בפרשתנו נאמר (פרק לא ו) "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה".למדו חכמינו מפסוק זה שאין הקדוש ברוך הוא מעניק חכמה אלא למי שיש בו חכמה וכן נאמר בדניאל "יהב חכמתא לחכימין ומנדעא ליודעי בינה".


תמהה מטרוניתא אחת בפני ר' יוסף אודות מה שכתוב "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה", וכי יש צורך לתת חכמה לחכמים, הרי כבר חכמים הם, ואין צריך ליתנה אלא לטפשים? השיב לה ר' יוסף במשל: אם יבואו לפניך שני בני אדם, אחד עשיר ואחד עני, ושניהם מבקשים ללוות ממך סכום כסף, לאיזה מהם תתני, האם לא לעשיר?! ודאי שכן. בדיוק כך נוהג גם הקב"ה, "תן לחכם ויחכם עוד". אבל טפשים, אם נותן בהם כל חמדת החכמות יהיו הולכות ויושבים במבואות מטונפות.


מסקנה נוספת מגבשת הגמרא מהנהגתו של הקב"ה. היא אומרת כך: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשר ודם - כלי ריקן מחזיק, מלא - אינו מחזיק. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, מלא - מחזיק, ריקן - אינו מחזיק. כלומר, אם אין האדם מלא מתחילה, אין לו סיכוי שימלאנו הבורא בחכמה, אבל אם היתה כבר החכמה נטועה בלבו מימים ימימה - או אז יש לו תקוה שיקבל תוספת מרובה על העיקר.


והדבר תמוה עד מאד. אם אמרנו שהבורא מחכים את החכם, כיצד היה זה חכם מתחילה, וכי מעצמו זכה בחכמה או השיגה ממקום סודי כלשהו שאינו ידוע לשאינם חכמים? הלא כבר בשעת יצירתו של אדם, זמן רב טרם ראותו אור שמש, כבר נגזרה גזרת "חכם או טיפש", אם כן מה מקום יש לתגמל את החכם בחכמה נוספת ובד בבד להעניש את הטפש ולא לצקת אל מוחו מעט חכמה? אין לנו אלא להסיק, שבודאי לא יכונֶה כאן 'חכם' אותו אדם שחננו אלקים בשכל ואילו טפש הוא מי שמגזרת עליון לא ניחון במנת משכל גבוהה. שבודאי אין מגיע פרס לראשון ולא עונש למשנהו.

ניתן לענות על תמיהה זו בכמה דרכים:


א. הכתוב מדבר ב'חכם לב' בעוד שידענו כי החכמה משכנה במוח, אלא עיקר החכמה היא כאשר נבלעת בלב. כלומר, חכמה שאינה מורגשת בשכלו בלבד, אלא גם בהרגשיו מצאה מקום, והלב נמשך אחר הידיעה והחכמה שבו - שמשתמש בידיעותיו לכוון כל דבריו ודרכיו על פיהם. לא כאותם שהחכמה אצלם היא מן השפה ולחוץ, כי הם יקראו 'כסיל' ו'שוטה'.
ידוע הדבר שמצאוהו תלמידיו של אריסטו לרבם כשהוא אוכל כאיש המוני ללא נימוס וגרוע מכך, המה ראו כן תמהו, אבל הוא לא התרגש מגילויו אלא אמר: בעת שאני אוכל אינני אריסטו. כלומר: ידיעותי לחוד והתנהגותי לחוד ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא.
ובודאי שאדם המתיגע לכוון אורחותיו על פי חכמתו ראוי הוא שיוסיף לו הבורא חכמה שתועיל לו בקיום מצוותיו יתברך.


ב. אין כוונת החכמה כאן אלא למי שיש לו חשק עצום לקנות חכמה, וכאשר מוכיח אדם בחשקו הגדול שנכסף הוא לזכות בחכמה, כבר יש בידו תחילת חכמה ואז ממלא הבורא מאוויו ומעניק לו בטובו מחכמתו. שהרי כאמור, החכמה במוח היא ואילו החשק בעמקי הלב הוא.


ג. החכמה הנזכרת כאן כוונתה יראת שמים, כמו שנאמר "הן יראת ה' היא חכמה". וכאשר יתייגע האדם להשריש בעמקי לבו יראת שמים יש כבר בידו תחילת חכמה, זהו שנאמר "ראשית חכמה יראת ה'". שהרי ביד האדם היא להשיג יראת שמים, כפי שאמרו חכמינו "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". מכיון שכן אחר שעשה האדם מה שבידו, מובן מאליו שהבורא יחפוץ להעניקו מטוב חכמתו.


ד. עיקר חכמת החכם שידע שהוא חסר חכמה. כי בזה מתבטאת חכמתו במה שיודע שהחכמה אין לה קץ וסוף וכל כמה שמתחכם יותר יודע יותר שהוא נצרך אל החכמה. עד שאמר שלמה המלך "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", כי אחרי שהבטיחו הקב"ה שיחכם מכל האדם, אמר בלבו כי ישיג החכמה עד תכליתה שלא יהיה נצרך עוד לחכמה. אבל כשנתחכם הביט בחכמתו וראה כי היא רחוקה ממנו וצריך הוא אליה יותר ויותר.


אם כן, החכם הוא העניו, שיודע ומבין שעדיין יש לו מה להחכים, אחד שכזה יש חפץ לבורא להחכימו יותר ויותר.