יום חמישי י"ח באדר ב תשפ"ד 28/03/2024
חפש
  • טורקיה על המשט: תקרית בין ידידות

    דיפלומטים טורקיים שהגיעו לוושינגטון הסבירו, כי טורקיה תמשיך לנהל יחסים דיפלומטים קרובים עם ישראל, וכי היא רואה את תקרית המשט כ"תקרית בין ידידות". ההבהרה מגיעה על רקע אזהרתו של אובמה לארדואן

    להמשך...

בראי היום

  • חג הסוכות

    Nati Shohat

    חג הסוכות משופע במצוות רבות, מצוות סוכה מצוות ארבעת המינים ומצוות שמחת החג, מצוות חג זה חביבות ביותר על עם ישראל שמזיל מאונו והונו לקיים את מצוות החג בהידור.

    למאמר המלא...

מקומון

  • מי מתנכל למשרד התברואה?

    שמואל בן ישי - חדשות 24

    גורמים עוינים הציתו אש זדונית שכילתה את משרד אגף התברואה בעיריית ירושלים. המשטרה בודקת את הקשר בין המקרה למקרי האלימות האחרים שנראו בימים האחרונים בירושלים

    לכתבה המלאה...

נסיונות

  • וויתרתם? תקבלו

    לכתבה המלאה...

מקום ואתר

  • הכל אודות ים המוות

    Yechiel

    בימים האחרונים מנפץ מד"א את התובנה, לפיה אי אפשר לטבוע בים המלח, בגלל הציפה שבו. מסתבר שהסיבות לטביעה בו הן אחרות לגמרי, ורק השנה מת בו אדם אחד. יחיאל בראון מספר הכל אודות הקבר הכי נמוך בעולם. מרתק

    לכתבה המלאה...

הצטרף לרשימת תפוצה

נא הכנס מייל תקני
הרשם
הצטרפותכם לרשימת התפוצה – לכבוד היא לנו, בקרוב יחד עם השקתה של מערכת העדכונים והמידע תעודכנו יחד עם עשרות אלפי המצטרפים שנרשמו כבר.
בברכה מערכת 'עולם התורה'

נסיונות

מטבע של אור

כשהלב מדבר – אין צורך במילים. חיימק'ה ילד שמרגיש נשכח, מוצא לעצמו פינה חמה עם מטבע לצדקה של ערב שבת, המקשרת בין לב הומה של אמא אל לב משתוקק של ילד.

עולם החסידות, ה' באייר תש"ע - 19/04/2010 17:31
בורכנו בלי עין רעה בתריסר ילדים כ"י. הבן שעימו התרחש הסיפור הוא השביעי בין הילדים, חיימק'ה. חיימק'ה שלנו היה ילד שקט ומופנם, לא מתבלט, עושה מה שמבקשים ממנו ומתנהג בדרך כלל יפה. בלימודים השקיע בצורה בינונית, בלי יותר מדי מוטיבציה. אני זוכר שהייתי מסתכל עליו לעיתים בדרכנו לבית הכנסת או בחזרה, והייתי רואה אותו הולך ושותק בין הגדולים ממנו - שהיו מנהלים שיחות ערות, מתווכחים על כל מיני סוגים של ידע בלימוד או בדברים אחרים, ובין הקטנים - שהיו משתובבים ודורשים תשומת לב בכל מיני אופנים.
 
מפעם לפעם חלפה בי מחשבה: אם חיימק'ה היה בכור, או לחילופין בן יחיד, האם נראה היה אחרת? האם היו לו חיים מאושרים יותר? האם היו יוצאים ממנו מכוח אל הפועל יותר כשרונות, יותר שמחת חיים?
 
"לפעמים", אמרה לי פעם זוגתי שתחי', "כאשר אחד הבנים מבקש ממני בשעה שש אחר הצהריים פרוסת עוגה או כריך בממרח - זאת הפניה היחידה שלו, והקשר היחיד שנוצר בינינו לאורך כל היממה. הקטנים דורשים את שלהם, הבנות מצויות יותר שעות בבית, ואילו הבנים - שכבר עצמאיים יחסית ודואגים לעצמם, חוזרים מאוחר ויוצאים ל"מתמידים", חוזרים מ"מתמידים" ואוכלים בעצמם, מתקלחים ושוכבים לישון - אותם יש ימים, שאני בקושי רואה. כלומר - רואה בודאי, אבל לא באמת פוגשת".
 
