נסיונות
כל המצפים לגאולה
כאשר כל כך הרבה בעלי תשובה מסתובבים סביבנו עם אושר בעינים עם 'והוצאתי' בלב, איפה זה שלנו? אנו שנולדנו על ראש ההר, היכן טמונה גאולתנו?
והיו מפרשים שהסבירו את כל ד' הלשונות של גאולה על המסע הרוחני, והוצאתי - מטומאת החטאים. והצלתי - את כל חלקי הקדושה השייכים לנו אשר נפלו לעומק החומר שה' ירחם, וגאלתי - מן החיבור הפנימי שלנו אל החטאים אשר עומדים בסתירה נוראה למהות הרוחנית של ישראל, ולקחתי - את העם הנבחר אל מהותו הקדושה והמופלאה. והבאתי - עד אלי ממש, עד אל החיבור לקדוש ברוך הוא, אבינו הממתין לנו ברחמים.
שמעתי פעם מרב ידוע: הכל יודעים שתשרי הוא זמן של תשובה, ולא יודעים שגם ניסן הוא ירח של תשובה. תשובה לשון שיבה. שבים מן הגלות והריחוק אל המקום המדויק והנכון. מי ייתן ונזכה כולנו.
* * *
בבין הזמנים של הקיץ האחרון, יצאתי עם בני המשפחה ועם הורי שיחיו לבית הארחה בצפון, ושם אירחו לתוכנית עם הקהל את אחד מגדולי המחזירים בתשובה של ימינו, שסיפר מסיפורו שלו ומסיפורם של אחרים המתקרבים לתורה ולמצוות.
הערב היה ארוך ורב פרטים, והנושא העיקרי שלמענו אני כותב הוא אחר, אבל איני מתאפק מלכתוב לכם סיפור אחד, שנחרת עמוק בזיכרוני, ולאחר מכן אגיע לנקודה העיקרית. הסיפור שסופר הוא סיפורו של רן, קטנועיסט חילוני צעיר, שבליל שבת אחד חתך את מרכז ירושלים לאורכה ולרוחבה על הקטנוע שלו. הוא וחבריו, צעירים משולהבים ומשוללי גבולות, הרעימו פיח שחור ורעש מטרטר ברחובות.
באחד הרחובות ההומים במרכז העיר, החנה רן את הקטנוע בפתחו של בית מלון ונכנס פנימה, תר אחר חדר. דרכו עברה בחדר האוכל הפתוח של המלון, שהיה ממוקם בקומת הכניסה. כמו תמונה מוזרה ומוארת, גזורה מתוך מציאות אחרת, נגלה לו לפתע חדר האוכל ההוא. אנשים ישבו בשקט ליד שולחנות ערוכים, משפחות משפחות בבגדים הדורים ונאים. גברים בלבוש חרדי שרו משהו בקול לא רם מדי, בניחותא, מתבוננים בספרונים קטנים שבידיהם, כאשר מחיצה מפרידה את האולם בין עזרת הגברים לעזרת הנשים.
רן שמע, שלא כולם שרים את אותו השיר, ולא כולם שרים ביחד, ולמרות זאת עלה איזה זמר משותף מחדר האוכל ההוא. רגע עמד שם, נטוע במקומו, ואז חש עד כמה הוא שונה וחריג בסרבל הגי'נס שלו ובידיו המפויחות. מיהר ונכנס אל החדר שביקש, וכאשר יצא שלח בתנועה אינסטינקטיבית את ידו וכיבה את האור.
אבל לא את האור של החדר הוא כיבה - אלא את התאורה של חדר האוכל. בבת אחת כבו כל הפנסים הקטנים שבתקרה. מפתח המטבח בקע עדיין אור, וגם מחלקיו האחרים של לובי הכניסה. אבל השולחנות שלידם ישבו המסובים החשיכו במידה ניכרת, והגברים נשאו את עיניהם מעל הספרונים בהפתעה.
"הוי, זה אני עשיתי!" נבוך רן, "סליחה, טעיתי, אני מתנצל". הוא שלח את ידו להדליק את האור, אבל אז ראה שלושה גברים משלושת השולחנות הקרובים אליו מזנקים ממקומותיהם, וגם האחרים - כך נדמה לו - זינקו כמעט מן הכיסאות.
"אל תדליק!" קראו אליו הגברים החרדים האלה. אחד זקן, אחד צעיר ואחד בינוני. "אל תדליק, בבקשה".
"אבל אני כיביתי, בטעות", אמר רן.
"לא נורא".
"עכשיו יש לכם חושך, ואתם לא יכולים לקרוא"...
"אנחנו יכולים, יש לנו מספיק אור. ככה זה אפילו יותר חגיגי".
"אבל למה לא להדליק? אני אדליק שיהיה לכם כמו קודם".
"לא, בבקשה, לא, עכשיו שבת. אל תדליק".
"אבל אני חילוני, אני לא שומר שבת". "באתי לפה על טוסטוס, אני יוצא בחזרה אל הטוסטוס ממילא, אני לא דתי, באמת".
"לא משנה מה אתה חושב שאתה. העיקר, אל תדליק".
"למה?"
"כי אסור להדליק אור בשבת, זאת עבירה".
"אבל אני עושה מלא - עבירות, או מה שזה לא יהיה".
"לא משנה, בבקשה, בבקשה, אל תדליק".
וככה הם עמדו שם שלושתם, מתחננים, וכל השאר הביטו בו מן השולחנות, ובלי שום קשר להיבט ההלכתי של המצב, כולם פשוט דאגו לו. הם לא יכלו לשאת את המחשבה שהוא, רן, יעשה דבר שאסור. הבהילה וזעזעה אותם המחשבה, שהוא עומד להזיק לעצמו. הדאגה הזאת לשלומו, למרות שהוא חילוני שבא לפה בטעות על טוסטוס. הוא בג'ינס והם שחורים והוא והם כל כך שונים - הדאגה הזאת המיסה את רן.
ופתאום הוא הרגיש כל כך אח שלהם, שבסופו של דבר, כך סיפר הרב, הוא חזר בתשובה.