חיים טברסקי
"חבל על יהודי ארצישראלי זקן"
במילים אלו היה ללא ספק משתמש ר' מנחם בבואו להספיד את עצמו. או כפי שהדברים נשמעו לא אחת מפיו באידיש: "חבל אוף א אלטע ארץ-ישראל איד". חיים טברסקי מספיד.
לא נטעה אם נקבע, כי כמעט שאין יהודי, בודאי פה בארץ, ואולי אף בחו"ל, שלא הושפע לטובה בצורה כלשהיא מפועלו ומעשיו הכבירים. לפרט ולכלל דאג ר' מנחם כל ימיו. משחרור מעוכב כניסה בנתב"ג דרך ביסוסם של מוסדות תורה ועד מפעלי חיים ותורה כדוגמת החינוך העצמאי, עליהם עמל ואותם טיפח כל ימי חייו.
עסקן היה האיש בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. עסקן בבואו ועסקן בצאתו. מעת אשר נשא את כליו של הגרי"ח זוננפלד זצ"ל, ועד לסיום סעודת ז' באדר של חברה קדישא מאמש. בחרדת קודש שירת נאמנה את גדולי ישראל, ואף הם ידעו תמיד היטב כי עליו נאמר 'חזקה - שליח עושה שליחותו'. פעם אחר פעם הטילו עליו גדולי ישראל מטלות כבדות משקל. פעם אחר פעם הם הביעו בו את אמונם הציבורי, ואף הוא השיב להם כאמונם על אחת שבע פעמים.
לא החזיק טובה לעצמו, ובכל עת אשר עוד כח במתניו, כיתת רגליו ונשא ידיו בכל עניין ציבורי שעל הפרק קטן כגדול. לא היה אחד שפנה אל ר' מנחם בבקשה כל שהיא ולא זכה לתשובה מפורטת (בכתב בדרך כלל) אודות הפעילות אותה הוא ניהל לשם הסדרת העניין המבוקש כנדרש. התייחסותו לבעיות הפרט היו מפתיעים בכל פעם מחדש, במיוחד בדור בו כל דבר נמדד בחישוב מיידי של תועלת אלקטוראלית.
לא רק כשהתבקש. כשהיה ר' מנחם רק שומע על בעיה של מוסד פלוני או קהילה אלמונית, מיד ראה חובה לעצמו להיכנס לעובי הקורה ולנסות לפתור עד מקום שידו מגעת את הבעיה. לא ריחוק מקום ולא פירוד לבבות הרתיעו אותו מלמלא את שליחותו. את השליחות אותה נטל על עצמו מנעוריו ועד יומו האחרון. את השליחות אותה העמיסו על שכמו גדולי הדורות.
פטירתו מהווה אבידה אישית קשה לכל יחיד ולכל כלל בציבוריות החרדית. מוקיריו ומתנגדיו לא יחלקו על עצם גודל ואיכות ההשפעה שהטמיע ר' מנחם בספר קורות דברי הימים של הציבור החרדי ועם ישראל.
הליכותיו הציבוריות והנהגותיו האישיות, האצילות שטבועה היתה בדמו הסוער, הקנו לו כבוד רב בקרב מכיריו ועמיתיו. כבוד שכמייצג הציבור גם הוקרן אל הציבור אותו ייצג. גם בעת שסערו הרוחות סביבו, בעת אשר בדם לבבו הביע את עמדת היהדות החרדית בעוצמה ובנחישות, ובהזדמנות זו נזכיר רק את מעשה ביזוי סידור התיפלה הרפורמי מעל בימת הכנסת, גם אז ידעו יריביו המרים ביותר, כי לא שיקולי רייטינג מנחים את מעשיו.
גדולתו היתה בעצם ההכרה העצמית כי לשליחות נולד, ובכח היכולת שלו לממש הכרה זו במסירות נפש של ממש.
העם היושב בציון חייב לו רבות. יושב במרום ישלם לו בודאי במכון עולמים כגמולו הטוב. יהי זכרו ברוך.