צו איסור הפרסום שהטילה הצנזורה הצבאית הישראלית על הפרשה, הפיק רייטינג גבוה כל כך בחוסר צדק של ממש לעיתון 'הארץ', ומביא לציפת פרטי ההאשמתו של העיתונאי אורי בלאו, כתב העיתון, אשר נעזר במסמכים סודיים בעלי סיווג: 'סודי ביותר' שהודלפו לו מתוך צה"ל, וחשף את הוראות הצבא לחייליו בעת מבצעי מיגור טרור במעוזי מחבלים. בכתבה השחיר העיתונאי את פניו של צה"ל והכפיש בהאשמות חמורות.

השתלשלות העניינים: לפני כשנה וחצי, בתאריך 28/11/08  פרסם הכתב מסמכים סודיים של צה"ל, שהודלפו בידי העיתונאית ענת קם, המתעדים סדרת פקודות שניתנו לחיילים בעת יציאה למבצעי מיגור טרור בגדה. בהוראות מצויינים המקרים בהם על הכח לחסל את המבוקש באופן מיידי. מההוראות ניתן גם ללמוד בבירור על מקרים ספציפיים, בהם נהרגו מחבלים מאש חיילי צה"ל.

בלאו עשה במסמכים שימוש נרחב. בכתבת תחקיר מפורטת שפרסם, טען בלאו, כי הרמטכ"ל וצמרת צה"ל נתנו יד חופשית לרציחתם של אזרחים 'חפים מפשע', והעדיפו רצח מבוקשים על פני לכידה.

"צה"ל חורץ דין מוות ללא משפט"

הכתבה הוכתרה בכותרת: "צה"ל הורג מבוקשים במקום לעצור אותם" ובה הובאו בארוכה מסקנות הכתב, אותן גיבה במסמכים שהוגדרו על ידו כסודיים.המקרה בו מתמקד בלאו מספר על הריגתם של שני מבוקשים ביוני 2007. בלאו מפרט: "ההודעה שהוציא דובר צה"ל ב-20 ביוני 2007 היתה סטנדרטית: "שני מחבלים חמושים, המשתייכים לארגון הטרור הג'יהאד האיסלאמי, נהרגו הלילה במהלך פעילות משותפת של צה"ל ושל כוח מיוחד של משמר הגבול בכפר דן, צפונית-מערבית לג'נין. שני המחבלים, זיאד צובחי מחמד מלאישה ואברהים אחמד עבד אל-לטיף עאבד, פתחו באש לעבר הכוח במהלך פעילותו. בתגובה ביצע הכוח לעברם ירי שממנו נהרגו המחבלים. על גופותיהם נמצאו שני רובים מסוג אם-16, אקדח ותחמושת. עוד נודע, כי המחבלים היו מעורבים בתכנון פיגועי התאבדות בעורף ישראל, בהם ניסיון הפיגוע בראשון לציון בפברואר האחרון".

כאן מביע בלאו את הזעזוע העמוק ממקרה הריגת המבוקש "ההודעה הלקונית הזאת מתעלמת מפרט מהותי אחד: מלאישה היה יעד לחיסול. דינו נגזר חודשים ספורים קודם לכן, בחדרו של אלוף פיקוד המרכז אז, יאיר נוה. מבחינת הציבור, לעומת זאת, החיסול המוצהר האחרון שביצע צה"ל בגדה המערבית התבצע בכלל באוגוסט 2006 - שנה שבסופה קבע בג"ץ קריטריונים בעניין מדיניות החיסולים בשטחים".

בתאבון רב ממשיך בלאו ללעוס את הצבא הישראלי ה'אכזרי והרצחני', התאב לרצוח את אויביו בדם קר. צבא המוציא להורג אנשים חפים מפשע ללא משפט וללא דיון מעמיק – עד כאן על פי המשתמע מכתבתו האינטרסנטית.

בלאו מספר על 'חיילים אכזריים', המוציאים להורג אנשים שאינם מהווים סיכון ממשי וכראיה לדבריו, מביא את העובדה שבסיטואציות לא מתאימות מבחינה פוליטית, משהה הצבא את מבצעי החיסול. כך גם במקרים בהם ישנם נשים וילדים בסביבתם של אלו, או שיש כמות גדולה מידי של אנשים בסביבתם, נמנע הצבא מלחסל את המבוקשים והוא נוהג כלפיהם בדרכים עדינות יותר. על ההתחשבות ההומניטארית של צה"ל במשפחות המרצחים ובמילוט אוכלוסיות חלשות מפגיעה – לא חשב בלאו.


"צבא של רוצחים"

במסמכיו של בלאו מופיעות גם הוראות שונות בנוגע להתנהגות החיילים כלפי המבוקשים תוך הליך המעצר. ישנם כאלו שהפקודה לגבם, היא מעצרם בעודם חיים. מבוקשים אחרים, אמורים להיעצר, או להיהרג אך בשום אופן לא לחמוק מידי החיילים. על מבוקשים חמורים יותר אמורים החיילים לירות באופן מיידי מבלי לנסות לתקשר עמם.

בכתבה הארוכה מצליח בלאו, להכפיש את הצבא באופן בלתי הפיך ואף לגרום לקורא התמים שאינו בקי דיו בסיטואציות הקשות העומדות בפני הצבא, להסיק את המסקנה המתבקשת שצה"ל הוא צבא של רוצחים, המבצע פשעים חמורים, וקציניו אמורים לתת על כך את הדין.

בשעות אלו, גם לאחר שהכפיש ללא תקנה את צבא ההגנה לישראל בביתו שלו ממש, אמור בלאו לשוב לארץ (ישראל), במסגרת משא ומתן קדחתני של עיתון הארץ לשירותי הביון הכלליים של מדינת ישראל, לאחר שנאלץ להימלט לגלות בלונדון, מאימת השב"כ.