משל למי שנכנס לחנות לממכר סוגי בשמים, אף על פי שאינו מוכר לו ואינו לוקח ממנו הוא יוצא כאשר גופו ובגדיו מבושמים, ואין הריח זז ממנו כל היום, ואף שלא נגע במאום נספג הריח בו ובבגדיו. והנמשל הוא האדם אשר מסתופף בצילם של חכמים, שעליו הוא אומר "הולך את חכמים יחכם". כי כאשר יש ריבוי שפע של דבר מסויים, אזי אף אם האדם אינו משפיע במכוון וגם המושפע אין בדעתו להיות מושפע - הדברים מאליהם ומעצמם נעשים מפאת רוב שִׁפעם.

פעמים שמוצאים אנו דבר דומה, שישנו מעיין, מקור מים חיים הנובע מבטן האדמה ונעשית ממנו בריכה גדולה מלאה מים על כל גדותיה, עד שמחמת ריבוי השפע הנשפך מן המקור אל תוך הבריכה, כבר לא ניכר מקום המקור ומקום הבריכה המקבלת שפע, כי כולם נעשים אחד ממש.

והרי הדברים באים ללמד על כוחו של הצדיק שמרוב התנתקותו מחומריות העולם הזה ותאוותיו, משפיע הוא גם על כל סובביו להיותם מנסים אף הם להתעלות טפח וטפחיים מעל עביות החומר הסובבתם מכל כיוון וזוית.

והשפעת הצדיק על סובביו בכמה וכמה אנפין, אם מחמת כך שמחובתו ובזכותו לאלפם דעת ולחוננם בינה, בהדריכו אותם ובהעמידו אותם בקרן אורה של תורה, למען ישכילו להתבונן ולהבין בין עיקר וטפל, בין חשוב לשאינו כזה, ובין יקר וזול שבחמודות תבל. ישנה גם מציאות שסובביו יושפעו הימנו מתוך התבוננות בו ובדרכיו, עד שבושים הם בעצמם בעביותם וגסותם אל מול זַכּוּתוֹ, זכות מידותיו וזיכוך גופו דקה מן הדקה עד כי נזדכך מאד, ודֵין גרמא שאף הם יחושו חובה בנפשם לשנות את כל הלך מחשבתם ומעשיהם, לפי שמרגישים הם מאד עד כמה זַכותו מחייבתם להיות שונים, אחרים, טובים ומעודנים – להתרחק עד קצה גבול יכולתם, כל אחד כפום שיעורא דיליה, מצורת חייהם והנאותיהם החייתיות של כל הולך על ארבע, בכדי שלא להידמות אליהם, אף כי הולכי על שתים הם. אבל הם רצונם להיקרא "אדם", אשר כידוע טבע רוחו להיות עולה למעלה, והיא שואפת ומתאווה לנסוק על אף כל המוגבלויות אשר הגוף הגשמי מגביל ותוחם.

בנוסף לכך ישנה עוד דרך נוספת להשפיע על הבריות. משל לכוס שמן שהיתה מלאה עד גדותיה עד שהחלה זבה מעצמה ומלחלחת ומרטיבה את כל סביבותיה ועדיין היא מוסיפה ונובעת. דומה אליה הוא הצדיק שזכה ומילא את לבו והגדישו - לב מלא חכמה, הלא מאליו יצוף השמן וישפיע על כל סובביו להיותם מושפעים מאתו, אם ברצון ואף שלא ברצון, לא של המשפיע ולא של המושפע, כי מאליו יקרה הדבר הזה.

כאותה שהיו חסידים מספרים על רבי אהרן הגדול מקארלין, שבימי חייו הקצרים הספיק להשיב לב בנים אל אביהם שבשמים, עד שהיה מספר בעלי התשובה - שהחזירם אל כור מחצבתם עומד על שמונים וארבעה אלפים. ולא בכח השכנוע עשה זאת, אלא היתה דרכו להתפלל בהתלהבות והתלהטות, והם בראותם אותו בכך, לא זזו משם עד שנדלק נר שבקרבם והאיר אל עבר פניהם ונתלהטו אף הם להתקרב אל אביהם שבשמים.

מעתה נבין את הנאמר בפרשתינו שרוצח שהרג את הנפש בשגגה עליו להימלט אל ערי מקלט, עד מותו של הכהן הגדול. וכי מה חטא ואשם הכהן הגדול, שיהיו רוצחים שבשגגה עומדים, מצפים ומייחלים, מתי יבוא יום מותו? אבל הוא אשר אמרנו, אילו היה הוא בדרגת "הכהן הגדול מאחיו", הלא היתה השפעתו אמורה לפעול על לבב כל בני דורו, לבלתי ידח מהם נדח אשר בידו יחוב להרוג את אחיו ולוּ אם אף בשוגג.

אמנם אם בחייו לא פעל זאת, התקוה הגדולה היא שבמותו ציוה את החיים, חיי תורה טהורה לכל הנותרים בארץ החיים.