שבת כ"א באלול תשע"ט 21/09/2019
חפש
  • טורקיה על המשט: תקרית בין ידידות

    דיפלומטים טורקיים שהגיעו לוושינגטון הסבירו, כי טורקיה תמשיך לנהל יחסים דיפלומטים קרובים עם ישראל, וכי היא רואה את תקרית המשט כ"תקרית בין ידידות". ההבהרה מגיעה על רקע אזהרתו של אובמה לארדואן

    להמשך...

בראי היום

  • חג הסוכות

    Nati Shohat

    חג הסוכות משופע במצוות רבות, מצוות סוכה מצוות ארבעת המינים ומצוות שמחת החג, מצוות חג זה חביבות ביותר על עם ישראל שמזיל מאונו והונו לקיים את מצוות החג בהידור.

    למאמר המלא...

מקומון

  • מי מתנכל למשרד התברואה?

    שמואל בן ישי - חדשות 24

    גורמים עוינים הציתו אש זדונית שכילתה את משרד אגף התברואה בעיריית ירושלים. המשטרה בודקת את הקשר בין המקרה למקרי האלימות האחרים שנראו בימים האחרונים בירושלים

    לכתבה המלאה...

נסיונות

  • וויתרתם? תקבלו

    לכתבה המלאה...

מקום ואתר

  • הכל אודות ים המוות

    Yechiel

    בימים האחרונים מנפץ מד"א את התובנה, לפיה אי אפשר לטבוע בים המלח, בגלל הציפה שבו. מסתבר שהסיבות לטביעה בו הן אחרות לגמרי, ורק השנה מת בו אדם אחד. יחיאל בראון מספר הכל אודות הקבר הכי נמוך בעולם. מרתק

    לכתבה המלאה...

הצטרף לרשימת תפוצה

נא הכנס מייל תקני
הרשם
הצטרפותכם לרשימת התפוצה – לכבוד היא לנו, בקרוב יחד עם השקתה של מערכת העדכונים והמידע תעודכנו יחד עם עשרות אלפי המצטרפים שנרשמו כבר.
בברכה מערכת 'עולם התורה'

נסיונות

התבוננות פנימית

מתוך תהומות של יגון, מתגבשת דמותו של יצחק שלמה. בחור צעיר המתייתם מאביו בגיל 15. האב ז"ל, מדריך רוחני ידוע, מצוה לבנו ללמוד את עצמו, להיות מה שהוא. הדרך קשה אך האמת מנצחת

עולם החסידות, י"ז באדר תש"ע - 03/03/2010 09:54
הייתי בן 15 כשהלך אבי לעולמו. אני הצעיר במשפחה, מעלי רק שש אחיות ואין לי אח נוסף. אבא היה חולה תקופת מה, ובזמן הזה הירבה לדבר איתי ולהכין אותי לקראת הישארותי בעולם ללא הדרכתו. הוא אמר לי: "שתי נרות, כל עוד שהם קרובים וסמוכים, פתיל לפתיל, אין להבחין באור העצמי של כל אחד מהם. כאשר הם מתרחקים ונפרדים – מתגלה האור של כל אחד בפני עצמו. עוד מעט ניפרד ונתרחק לתקופה מסוימת, ואז יוכלו להבחין באור שלך בפני עצמך, בלא שתהיה סמוך ודבוק אלי..."

הוא הכין אותי לקראת פטירתו כמו שמכינים חייל בטרם צאתו למלחמה. ועוד איזו מלחמה! מלחמה על השמחה, מלחמה על ההתקדמות הרוחנית, מלחמה על ההתמדה בלימוד, ומלחמה – בעיקר – על "לא לעשות חשבון" לסובבים אותי. אבא היה מחנך גדול. במשך שנים היה משגיח בישיבה לצעירים ועשרות פעמים אמר: "רבים חללים הפילה" – זה היצר הרע שבא על האדם בפיתויים שונים מתוכו,  "ועצומים כל הרוגיה" – זאת החברה שמרחיקה את האדם מעצמו. מבלבלת אותו מלהכיר את תכונותיו האישיות, וטורפת את כל אבני בניין אישיותו. האדם אינו מבין כי יחיד הוא, נפרד ומיוחד בעולמו של הקב"ה. הוא רואה את עצמו אחד מעדר, פרט מתוך קבוצה, חסר ייחודיות. הוא כמו החברים והחברים כמותו, ובזאת מחמיץ הוא את עיקר יכולותיו להתקדם בחיים ולהגיע למשהו".

