המקדש ועל פי ציווי הקב"ה הותיר מלאכה זו לבנו שלמה המלך, בשנה הרביעית למלכות שלמה על ישראל הונחה אבן הפינה לבית המקדש הראשון, בית המקדש עמד על תילו במשך 410 שנה. לאחר מות המלך שלמה מלך בירושלים בנו רחבעם, בימי רחבעם התפלגה מלכות ישראל ממלכות יהודה ועשרה שבטים המליכו עליהם את ירבעם למלך, תחת מלכות רחבעם נותרו שבט יהודה ושבט בנימין, מלכות בית דוד הוסיפה לשלוט בירושלים ולמרות מלחמות רבות שהתרחשו במהלכן גלו עשרת השבטים מארץ ישראל בכל זאת המשיכה מלכות בית דוד לשלוט בירושלים עד לחורבן בית ראשון על ידי נבוכדנצר מלך בבל, לאחר חורבן בית ראשון הוגלו רוב יהודי העיר לגלות בבל ובירושלים נותרה קהילה יהודית מצומצמת תחת הנהגתו של גדליה בן אחיקם, לאחר מספר חודשים נרצח גדליה בן אחיקם על ידי ישמעאל בן נתניה ואחרוני היהודים שנותרו בירושלים נמלטו למצרים, גם לאחר אירועים אלו נותרו בירושלים מספר מועט של יהודים.
 |
|
| איור של נבוכדנצר השני | צלם |
בית המקדש השני עמד על תילו 420 שנה, בתחילת תקופת בית שני היה עם ישראל כפוף לממלכות זרות ששלטו בו כמו אימפריית פרס ושלטונו של אלכסנדר מוקדון, בערך באמצע ימי הבית השני מרדו הכהנים החשמונאים ביוונים ובתרבותם ושלטו שליטה עצמאית בארץ ישראל ובירושלים למעלה ממאה שנה, אחריהם מלך בירושלים עבדם של החשמונאים – הורדוס שהיה כפוף לאימפריה הרומית, אחרי הורדוס שלטו בירושלים נציבים רומאיים במשך כ-60 שנה כשבאמצע שלטונם מופסק ואגריפס מתמנה למלך, לאחר מות אגריפס חזר השלטון לידי הנציבים הרומאים, באותה תקופה מרדו היהודים בנציבים הרומאים וצבא רומי בהנהגת טיטוס החריב את בית המקדש השני ושרף את העיר ירושלים, במהלך הקרבות על ירושלים וחורבנה נהרגו מאות אלפי יהודים על ידי הרומאים.
לאחר חורבן הבית השני ושריפת העיר ירושלים נותרו בעיר כמה בתים שלא נהרסו ובהם הוסיפו לגור יהודים, בתים אחרונים אלו נהרסו על ידי הרומאים לאחר מרד בר כוכבא, לאחר דיכוי מרד בר כוכבא נאסר על יהודים לגור בירושלים ונגזר דין מוות על כל יהודי שיכנס לבין חומות העיר, במקומה של ירושלים בנה אדריינוס קיסר את העיר האלילית "איליה קפיטולינה" אחת לשנה הורשו היהודים לבוא לירושלים ולבכות את חורבנה, כעבור שלש מאות שנה לערך החל הקיסר יוליאנוס לפעול להשבת היהודים לירושלים ויש שטוענים שאף העלה את הרעיון לבנות מחדש את בית המקדש, אולם רק כעבור למעלה ממאה שנה הותר ליהודים לשוב לעיר, היהודים שמחו על ההיתר שניתן להם להיכנס לירושלים והמוני יהודים מכל קצווי ארץ החלו עולים לירושלים בעיקר בימי שלשת הרגלים אולם לא התקיים בעיר ישוב יהודי קבוע. באותם ימים התפצלה אימפריית רומי לשניים כאשר חלקה המערבי נשלט על ידי ברברים שבאו מצפון וממערב אירופה וחלקה המזרחי הפך לאימפריה הביזנטית, כשלש מאות שנה שלטה האימפריה הביזנטית בירושלים, לאחר תקופה זו בתחילת המאה השביעית לספירת הנוצרים מרדו הפרסים בשלטון הביזנטי ואליהם הצטרפו יהודי ארץ ישראל וירושלים, לאחר שכבשו הפרסים את ירושלים שבו היהודים לדור בעיר אולם כעבור שנים ספורות הם שוב גורשו על ידי הפרסים בגלל מתחים שהיו בין היהודים לנוצרים בעיר. המגורים בירושלים נאסרו על היהודים גם כאשר שב השלטון בעיר לידי הביזנטים למספר שנים נוספות.
