א' בחודש הראשון, ג' תמ"ח, רעמסס, ארץ גשן.

בני היקר, היום עםאו שה עזים וייעדו עבור קרבן פסח שיוקרב בין הערבים של הארבעה עשר לחודש. הוא ציונו גם כיצד נתמנה עליו, כיצד נאכלנו ובאיזה אופן נצלנו, כן שחר הקהיל אותנו משה מנהיגנו להשמיענו את דבר ה'. הוא פקד עלינו שבעוד עשרה ימים, בעשירי לחודש, יקח כל אחד שה כבשים לימדנו שאר דינים והלכות אשר דרוש דרש מעמנו בוראנו בבואנו לאכול את פסחו.

ביותר תפסה את תשומת לב העם ציוויו של רבינו אודות איסור אכילת הקרבן לכל ערל, כל מי שלא שם בבשרו את אות ברית קודש, חותמו של הקב"ה. הלא יודע אתה בני עד כמה מתאוה העם לאכילת בשר, מאכל שמשך עשרות בשנים מנעונו נוגשינו הרשעים הרעים מלטעום ממנו. כמה התעללו הם בנו בצוותם עלינו לצלות ולבשר עבורם בשרים שונים, אך אל פינו – מאום.

ברם, פקודה זו הרתיעה רבים וטובים מלהימנות על הפסח. רבים הם העומדים מן הצד וממתינים לראות כיצד יפול דבר, וכל כך גדולה רתיעתם עד שסבורים הם להימנע מלאכול את הפסח, ולא כצעד של התרסה נגד ההוראה, אלא מחשש ופחד בגין מעשה המילה.

אל תצפה בני שאפרט בפניך מי ומי ההולכים לרכוש לעצמם שה, כיון שבזמן שכזה ובכלל, אין בדעתי חלילה שתלמד מתוך דברי מי הם המה אשר לא אבו שמוע מיד בקול ה'. מכל מקום אגלה אזניך שאני עצמי כבר יש לי שה מוכן בדיר לצורך מצוה, אך עדיין לא משכתיו לכך עד בוא יום העשור.

מוצאי שבת קודש, אור לעשתי עשר בראשון.

פסיפס מגוון ומעניין צעד היום יום שבת ברחובות קריה. אנשים מכובדים מובילים כל אחד מהם בעקבותיו שה לבן בן שנה אל ביתו. ככולם קשרתי אף אני את השה הרך אל כרעי מטתי, בתקוה וציפייה לעשות רצון בוראינו.

שכנינו מוסטפה המצרי, זה שכבר ספרתי לך עליו, הקיש בפתח ביתי ושאלני מה קול הצאן העולה באזניו, וכי ממתי החילונו לגדל כבשים בין קירות הבית. הלא בית מרווח לנו ואין צורך לגדל בו עזים וכבשים ולהוציאם בכדי לחוש בגודלו. עניתיו כי אכן אין בדעתי לגדל כבשים בבית, אולם פקודת ה' שמרה נפשי ועושה אני זאת בכדי לשחטו לקרבן לפני ה' בעוד ארבעה ימים. מוסטפה היה המום מתשובתי, הוא לא האמין שכך תגדל 'חוצפת' העברים העבדים, הוא פתח וסגר פיו חליפות ולבסוף סב על עקבותיו ונמלט... 

כיוצא בזה סיפרו לי עוד ועוד חברים על 'תקריות נחמדות' עם שכניהם. אולם מעשים אלו ודומיהם אך מחזקים את רוחינו ומוכיחים אף לספקנים שבינינו כי משה אמת וכל הוראותיו אמת. מתחזקים אנו באמונתינו בא'ל חי וקיים ומשתוקקים ומתאוים ליום בו יוציאנו מכור ברזל זה בו שוהים אנו עדיין.

אור לששה עשר בחודש

סופסוף הגענו אל היום הגדול ארבעה עשר לחודש בין הערבים. משה רבינו פונה אל העם שימול את עצמו תיכף ומיד למען יוכל להשתתף באכילת הקרבן, אולם הרבה אנשים לא אבו לזאת, ציוה הקב"ה שיעשו את הקרבן, משה רבינו שחט את קרבנו ומיד התחילו לנשב רוחות מכל הצדדים, מארבע רוחות השמים, נושאים בכנפיהם רוח וריח מגן עדן, והיה ריחו של הצלי מתערב בהם ונודף עד למרחק הליכה של ארבעים יום. לשם דוגמא אציין שהיה הריח מגיע עד קרוב לקצה הצפוני של ארץ כנען השוכן בצפונינו. מיד באו אחרוני הממאנים למול עצמם, מסרו עצמם למילה ונתערב דם הפסח בדם המילה. וכל כך שמח הקב"ה בהם עד שנטל כל אחד מהם, נשקו וברכו.