"כל אחד מגדולי ישראל", אמר לי אבא פעמים רבות, "לא הגיע למה שהגיע אלא בגלל שידע לבודד את עצמו מקרב בני האדם ולייחד לעצמו פינה של אמת בחייו, שם היה בוחן את חייו מול הקב"ה, תוך התעלמות גמורה מדעת הבריות וממוסכמות החברה. כל גדולי ישראל היו כאלה שהכירו את עצמם. ואילו היו מחשבים את הנהגתם בהתחשב עם דעת הבריות, לא היו מגיעים לכלום".

הנעימות של אבא, הבין אדם לחברו שלו, המאור פנים שנהג בכל אדם אם קטן ואם גדול, גרמו לכולם לחבב אותו. מי שלא שמע ממנו את דבריו הנוקבים והחד משמעיים בסוגיה הזאת של 'עמוד בפני עצמך ואל תתחשב בבריות', לא היה מאמין שהדברים באים ממנו. הוא נראה כל כך חבר עם כל אחד! אבל לפני הכל, הוא היה חבר של אבא, כלומר של עצמו. הוא עצמו היה ידידו הקרוב ביותר. אם היה בהתלבטות מה לעשות, או מה לא לעשות – היה קודם כל בוחן את הדברים בתשומת לב עם עצמו. "יש בכל אחד מאיתנו קול פנימי, יכולת הבחנה דקה, שניתן לגדל אותה או לרמוס אותה. ככל שתטה אליה את אוזנך, היא תלמד להשמיע את קולה, ככל שתתעלם ממנה – היא תאלם ותעלם. הרגל את עצמך להטות לך אוזן".

אבא נראה כמחבב כל אדם, כי הוא באמת אהב כל יהודי, אבל ה'ואהבת לרעך' שלו היה 'כמוך', הוא העריך את הייחודיות שהוא עצמו קיבל מעם ה' ודבר זה, כך למדתי עם השנים ועם הרבה התעמקות בענין, גרם לו להעריך כל יהודי, בכל רמה.

***

כאמור, הוא הלך לעולמו בהיותי בן 15. גדול דיי כדי לזכור את עיקרי משנתו, ועדיין צעיר הזקוק להדרכה צמודה. אבל המדריך – הסתלק לבית עולמו, כשאזהרתו האחרונה נותרה כתובה אצלי בדף, שאותו השאיר לי כצוואה רוחנית: "דיברנו רבות על הצורך לבודד את עצמך כדי להכיר את הייחודיות שלך. מי אתה ומה קיבלת מה'. אלו מתנות ברוח, בנפש, בגוף, במידות, בתכונות, בחסרונות... כי גם החסרונות הם מתנה - הזדמנות לעבוד את ה' יתברך על ידי תיקון והשלמה. ואל תחשוב שאתה נדרש לשלמות התיקון, לא, כי לפי הרצון וההשתדלות משתלמת נפשך, ונבנית דמותך הרוחנית, ונעשה לקדוש ברוך הוא נחת רוח ממך ונשפע שפע רב בכל העולמות. על ידי שהבחור יצחק שלמה רוצה ומשתדל להשלים את חסרונותיו... אבל זכור בני היטב, זכור ואל תשכח: לא רק מחבריך עליך להתבודד, בזמן שאתה מפריש לעצמך זמן כדי להכיר את ייחודיותך, אלא גם מדמות אביך.

אהבה גדולה שוררת בינינו, ופירשתי לך את אמונותיי ככל יכולתי, אבל זכור ואל תשכח, כי הינך נשמה נפרדת ממני לגמרי, עם תפקיד משל עצמה, כוחות נפש משל עצמה ודרך מיוחדת להתקדם בה. אל תחקה אותי ואל תהפוך להיות כמוני. היה כמותך! וה' יתברך ילווה אותך ויהיה עימך תמיד".

הדבר הראשון שהתגלה לי כאשר התאוששתי במקצת מן האבל ומן העצבות, וחזרתי לישיבה לחדש את לימודיי, היה כי נחוץ לי זמן משלי, ונחוץ לי שקט. ההימצאות בחברה כל העת העיקה עלי, והגעתי למסקנה שעלי לראות כיצד אוכל ליטול לעצמי את התנאים שנחוצים לי לטובת נפשי.

