בני מלך אנו
 

"וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזּאת עַל סֵפֶר ... וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקָיו ... לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל:"
 

רבים בקשו הסבר לשאלה מדוע אין בתורה התייחסות ישירה למצות המידות. מדוע לא פירטה תורה אלו מידות חיוביות אותן יאמץ ויטפח האדם, ואלו שליליות וירחק מהן?


ר' חיים ויטל זצ"ל גדול תלמידי האר"י הקדוש כותב בספרו "שערי קדושה", כי התורה ניתנה לבני אדם, כלומר לבעלי מידות טובות. כשם שנאמר "דרך ארץ קדמה לתורה" (תנא דבי אליהו פרק י'   "אם אין דרך ארץ אין תורה"  - פרק אבות ג', י"ז), הווה אומר, לבעלי דרך ארץ אפשר לתת תורה, וכשם שאין מקום למצוה שילך האדם על רגליו וינשום דרך פיו, שהרי רק כך הוא חי וזוהי צורת האדם, ואין מקום לציווי מעין זה, כך אין מקום לציוויים ישירים.
אמנם מתוך המצוות ויותר מרוח המצוות מבינים אנו את רצונו יתברך מהאדם "לאהבה את ה' אלוקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו" (דברים ל', כ') – להדבק בדרכיו – מה הוא גומל חסדים, מבקר חולים, מנחם אבלים וכו' (מדרש).

אך במצוות המוטלות על המלך מצאנו "לבלתי רום לבבו מאחיו" (דברים י"ז, כ'). מוטלת כאן על המלך מצות הענוה ושפלות הרוח. למרות מעמדו המיוחד וכוחו האדיר, בל ירום לבו ובל יתגאה.

חכמי המוסר למדונו כי הגאוה היא אם כל המידות הרעות ממנה הן משתלשלות. ובקשת – רדיפת הכבוד עלולה להכשיל אף את הגדולים ביותר, וכפי שמפרט הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" פרק י"א.

כל החסרונות ביחסים בין בני אדם נובעים מתחושת עליונות "הרי מגיע לי", "מה הוא בכלל מבין", "הכיצד אינו ממלא אחר פקודתי / בקשתי" וכו' וכו'.
הדרך לענוה, התבוננות במעלות הזולת וחסרונות עצמו, אזי הגאוה תסור מאליה. כל אדם נברא עם שאיפה ורצון להיות מכובד, מוערך, אהוב, רצוי ועוד, אך כל עוד תכונות אלו במינון הנכון הם ברכה לאדם ולעולם, אך משעברו את "המידה" הפכו לכלי משחית מאין כמוהו.
ולכן דוקא למלך נאמרה וממנה נלמד אנו "בני המלכים" מה ה' שואל מעמנו.

שבת שלום!