מאוד מקובל היום לדבר על מצבם של "הילדים הגדלים במשפחות עמוסות", כשבדרך כלל בודקים מאיזה כיוון הם ניזוקים, עד כמה חסרה להם תשומת לב או היחודיות שלהם נאבדת. בהיותי אבא לשנים עשר ילדים, כשהיה הגדול שבהם בן שש עשרה והקטן בן חודש, הרביתי לחשוב על כך בעצמי, פעמים רבות הייתי אומר לריבונו של עולם: אייבישטער, הן לא אנחנו בראנו את המציאות הזאת, של חיים על פני האדמה. ולא אנחנו בראנו את האילוצים המחוייבים ממנה. את מלחמת הקיום, את עול הפרנסה, את הטרדות הנובעות מן התקופה - כל אותן משימות שוטפות של תשלום חשבונות וסידורים שונים, ריצות וחיובים, צרכי אוכל וצרכי בית. לא אנחנו בראנו את העולם הזה (שאם אז, לפני כעשרים שנה, כבר נראה היה תזזיתי ולחוץ, הרי שהיום הוא נראה מחושמל ממש!) ולא אנחנו שלחנו את עצמנו ואת כל ילדינו לכאן. בידך אפקיד רוחי, טאטע, שתחיה את כולנו בתוך כל הגלים השוטפים..." וחשתי שזה ממש נסיון באמונה - לדעת ולבטוח ולהאמין, שגם חיימק'ה שלי מקבל את שלו, כמו כל השאר, כל אחד מהם היכן שהוא, כיצד שהוא, מתי שהוא...
 
כמו כל אבא, יכולתי לראות שכל אחד מן הילדים עובר את חייו, זה עם מטען של אופטימיות וזה עם מטען של פסימיות, זה עם כשרונות רבים וזה עם מועטים. השתדלתי בעבורם ככל שיכולתי, אין לומר שלא היו לי נקיפות מצפון ולא חשתי מפעם לפעם צער גדול על התפרצות של כעס, חוסר סבלנות וקוצר רוח כלפיהם. הרי אני בנאדם, ובעצמי נתון ללחצים. תקופה ארוכה מגידולם גם טרוד הייתי בטיפול בהורי, בקיצור, כמו שהגדירה פעם זוגתי: אם מורידים מן הזמן העומד לרשותנו, את כל הזמן הנעלם על כל שאר העיסוקים, רואים שעם כל הרצון הטוב, הזמן שבו אנחנו ממש עוסקים עם הילדים, זעום ממש. דקות ביום, שעות בשבוע, זה הכל!
 
אבל שוב - חוץ מלרצות, להתפלל ולהאמין, מה יש בידינו לעשות? אבא ומאמי הזדקנו ונזקקו לי, הרבה התרוצצתי בשבילם. ומנגד - גם חיימק'ה נזקק לי. וראיתי אותו צובר מרירות ותסכול.
 
                               * * *
 
רק לפני כחמש שנים, זמן מה אחרי שהתחתן, סיפר לנו יום אחד בשיחה גלויה, עד כמה באמת הרגיש בהיותו צעיר, שהוא 'שקוף' ו'לא שווה כלום'.
 
"לא הייתי מן הגדולים במשפחה שקיבלו הרבה סמכויות ואחריות, ולא הייתי מן הצעירים בה, שזכו לפינוק גלוי יותר מן הקודמים. הרגשתי מאוד לא חשוב לאף אחד. גדלתי בתחושה שאני מיותר, ומאז שאני זוכר את עצמי הייתי עורך לכם מבחנים סודיים בלי שידעתם. הייתי שותק ושותק ושותק, ומחכה שמישהו ירגיש. הייתי משאיר את רוב האוכל בצלחת, ומחכה שמאמי תשים לב. לפעמים החזרתי את כל הצלחת ודילגתי על ארוחה שלימה, רק כדי להוכיח לעצמי שלמאמי בכלל לא איכפת ממני. את זה עשיתי כשהייתי בן ארבע, אולי ארבע וחצי. כשקצת גדלתי, הייתי מספר שיש לי מבחן מחר, ואז הייתי ממתין בשקט שמישהו יזכור ויתעניין לדעת איך היה. הייתי מחביא את התעודות וסופר לעצמי כמה שעות יעברו עד שמישהו ייזכר שאת התעודה שלי עוד לא ראו, בעצם. פעם, סבלתי נוראות כשעברו יומיים ולא שאלתם היכן היא, בעצם, התעודה של חיימק'ה.
 