החברה בישיבה היא כידוע מעורבת כל הזמן עם הבריות, אבל מי שרוצה לזוז אל השוליים יכול לבחור בכך. אין חובה להימצא כל הזמן בעין הסערה. אפשר לחפש את השקט, את הרגיעה, בלי שהלימוד או קיום המצוות ייפגע. אלא מה? השם הטוב נפגע קצת. כלומר, אתה מפסיק להיחשב חברה'מן ובעל מעמד חברתי מבוסס, ומתחיל להיחשב קצת שולי, שקט או ביישן.

לא היה איכפת לי. אמנם לפני כן הייתי בחור חברותי יותר, אבל השינויים בחיי גרמו לי לחפוץ יותר בחברת עצמי ובפחות בחברת בני אדם. רחקתי, איפה, מחברי.  הם שאלו אותי מה איתי, ו"מה הסיפור", ו"מה הקטע", ואני  עניתי, "אין לי חשק לדבר עכשיו, אני רוצה לקרוא קצת בשקט". 

חיפשתי לעצמי עיסוקים שייראו 'לגיטימיים' ויעזרו לי להתרחק קצת מהחברים. ללמוד זה מאוד לגיטימי בישיבה, לכן הרגלתי את עצמי להביט בספר ולשקוע במחשבות. מפעם לפעם גם הפכתי דף, אבל היו כמה פעמים שלא הקפדתי בדיוק מה אני מחזיק בידי, וכך ראו אותי החברים קורא בעיון ספר תהילים, כששפתי אינן נעות ופעם אחת אפילו תוך כדי הארוחה. מאז למדתי להקפיד, והייתי לוקח ספר עיון כלשהו, ומשתדל אפילו לקרוא בו כמה שורות בטרם שאני שוקע במחשבותיי הפרטיות, כדי שלא לפגוע בכבוד הספר.

החברים הגיעו למסקנה שאני מעופף קצת. "מאז שאבא שלו נפטר הוא לא חזר לעצמו", אמרו עלי, ולא ידעו כי מאז שאבא נפטר אני מנסה לחזור לעצמי עוד יותר מקודם. אבל לא ניסיתי להסביר, עשיתי את שלי, ניסיתי ללמוד את סוד חיי. מה יש לי, מה אין לי, מה טוב לי, מה רע לי, מה משמח אותי, מה מעציב אתי, איך מתמודדים עם געגועים, איך מתמודדים עם בדידות. היה הרבה במה להתבונן, והיה צריך גם להתבונן איך נזהרים מהיסחפות מוגזמת. איך לא חוצים את גבול הבדידות עד למקום שהשפיות, חלילה, והיכולת החברתית הבסיסית, עומדת בסכנה. הרי עדיין רציתי להישאר 'נורמלי' בקנה מידה אישי. רציתי להיות מסוגל לשאת ולתת עם הבריות גם בלימוד תורה וגם במיליי דעלמא. לא רציתי להתנתק, רציתי רק לשמור על איזון בין חיבור לפנימיותי לחיבור לבני אדם.

השנים עברו. החברים הניחו לי לנפשי אבל דעתם עלי לא היתה חיובית. הם התמידו בהחלטתם כי פטירת אבא ז"ל הזיזה אצלי איזה בורג. לא קיבלו את צורת התפילות שלי, שהיו שונה במקצת מן המקובל. לא קיבלו את השתקנות שלי, את העובדה שאיני נהנה כמותם מלשבת ולשוחח, לסעור כמרקחה על כל מיני ידיעות שנראו לי טיפשיות ומשעממות. הם חשבו שאני חסר דעה, ואני חשבתי שמי שמשחית את זמנו ואת הגיגיו על כל מיני שטויות מתחלפות והבלים מתכלים – הוא חסר דעה מסוימת. אבל מעולם לא אמרתי דברים בפומבי.

גם במשפחה היו דברים שהפריעו לי ורחקתי מהם ככל יכולתי. השתדלתי להאיר פנים, השתדלתי להיות ותרן ונוח, לא להקפיד על הנוחות האישית שלי, לא לבוא בדרישות, להעניק יותר מאשר לקבל. אמא שלי אמרה לי הרבה פעמים: "יש לך מידות טובות, אבל למה אינך מראה אותן קצת יותר?"

