חדשות
"מוטי היה קורא לי 'טאטי, טאטי, בוא'. זה נגמר
שבועיים לאחר התאונה המצמררת, האב השכול והאלמן דוצי גוטשטיין מגולל בראיון קשה ומצמרר את התחושות הנוראות שמלוות אותו מאז האסון, את הגעגועים השורפים ואת הרגעים האחרונים. "בתחילה היו לי כאבים נוראיים, כי כאבי הנפש עוד לא התחילו לעבוד, לא ידעתי שהם הלכו". זה הלך. זה הלך. תיעוד מצמרר
קורע לב: כשבועיים לאחר התאונה המחרידה, בה איבד את אשתו, בנו, חמיו, חמתו וגיסיו, מדבר האב השכול והאלמן דוצי גוטשטיין על הזוועה. בראיון ל'מהדורה המרכזית' ברדיו 'קול חי', קולו נשבר ורועד כשהוא מדבר על ההכנות לשליחתו לגן של בנו התינוק, מוטי בן השנתיים. "מוטי היה צריך ללכת ביום ראשון שעבר לגן, והוא איננו. חמתי קנתה לו תיק חדש, פו הדב, מוטי היה צריך לקחת את זה לגן, אבל הוא כבר לא כאן. זה נגמר. לא זכיתי לעשות לו 'פאות'. הוא היה נשמה. אם ה' לקח אותו בגיל שנתיים, אז הוא נשמה".
דוצי אינו זוכר מהתאונה דבר. "בדרך קרה מה שקרה, את הטרגדיה הנוראית, אני לא זוכר. ישנתי כל הדרך. ישנתי כל זמן התאונה". מה שקרה אחר כך, הוא זוכר בבירור. "אני מתעורר בבית החולים ברזילי, שם כבר סבבו אותי בני המשפחה. הבנתי שהיתה תאונה. שאלתי מה עם המשפחה שלי? אמרו לי שהם בבתי חולים אחרים במצב קל. חשבתי שהמצב שלי הכי גרוע כי כל המשפחה שלי סביבי. כאבי הנפש עוד לא התחילו לעבוד. עד שהגיע יום ראשון, היום המר בחיים שלי שהודיעו לי שדאין לי לא אישה ולא ילד. אין לי את כל המשפחה שלי.
"אני זוכר שהרב צ'ולק אמר לי שבני המשפחה שלי נפצעו. בהתחלה דיבר שנפצעו קל, כמו שכל הזמן אמרו לי אבל אחר כך התחיל להגיד: זה הלך, זה הלך, זה הלך. אחר כך הוא אמר לי אחרי כל הסיפור הזה תגיד את הברכה. אמרתי בקול רם: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם ברוך דיין האמת".
לגבי מצבו, דוצי אינו מפסיק להשתמש באופן הכי טבעי במטבע הלשון ברוך השם בסדר, למרות מצבו הנורא. "אני מרגיש ב"ה מצוין. פיזית - קשה לי. האף. הלסת, ארובת העין שבורה. דימום בעין, קרע בתחול, בכבד. זה קשה, הכאב בלב זה הקרע הכי קשה שיש. שיישאר עד 120. אשתי ובני אבדו לי וזה יישאר לנצח".
"שאלתי כל הזמן מה עם מלי, מה עם מוטי, חמי, חמתי, הגיסים, אמרו לי שהם במצב קל עד שהיום המר, יום ראשון הגיע.
מוטי היה פותח את הדלת וקורא לי "טאטי, קום אריין", ומחבק אותי. זה נגמר
"מרגישים את סוף העולם. זהו זה. נגמר. אין. אין יותר. אי אפשר להתקדם הלאה. אין אישה, אין ילד, אין את אשתי שקמה כל בוקר להכין לי את הסנדביצ'ים בכל בוקר לעבודה. אין את מוטי שהיה פותח לי את הדלת בכל יום וקורא לי טאטי טאטי, קום אריין, טאטי, טאטי. וחיבק אותי. היום הוא איננו. סוף העולם. זהו. נגמר העולם. אין מוטי, אין מלי, רק ה' איתי, 24 שעות הוא איתי ולא עוזב אותי, אני מרגיש את זה.
גם כאן, ממשיך הניצול היחיד לדבוק באמונתו התמימה, הוא אינו כועס על הנהג כלל. "יהודי מאמין חייב להמשיך. אם היה קורה ח"ו במשפחות לא יהודיות, היו רודפים את הנהג, אותי, לא היה לי יום ולא לילה. חס ושלום. לא כועס. כלום. כלום. הכל משמים, הוא היה שליח, אני יהודי מאמין ומאמין שזה מן השמים. יהודי מאמין מסתכל על התמונה אחרת. אם ה' רצה שכך יהיה, לכן הוא עשה את זה. אז שאני אבוא ואמר שיש לי טענות על הנהנג, כשהוא עשה מה שה' רוצה?
ה' לא נותן סטירה למי שלא יכול לעמוד בה
"אנשים אומרים לי כל הזמן ה' הוציא אותך בפינצטה. נולדת מחדש. ראיתי תמונה של הטנדר. אמרתי: ריבונו של עולם. איך הוצאת אותי כך? אמר לי: "כי אני אוהב אותך. אני רוצה שתמשיך הלאה, שתחזק יהודים בעולםץ היתה לך הזכות להחזיק את מוטי ומלי, ונגמרה הזכות. זהו. תמשיך את החיים חזרה הלאה.
"אני לא מעכל. מאד קשה. צריך לחזור לבית ההורים, ללכת, לחזור לאבא ואמא, גם להם קשה, הלך להם נכד, כלה, לא קל להם. בכלל בכלל לא קל. אשתי איננה. מהאני יכול להגיד? מי יפתח לי את הדלת? מי יכין לי סנדבי'צים?
על דירתו בביתר, עמוסת הזכרונות: "לא נראה לי שאני אחזור לדירה בביתר. אני חושב ששם אני אישבר לכלי שבור לגמרי. לא רוצה לחשוב על זה, שאני נכנס לבית, רואה את המיטה של מוטי, של אשתי, את הבגדים, אני בוכה רק מהמחשבה על כך.
"ה' לא נתן סטירה למי שלא יכול לעמוד בזה. לי קשה לעמוד בזה אבל קשה לי מאד. צוחק עם חברים, הכל טוב ויפה אבל בתוך הלב הל שבור ורצוץ. לא נרדם לפני 3-4 בכל לילה, לא יכול לישון".