ימי החנוכה מתייחדים בעיקר בכך שנמסרו טמאים ביד טהורים, רשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורת ה'. לכאורה אין כל קשר בין נצחון פיזי מלחמתי לבין כל אותם נתונים שנבחרו לציין את הגבורה, ההיפך הוא הנכון. אך לא, חז"ל באו ללמדינו שאכן הקשר הינו של קיימא, קשר בל ינתק. כאשר האדם הינו בדרגה שכזו שזכה לכבוש את השליטה על ... עצמו, או אז יצליח כתוצאה מכך לשלוט אף על זולתו.

שלא ככל הגוים בית ישראל. גויי הארצות כולם היו מעריצים ומטפחים את 'תרבות הגוף', לחזקו ולאמצו, להחזיקו ולהחיותו ואף לייפותו, ועל כך תפארתם. נבדלים מהם בני ישראל שלא היה הגוף אלא כאורח שיש לפרנסו ולכבדו כראוי, אך לא יותר מכך. לא היה שום ענין לתת לו חוזק ועוצמה בפיתוח שריריו ללמדם מלחמה. ואדרבה, תפארת היהודי היתה בלומדו לשלוט בעצמו, להפך כל רצונותיו ולשעבדם אל הרצון העליון, כאשר אמרו חז"ל 'איזהו גבור - הכובש את יצרו'. ייעודו של האיש הישראלי היה לשעבד את החומר שבו, את אותו חלק המהוה נתח עיקרי באדם מראשית היוולדו, שהרי 'עיר פרא אדם יוולד', וגם 'לב האדם רע מנעוריו - משעה שננער לצאת ממעי אמו', ולהכניעם בפני חלק הרוח שבו.

לכשנרצה נשבץ את שני חלקיו המנוגדים זה לזה, ונגדירם שיהיה האחד שוכן בלבו והשני במוחו, כלומר הרוחניות שבאדם משכנה במוחו, האדם מבין אל נכון את ייעודו ותפקידו בחיים שאינם אלא טיפוח כוחות הנפש והעלותם אל דרך המלך, בעוד שרוח הבהמה שבו הוא מוריד למטה ואף משכנה נמוך מן המוח, בין חדרי ומפתחי הלב.

מובן איפה, כי כאשר יצליח האדם לשעבד את הלב אל המוח, הרי כתוצאה טבעית מכך ש'הרגל נעשה טבע', תהיה שליטת מוחו בלבו שליטה מוחלטת, ללא פקפוק וערעור.

שנת תקע"ב. בין רוסיה וצרפת פורצת מלחמה עקובה מדם, באותו זמן התקיים ויכוח סוער בין תלמידי הרב המגיד ממעזריטש, כאשר צדדי הויכוח הם: האם להתפלל עבור שלומה וניצחונה של רוסיה, או להתפלל עבור ניצחונה של צרפת.

הרב בעל התניא צידד למען שלומה ונצחונה של רוסיה, וטעמו ונימוקו עמו כפי שכתב בא' ממכתביו: "באם שינצח ב"פ [=בונפארט (שם משפחתו של נפוליאון)] יורם קרן ישראל ויורבה העושר מישראל, אבל יתפרדו וינתקו לבם של ישראל מאביהם שבשמים, ובאם שינצח א' [=אלכסנדר (מלך רוסיה)] יושפל קרן ישראל, ויורבה העוני בישראל, אבל יתענגו ויתקשרו ויתחברו ליבן של ישראל לאביהם שבשמים".

באותה העת בחר הרב בעה"ת באחד מחסידיו ושמו ר' משה מייזליש, אשר הי' מלומד ומדבר בשפות אשכנז, רוסית, פולנית וצרפתית, להתחבר אל פקידי הצרפתים עד שיקבלו אותו במשרה, וכל אשר ידע יודיע בסוד גמור לפקידי חיל רוסי', לסייע בכך לנצחון הרוסים על הצרפתים. כעבור זמן קצר מצא ר' משה חן בעיני הפקידים הראשיים הצרפתים ומהם נודע כל סודותיהם.

פעם ישבו פקידי הנהלת הצבא הצרפתי והתווכחו באופן הילוך הצבא. באותה אסיפה השתתף גם ר' משה. פתאום נפתחה הדלת בכח רב, ואז נראו פני נפוליון עצמו שנכנס במרוצה ודיבר בפנים זועפות ובקול כעוס ורוגז, ולפתע תוך כדי שהוא מחוה לעומת ר' משה שאל: מי הוא האיש הנכרי העומד פה? ויתקרב אליו ויאמר בצרפתית: אתה מרגל רוסי! והניח ידו על ליבו להרגיש אם לבו מתרגש כנתפס בכף, אולם ר' משה בהיותו מורגל בהשלטת מוחו ושכלו על הרגשיו הצליח לשמור על פעימות לב סדירות ובשפה ברורה ענה שפקידי הקיסר הצרפתי לקחוהו למליץ, באשר הנהו בקי בלשונות הדרושות למשרת כהונתם. לימים בספרו אודות כך הפטיר ר' משה: באותה שעה עמדה לי האל"ף של חסידות להינצל ממות.

מה היתה אותה נקודה ראשונית בחסידות לדבריו של ר' משה? הדברים נובעים ממקור הזוהר ומובאים ביתר אריכות בספר התניא (פי"ב ופ"ל): כך אומר הזוהר (ח"ג, רכד ע"א) מוחא דאיהו דכורא רכיב ושליט על הלב.

מובן מאליו שאין מדובר בדבר של מה בכך. השלטת המוח על הגוף הינה עבודה יום יומית הנוגעת לכל פעולותיו של האיש הישראלי, והיא מלחמה גדולה ועצומה לשבר את היצר הבוער בקרבו כאש להבה, אבל הוא דבר הנרכש על ידי "עשה טוב", כגון בעבודת התפלה בכוונה, לשפוך נפשו לפני ה' בכל כחו ממש עד מיצוי הנפש, ולהלחם עם גופו ונפש הבהמית שבו המונעים הכוונה במלחמה עצומה, ולבטשם ולכתתם כעפר.

וכך בכל מצוה ומעשה טוב לעשותם עד תכליתם ללא כל ויתור הנובע מעצלות החומר. וכאשר ירגיל את עצמו בכגון דא ממילא תהיה בידו שליטה מלאה על כל רצונות ותאוות לבו, כמאמר חז"ל 'צדיקים לבם בידם'. אך לא רק עליהם אלא אף בדברים הנחזים כבלתי קשורים לרצונו של אדם, כגון שכנוע הלב מוקד הרגש, על ידי המוח מוקד השכל שאין סיבה לדאגה, כנזכר במעשה דלעיל, גם זאת יפעל מתוך הרגל רב הנהפך לטבע.