כי זה בדיוק מה שלא יכולתי לסבול – 'להראות' דברים עלי. הרגשתי צורך חזק בפרטיות. מה שהיה לי בפנים היה ביני לבין הקב"ה, ולא ביני לבין בני אדם. כשראיתי שמשהו מצטייר תמוה בעיני בני המשפחה ומצער את אמא – השתדלתי להתגמש, אבל ככל יכולתי העדפתי להימנע ממפגשים משפחתיים המוניים. לא יכולתי לשאת שיחות של סתם, פטפוטים, צחקוקים, הלצות הדדיות. גם דברי התורה שנאמרו בכינוסים כאלה לא שימחו אותי. זה לא היה לימוד מעמיק או התבוננות פנימית, זה היה – שטחי, חיצוני. דברים בלימוד שהתחברתי אליהם, אף פעם לא יכולתי להגיד ברמה של 'וורט'. הם היו יקרים לי וחשובים יותר מדי. נהייתי בנאדם שתקן. לי זה לא הפריע, אבל כאמור, אמא קצת סבלה.

המקום של הייסורים היו תגובות הגיסים שלי. אני הצעיר ומעלי שישה גיסים. שניים מהם מכבדים ומעריכים ועדינים די הצורך כדי להניח לי לנפשי, אבל ארבעה, כל אחד בדרכו, ויתכן שמתוך כוונות טובות, חשו חובה לעצמם לחנך את היתום המסכן, שהולך ונעשה מוזר ומרחף יותר ויותר. הטיפו לי מוסר, גערו בי, אפילו התלוצצו על חשבוני – והכל לא מתוך כוונה רעה אלא באמת מתוך אמונה שכך נכון לעשות על מנת שאפתח ואצא מהקונכייה שלי. אני לא מאשים אותם, להיפך, הרבה התפללתי שלא יינזקו חלילה, כי לא מרוע לב הציקו לי לפעמים. הייתי מבקש מה' שלא אקפיד כלל, ושהם חס ושלום לא ייתבעו בשמיים על שהם מכאיבים לי, אבל פעם אחת הרגשתי שהתפילה הזאת לא מתקבלת, ומי שמציק ליתום באמת עלול חס ושלום להיתבע, אז ביקשתי מאמא לדבר איתם על כך, שלא יינזקו.

"עלי לא איכפת לי", אמרתי לאמא, "אבל עליהם אני חושש. שלא תהיה הקפדה". איני יודע מה אמא אמרה, אבל הונח לי קצת לנפשי. רק היתה עוינות בינינו, כאילו עצם היותי שונה קוראת עליהם תגר. וכמובן, כל הזמן עמדו באוויר נבואות הזעם כי אני עתיד להינזק בשידוכיי בשל אופיי המוזר.

אחד המקומות שבהם מצאתי לי מקלט היה בבית הכנסת השכונתי בלילות שבת. דבר זה לא היה כה מוזר, שאני יוצא ללמוד בשבת אחרי הסעודה. הייתי נכנס לאחד החדרים הקטנים והריקים של בית הכנסת, ומנצל את הזמן ללימוד שקט ולהתבוננות פנימית. בדרך כלל נשארתי עד שעות מאוחרות מאוד, כשכל בית הכנסת ריק מאדם, ומלבדי היה שם רק עוד איש אחד, מבוגר ולומד בשקידה. האיש הזה הוא היום... חמי. 

עוד הרבה יותר מזה אני רוצה לכתוב, אבל אין כאן מקום להאריך. גם כך נסחפתי וכתבתי וגיליתי צפונותיי הרבה יותר לאין ערוך ממה שסיפרתי עד כה כל ימי ביחד. מעולם לא גיליתי את תחושותיי, אבל הרגשתי שני דברים: א. עד כמה קשה לאדם להיות בודד מול התנגדות, והתחושה שאחרים מבינים לליבו וחשים כמוהו יכולה מאוד לחזק ולתמוך. ב. שיש תועלת שהכתיבה מביאה גם לכותב עצמו. עד היום לא ניסיתי את זה, אבל כעת עלה בדעתי שאולי יוכל הדבר להיות טוב גם עבורי, וראיתי שאכן יש בכתיבה כוח מרפא ומחזק.

עלינו לזכור כי סוף כל סוף, נעמוד לפני הקב"ה למשפט בגפינו. איש מהחברה ומהסביבה לא יהיה אז לידינו, לחוות עלינו דעה, ולהגיד אם לפי דעתו אנחנו 'חברה'מנים' או 'טייסים מעופפים'...

אם נעשה את שלנו באמת ולשם שמיים, ונרצה את הטוב והישר בעיני אלוקים ואדם (גם אנחנו קרויים אדם, לא רק השכנים / החברים / בני המשפחה!), נזכה לסיעתא דשמייא בכל מעשינו