כבר פעמים רבות הרגשתי צורך לספר דברים שאני עד להם, ותמיד חשבתי בליבי, פעם, בהזדמנות המתאימה... בפני הקהל המתאים...  אני חייב לספר לאנשים מניסיונותיהם של האנשים שאני פוגש - שילמדו ויתחזקו. כי הדברים לעיתים קרובות מאלפים ממש.

מזה כעשר שנים אני משמש כר"מ בישיבה ידועה לבעלי תשובה. לפני כן שמשתי כר"מ בישיבה גדולה רגילה, וכאשר התפנה מקום של ר"מ ללימודי גמרא בישיבה זו, נקראתי לתפקיד. ההלם של המעבר לא היה קל. אין לתאר את המיומנות המולדת והיכולות הטבעיות של בחור בן שבע עשרה בוגר ת"ת וישיבה קטנה, לזרות הקשה והמאיימת שתוקפת אדם חילוני, בן עשרים ומעלה, בגישתו הראשונה אל ארון הספרים התורני.

לפעמים אני מביט בבני ובנכדי הצעירים ממש, בני עשר ואחת עשרה, רואה אותם שולפים ספרים מהארון - אפילו רק חומש, או משנה, מעיינים בפנים, מחפשים ציטוט שחסר להם, בודקים מה אומר על כך רש"י, סוקרים את הארון - ובמבט אחד שולפים ממנו מה שחסר להם, פותחים בהתמצאות ובבקיאות את הדפים ומגיעי למקום הנכון - כל אלה הם עושר מופלא! נכסים יקרי ערך, שכמה וכמה יהודים יקרים היו מייחלים לרכוש לעצמם!!

גדילתם של ילדינו הי"ו בצמוד לספרים, ליד הארון הקדוש, ההיכרות שלהם מילדות עם כל השמות הבסיסיים - אי אפשר להסביר את ערכה, עד שלא מזדמנים מנגד.

רואים אדם מבוגר, מאוד אינטליגנטי, שעושה את צעדיו הראשונים בהיכל הישיבה. מדוע בא? כדי ללמוד תורה. איך לומדים תורה? את זאת הוא שואל אותנו, ואנחנו מפנים לו מקום ליד השולחן, ונותנים לו גמרא, או משנה, או חומש... בשלב הראשון עיניו אינן חדלות מלסקור במבט המום את ארון הספרים שמולו. אפשר לקרוא את המחשבות שעוברות בראשו כאילו הן שקופות: מה, כל כך הרבה ספרים יש? ואת כל זה אני צריך לדעת? הרי גם אם אחיה שלוש פעמים לא אצליח לזכור את כל השמות של כל הספרים, ומה יש בכל אחד ומי כתב מה, שלא לדבר על ללמוד את כל זה...

כמה חודשים רבים עוברים עליהם עד שהם רוכשים מעט בטחון לדפדף קצת בעצמם קדימה ואחורה בספר שהם אוחזים בידם, ואולי גם להיעזר בספר נוסף, ולנסות למצוא בו את התשובה לקושיותיהם... כל פעם אני נדהם מול זה מחדש. אני מרגיש מין התגלות של האוצרות שקיבלנו כולנו במתנה פשוט מעצם היוולדנו לחיי תורה ומצוות, כמה עשירים אנחנו - ואיננו יודעים על כך דבר!

אבל הדברים שלהם אני עד ואותם רציתי לספר, לא מתמקדים בתיאור המתנות שאנחנו קיבלנו לעומת אחינו הרחוקים מיהדות, כי אם להיפך. לימודים שאנחנו, החרדים והלומדים משכבר הימים, יכולים ללמוד מאותם מתקרבים, שעושים את דרכם בעמל רב, ובנחישות מפעימה.

* * *

הרבה מדברי החיזוק שלנו, על חשיבות לימוד התורה, על חשיבות הרצון ועל חשיבות כל אות וכל מילה של לימוד - היה מן הראוי שייאמרו בישיבות הקדושות, ולמרבה הצער, הם לא נאמרים. התפיסה היא כאילו הכל מובן מאליו וידוע לכל, ולמרבה הצער (הלוואי שיהיה מי שיקרא את הדברים וביכולתו לשנותם, הן ברמה הפרטית והן ברמה הכללית). אין עוסקים כלל בדיבורי חיזוק לתורה ולמצוות.

