כאשר הנשר עט אל שללו, המטרה עצמה היא הניצבת מול עיניו ואינו מתחשב עם שום מפריע ומעכב, וככל שהדבר תלוי בו לא ירפה עד כי ישיג את מטרתו, עדי יהיה טרפו בפיו. כיוצא בו הוא גם דרכם של כל חיות הטרף. אך לא רק חיות הולכי על ארבע אלא גם בהולכי על שתים מצויה הנהגה שכזו. בעולם הגויי, המטרה מקדשת את כל האמצעים וכאשר יש לאדם או לציבור מטרה כלשהיא יחתרו להשיגה בכל מחיר, גם אם זה כולל דריסת מוסכמות או אנשים הנצבים לשטן בדרך. כך הוא הנוהג אצל הגויים.

אולם לא כן נתן לך ה' אלקיך. לא כן רצון הבורא, וממילא לא כן היא דרכם של יהודים יראי ה', אשר היטב יודעים את המטרה וחותרים להגיע עד אליה - אך לא בכל מחיר, גם אם המטרה היא נעלה ומרוממת עד מאד. ירא שמים יודע שלא ניתנה תורה למלאכי השרת ואינו נדרש להוכיח הצלחה אלא עשיה. לא עליו מוטלת המלאכה לגמרה, אף כי אין הוא בן חורין להיבטל הימנה.

דוגמא לכך מוצאים אנו בפרשתינו (פרק כה פסוק מז-נה). התורה דנה אודות אדם שנמכר לשמש כעבד אצל משפחת גויים, ומצוה על גאולתו בכדי שלא יטמע ביניהם. ואף שמצוה גדולה היא, עם כל זה נצטוינו "לא תבוא עליו בעקיפין, מפני חילול השם". ללמדך שאם אין בידך לפדותו אלא על ידי שתרמה את הנכרי ובכך תשחרר את העבד מעבדותו – אסרה עליך התורה לעשות זאת. אף שסיבות רבות וחישובים נכונים מוטלים על כף המאזניים האחת, יש כאן הצלת נפשות כמעט ודאית, הצלת יהודי מהיטמעות בין העמים ועוד כהנה עילות לרוב, אולם כאשר על כף המאזנים השניה מונח לו ספק חילול השם, שמא יעמוד הגוי על התרמית, בא ספק חילול השם ומכריע את הכף!!! ומדוע? כי העולם נברא למען כבוד שמים: "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא ברא אלא לכבודו". והוא הציר המרכזי, הוא החישוב המרכזי. לכן, ככל שתהיה המטרה קדושה וחשובה אין שום היתר להשיגה על ידי קידוש אמצעים פסולים וקשירתם לגלגלי המטרה החשובה.

בפרשתינו נאמר (פרק כו פסוק א) "וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ". במה מדובר? יש לך אדם החפץ לעבוד את קונו כשהוא ספון בחדרו, ובשל כך הוא מעוניין לכסות את רצפת חדרו בלוחות שיש להשתחוות עליהם לכבוד שמים. וכי יש לך מטרה נעלה מזו? אף על פי כן אומרת התורה "לא תתנו בארצכם". אם רצית להשתחוות לכבודו יתברך בא נא אל אותו מקום אשר בו בחר ה' לשכנו שם. כלומר, המטרה קדושה עד כי אין דומה לה, ומכל מקום מה שנאסר - אסור בתכלית, ושום אמצעי פסול לא יוכשר לצורכה.

במדת מה ניתן להבין זאת בפשטות. הלא תכליתנו בקיום מצוות היא התדבקות בו יתברך, כמובא בזוהר שתרי"ג המצוות הינן תרי"ג עצות לדבקה בו יתברך. אם כן, ברגע שאתה מכשיר אמצעי פסול כלשהו ומשתמש בו, הרי ניתקת את עצמך ממנו יתברך - גם אם היתה מטרתך רצויה, וכבר יצא שכרך בהפסדך. בנוסף לכך כבר מילתנו אמורה שאין האדם קבלן של הצלחות, אלא את לבו, רצונו ויגיעו רוצה הבורא.