באמצע המאה השביעית נכבשה ארץ ישראל על ידי המוסלמים, הצבאות המוסלמים צרו על ירושלים והיא הוסגרה לידם לאחר התחייבות שלא יתירו ליהודים לדור בה, איסור זה החזיק שנתיים בלבד שלאחריהן הותר ליהודים לדור בירושלים, הישוב היהודי בעיר הלך וגדל ותפארתה של ירושלים שבה אליה במקצת, העיר הפכה למרכז תורני גדול בעיקר בזכות הישיבות שהוקמו בו ישיבת "גאון יעקב" וישיבת "ארץ הצבי", בראשות ישיבות אלו עמדו גדולי עולם שהוכתרו בתואר "גאונים", בראשית המאה הי"א כבשו את העיר מוסלמים סלג'וקים שהצרו את רגלי היהודים והם נמלטו מירושלים והתיישבו בערים צפוניות יותר כמו צור ועכו, הישיבות שפיארו את ירושלים עזבו את ארץ ישראל ועברו לדמשק, בירושלים נותר ישוב יהודי מצומצם שסבל מעוני ומחסור.
בראשית המאה הי"ב הגיעו הצלבנים שהשתתפו במסע הצלב הראשון אל ירושלים, העיר נכבשה על ידם, וביושבי ירושלים - יהודים ומוסלמים כאחד נערך טבח מחריד על ידי הצלבנים, הקהילה היהודית שהייתה בעיר כונסה אל בית הכנסת הגדול ונשרפה על קידוש השם, הישוב היהודי שבירושלים נכחד כליל והצלבנים אסרו על היהודים והמוסלמים לדור בעיר, בירושלים הוקמה "ממלכת ירושלים" הצלבנית והעיר הייתה כמעט כולה נוצרית, כעבור עשר שנים הוקל האיסור ומספר מצומצם של יהודים עבר לעיר, לפי עדותו של הנוסע בנימין מטודלה גרו בעיר באותה העת כמאתים יהודים בלבד.
לקראת סוף המאה הי"ב נכבשה ירושלים בשנית על ידי המוסלמים תחת הנהגתו של המלך צאלח א-דין, צלאח א-דין התיר ליהודים לדור בירושלים והישוב היהודי בה חודש, על תקופה זו כותב רבי יהודה אלחריזי בספרו 'תחכמוני' כך: "מיום לכדוה ישמעאלים שכנוה ישראלים... ...ויער אלוקים את רוח מלך הישמעאלים בשנת ארבעת אלפים ותשע מאות וחמישים ליצירה ונחה עליו רוח עצה וגבורה... ...ויתנה ה' בידו. ויצו להעביר קול בכל עיר, אל
כל רב וצעיר, לאמר 'דברו אל לב ירושלים' לבוא אליה כל הרוצה מזרע אפרים, אשר יבוא מאשור וממצרים והנדחים בקצה השמים".
למרות ההיתר שנתן צאלח א-דין לא התפתח הישוב היהודי בעיר, במשך קרוב למאה שנה עבר השלטון בעיר מיד ליד כאשר כל מושל ומושל פוגע בתושבי העיר ומטיל עליהם מיסים וארנוניות, מצב זה לא אפשר את קיומה של קהילה יהודית מסודרת בעיר.