מה יודעים הילדים שלנו על גודל רוממות קדושת השבת? ומה יודעים הם על המעלות העצומות של שמירת כשרות באכילה? ומה יודע נער בר מצוה ממוצע על פלאי הפלאות של התפילין? ומה יודע תינוק של בית רבן על הציצית העוטפת אותו?

במובן זה, הגלות החרדית עמוקה ביותר. לא מזמן הזדמנה לי שיחה עם אחד מגדולי הצדיקים בדורנו, והוא ניסח לי בלשונו הזהב את הדברים שחשתי והצטערתי בגינם כבר זמן רב...

"יש העובדים את השקר באור, ויש העובדים את האמת בחושך", אמר. אנחנו עובדים את האמת, שומרים את המצוות ולומדים את התורה, אבל לעומת רוב האור והשמחה העצומה שצריכה להיות נחלתנו מכל דבר שבקדושה שאנו זוכים לו - והרי כולנו זוכים לאלפים בכל יום! - אנחנו צועדים בחושך עמוק. כאילו כיבו לנו את כל הפנסים והחשיכו את עין השמש בצהריים. יש לנו אוצרות מופלאים, ואנחנו משרכים רגלינו כקבצן אומלל וחסר כל".

כאשר עברתי מן הישיבה החרדית שהייתי בה ר"מ, לישיבה שבה אני כיום, היכו בי הדברים בעוצמה רבה. מה מספרים פה לחבר'ה המתקרבים! מה מלמדים אותם, מה חושפים בפניהם, איזה עומק על עומק של טעמי המצוות, מעלתן, חשיבותן, השמחה ששמח הקב"ה בכל אחד מבניו.. מדוע אין בישיבות ובת"תים סדרות כאלה של חיזוק? לא צריך להסתבך באיסוף חומרים נסתרים ממקורות רחוקים, הכל מצוי ממש מתחת לאפינו, כל דברי חז"ל, והמדרשים והזוהר הקדוש, מה עושה מצווה אחת, ואפילו רק רצון טוב אחד וכוונה טובה אחת, לכל העולמות...

כשאני התחלתי ללמוד את הדברים האלה על מנת ללמד אותם לצעירים המתקרבים, הרגשתי שליבי נשבר מצער של החמצה. איפה הייתי עד היום? למה לבחורים הצעירים שלימדתי בישיבה החרדית לא הגיע לשמוע, קודם כל, כמה דברי חיזוק מתוקים, עמוקים וחזקים כאלה?

מעט הדיבורים שהבחורים כן שומעים, עוסקים למרבה הצער בצד השני של המטבע - במקום לדבר על גודל הערך, מדברים על חומרת העונש. הדיבורים המקובלים הם יותר מוסריים, מעוררי יראה. והרי דברים קל וחומר - אם לחומרת העבירה, שהיא דבר בר חלוף ובר תיקון, צריך להתוודע. למעלת המצווה, שהיא נצחית ואינה נגמרת לעולם - על אחת כמה וכמה!!!

טוב, עד כאן שוב סטיתי להרהורים פרטיים שלי שאני נושא בקרבי כבר כמה שנים ונחמץ לי הלב. אני מוקף בני משפחה, בחורים, אברכים וילדים - לאף אחד מהם לא מיותר לשמוע דברי חיזוק. אף אחד מהם לא יודע אותם "ממילא". אמנם כולנו שומרים תורה ומצוות, אבל אין זאת אומרת שאנחנו יודעים ומודעים למעלתנו, בדרך כלל ההיפך הוא הנכון.

מכל מקום, רציתי שנתחזק כולנו, קוראים וכותב כאחד, מול סיפורי התמדה מיוחדים במינם שנתקלתי בהם אצל תלמידי החוזרים בתשובה, ונבין, כי לא תמיד התוצאות מגיעות בקלות, ולא תמיד ההצלחות הן קלות להשגה, אבל תמיד ולעולם זוכים לסייעתא דשמייא מופלאה, כאשר מתייגעים ורוצים באמת.

המשך בפרק ב' בעז"ה