חג ומועד
הקרבת העומר
עם ישראל יוצא בהמוניו לקציר החיטים לקראת קורבן העומר. "ובכח אמונה זו הולכים אנו מראשון לספירת העומר ועד לחג השבועות בו קבלנו את התורה ע"י 'משה עבדו', ושוב נוכחים אנו לדעת כי אמונה זו היא זו שתוליכנו קוממיות אל יעדנו"
וכל כך למה, מפני מה היה ענין מיוחד לעורר את העם בענין זה דוקא? ביארו חכמינו כי בזה נתכוונו להוציא מלב הבייתוסים, שהיו טוענים כי לעולם יהיה מעמד קצירת העומר במוצאי שבת, שכך למדו מן הכתוב "ממחרת השבת". אולם חכמים שהיתה מסורת בידיהם שאין הכוונה ב'שבת' זו ליום השבת אלא לחג הראשון, באו והגדילו את הפרהסיא בכדי להוציא מלבם.
ועדיין צריכים אנו למודעי, מפני מה נתפסו דוקא למצוה זו בכדי להוציא בה מלב הכופרים. והנה מצינו לאר"י ז"ל שביאר אודות עבודות ימי ספירת העומר, מאחר שבליל יציאת מצרים זכו בני ישראל להגיע אל שיא הפיסגה, הם השיגו מ"ט שערים בקדושה ללא אתערותא דלתתא. אבל לא היתה מדרגה זו אלא כטעימה - להציג בפניהם את נועם זיו הקדושה. וכיון שטעמו וראו כי טוב ה', נתנו בפניהם מ"ט ימים בהם יספרו את העומר, שבהם ישלימו את נפשותם, יטהרום ויקדשום מכל סיג ופגם, וכך יזכו לאותו אור ולאותה מדרגה – שזכו לה בליל חג הפסח, אלא שעתה יגיעו לכך בזכות ולא בחסד, ירויחו זאת ביושר ובאתערותא דלתתא.
אך כיון שירדו בבת אחת מכל מדרגותיהם, אין להם כל עצה אלא להיתפס ביסוד היסודות שבעבודת האיש הישראלי, עבודה שעל ידה ישיגו את השיא, את ההגעה עד אל סיפה של הגבוהה שבמדרגות האדם, עד אל פתחו של שער החמישים. ואכן אין כל פלא בכך שסמלו של חג החירות היא ה'אמונה' [על שני רבדיה, בה' ובמשה עבדו], כיון שברגע שהאדם מפסיד את כל מה שהיה נראה כאילו מונח בקופסא, בזמן שהאדם מאבד את כל מדרגותיו עד ל'מורא גדול – זו גילוי שכינה', כאשר הוא מתאפס ויוצא נקי מכל נכסיו - נכסי הרוח שבקרבו, או אז אין לו כל תקוה לולי 'אמונה'. ללא ידיעה, ללא הבנה ואף ללא כל השגה, כי אם 'אמונה' בבורא יתברך ובצדיקיו. כך למדנו (זוהר, ח"ג דף קפט ע"א): 'היך אבדיקת ארעא אי קיימת במהימנותא, ולא אתחברת ברשו אחרא, בקריבו דתרומה דא דשעורים', שע"י מנחת העומר נוכחים לדעת כיצד חי העולם ב'אמונה'.
בגין כך בחרו ליטול מצוה זו הפותחת את אותם ימים שאחר הנפילה הגדולה, אותם ימים המיועדים לאגירת כוחות מחודשים והשגות רעננות, נטלוה והפכוה לדגל המאבק נגד הכופרים בכוחם של צדיקים, נגד הנאבקים במסורות שהועברו בפי חכמים, וקבעו יום זה לציין בפרהסיא הגדולה ביותר כי אנחנו מאמינים בני מאמינים בה' ובמשה עבדו, ואין אמונה אחת קיימת בלא רעותה. ובכח אמונה זו הולכים אנו מראשון לספירת העומר ועד לחג השבועות בו קבלנו את התורה ע"י 'משה עבדו', ושוב נוכחים אנו לדעת כי אמונה זו היא זו שתוליכנו קוממיות אל יעדינו.