בתחילת המאה הי"ג שב השלטון בירושלים לידי הנוצרים והם חידשו בה את ממלכת ירושלים הצלבנית, באותה עת נטו הנוצרים חסד ליהודים והישוב היהודי בירושלים חודש, בתקופה זו עלו לירושלים גדולי ה"ראשונים" ביניהם רבי שמואל בן שמשון ורבי יונתן מלוניל, עמם עלו כמה מאות נוספות של יהודים מצרפת ומאנגליה שהרחיבו את הישוב היהודי בירושלים, קהילה זו לא החזיקה מעמד זמן רב ובאמצע המאה הי"ג כאשר נכבשה העיר על ידי המוסלמים הממלוכים התמעט שוב הישוב הישן. בשנים אלו הגיע לירושלים רבי משה בן נחמן – הרמב"ן, במכתב ששלח הרמב"ן לבנו הוא מספר על חורבנה של ירושלים ועל מיעוט היהודים שבה, הרמב"ן יסד בית כנסת בירושלים שנקרא על שמו ונשא דרשה בדבר חשיבותה של ארץ ישראל ושל העיר ירושלים, הגעתו של הרמב"ן לעיר הייתה האות לחידוש הישוב היהודי בירושלים, יהודים רבים החלו באים לעיר והקהילה היהודית בה הלכה וגדלה, באמצע המאה הט"ו החל השלטון בעיר להטיל מיסים כבדים על היהודים, היהודים התאמצו לשלם את הסכומים הגבוהים ונאלצו למכור חלק מספרי התורה שהיו ברשותם, הם גם שלחו שד"רים (שלוחי דרבנן) לארצות שונות שיגייסו כספים בעבורם בתפוצות ישראל. המוסלמים המשיכו לשלוט בעיר והישוב היהודי התדלדל והתרחב חליפות בעיקר לפי עול המיסים שהטילו המוסלמים עליהם, במשך השנים עלו לירושלים גדולי ישראל ביניהם רבי אשתורי הפרחי ורבי עובדיה מברטנורא, אירוע שגרם להתרחבות הישוב היהודי באותה העת היה גירוש ספרד שהביא יהודים רבים לעלות לארץ ישראל, כמה מאות מהם באו לדור בירושלים.
בראשית המאה הט"ז החל השלטון העותומאני בארץ ישראל, הטורקים היו סובלניים כלפי היהודים וביטלו את עול המיסים הכבד שהיה מוטל על יהודי העיר, באותם ימים הכתה מגיפה את העיר ירושלים והיהודים נמלטו לכפרי הסביבה, רק העניים ביותר שלא יכלו לאפשר לעצמם לנדוד נותרו לדור בירושלים.
לקראת סוף המאה הט"ז חודש הישוב היהודי בעיר תחת הנהגתו של רבי דוד בן זמרא – הרדב"ז, באותם ימים החלו להיווסד בירושלים קופות הכוללים השונות שתמכו כלכלית ביהודי ירושלים, שד"רים רבים יצאו מטעם כוללים אלה ואספו כסף למען יהודי ירושלים ברחבי העולם היהודי שבגולה.
 |
|
| צלם | |
במהלך המאה הי"ח גדל מספר היהודים בעיר מאלפים בודדים לכמה עשרות אלפי נפשות, עליה של מאות אחוזים, באותם ימים גם החלו היהודים לבנות שכונות מחוץ לחומות העיר העתיקה ושטחה של ירושלים התרחב.
בתחילת המאה ה-20 במהלך מלחמת העולם הראשונה נכבשה העיר על ידי האנגלים, במהלך המלחמה התמעט במקצת הישוב היהודי בעיר, אולם לאחר שהסתיימה המלחמה הלך הישוב היהודי וגדל עד שבערב מלחמת השחרור דרו בירושלים קרוב למאה אלף יהודים.
עם פרוץ מלחמת השחרור והקמת מדינת ישראל ניטשו קרבות עזים על השליטה בירושלים, לאחר סיום המלחמה הוכרז קו הפסקת האש כאשר העיר ירושלים מחולקת, העיר העתיקה עברה לידי הירדנים והעיר החדשה נותרה במדינת ישראל, באותן שנים הישוב היהודי בעיר החדשה הלך וגדל בעוד בעיר העתיקה לא דרו יהודים כלל, בשנת תשכ"ו במהלך מלחמת ששת הימים נכבשה העיר העתיקה של ירושלים על ידי צה"ל ויהודים שבו לדור גם בעיר העתיקה של ירושלים. מאז ועד היום האוכלוסייה היהודית בירושלים הולכת וגדלה והיא מונה כיום כחצי מיליון נפש.
כפר חב"ד כפר חב"ד הוא ישוב חסידי בארץ ישראל המיועד לאיכלוס חסידי חב"ד. יסדו, האדמו"ר השישי בשושלת חב"ד - רבי יוסף יצחק שניאורסון. שמו הוא על שם תושביו
יהודי שוויץ כיום הקהילות היהודיות שבשוויץ ענפות מבחינה רוחנית וכלכלית, לאחר שבשנים עברו סבלו היהודים רבות מגזירות אנטישמיות וגירושים
חסידות סטרטין חצר חסידית מהגדולות שבגליציה הייתה חסידות סטרטין. בתקופת מלחמת העולם הראשונה עקרו אדמו"רי החסידות מאירופה לאמריקה ובכך הייתה הצלה פורתא לחסידות מחרבם של הנאצים שפגעה ברוב חסידי סטרטין הי"ד