כשהייתי בן שבע נפלתי ונחתכתי עמוק. החובש במרפאה חבש אותי ונתן למאמי ערכה של משחה ותחבושות להחליף לי את התחבושת כל ערב. למחרת חיכיתי שמאמי תקרא לי להחליף את התחבושת, אבל מאמי שכחה. הייתי אומלל. ידעתי שלאיש בעולם לא איכפת ממני.
 
כל כך רציתי שיהיה לי זיהום, שהחום יעלה, שכל הרגל תתנפח, ואז מאמי תשים לב, תרחם, תזדעזע, ותגיד: "חיימק'ה שלי, מסכן שלי, אני אשמה, לא שמתי לב... אוי, מתוק שלי, כל הזמן הזה כל כך סבלת בשקט".. כמה רציתי לשמוע את המילים האלה, הייתי מוכן לסבול כאבים איומים בשביל זה.
 
אבל הפצע הגליד בלי שהתחבושת הוחלפה. הישנה נפלה, לא מרחנו יותר את המשחות והרגל החלימה כאילו כלום לא קרה. אמרתי לעצמי: ה' עשה לך דוקא, והרגל שלך הבריאה. אתה רואה? מאמי לא תזכור אף פעם שהיא שכחה אותך ואת התחבושות שלך".
 
זה היה כשמאמי חלתה בצהבת, שלושה חודשים לפני שרבקי נולדה. היום, בעינים של מבוגר אני מבין שהיו שם כל הנסיבות המקלות לזכותה, אבל אז, כילד, חויתי רק את הכאב שלי. היום אני גם מבין שה' ראה שמאמי עשתה מה שיכלה, כאשר לקחה אותי לחובש יום אחד לפני שאובחנה בגופה הצהבת, והוא שגרם לפצע להבריא גם בלי טיפול, אבל אז הייתי אומלל ובודד".
 
                               * * *
 
כשהיה חיימק'ה בן 8, נסעתי לצפת לשלושה ימים לענין הקשור לעבודתי. כששבתי, הבאתי משם קופת צדקה קטנה ומגולפת, עשויה עץ, במתנה לאמא. על הקופה היה כתוב "צדקה לכבוד שבת", והיתה מיועדת למטבע של צדקה לפני הדלקת הנרות. הקופה היתה באמת יפה ומגולפת מעשה אומן, והיא קיבלה אותה בשמחה ובתודה, והניחתה בארון של הפמוטים, על המגש שלהם. את הסיפור שנכרך בקופה הקטנה, שמעתי באותה שיחה גלויה שהיתה לי עם חיימק'ה לפני  כחמש שנים, בהיותו אבא לתינוקת הראשונה שלו.
"
כשהייתי בכיתה ג', הבאת למאמי מצפת את קופת הצדקה הקטנה מעץ, במתנה. אני זוכר איך מאמי הסתכלה על הקופסא בהתפעלות גדולה והודתה לך מאוד. היא הניחה את הקופסא על מגש הפמוטות של שבת ואמרה שתתן בה צדקה כל יום שישי לפני הדלקת הנרות. הרגשתי שהיא אוהבת אותה. גם אני אהבתי את קופת הצדקה הקטנה. בתוך ההמולה של הבית הגדול, שבו כל עשר דקות קרה משהו אחר למישהו אחר, הייתה הקופה הקטנה כמו פינה קטנטונת של שקט ויופי מיוחד. אהבתי להסתכל עליה.
 
ביום שישי הראשון לקבלת המתנה, עמדתי וחיכיתי ליד השולחן למאמי שתבוא. מאמי באה מן המסדרון במהירות, מנגבת את ידיה שזה עתה נטלה, העיפה מבט בקופה הקטנה ופנתה אלי, "חיימק’ה" - ואז השתתקה כי ראתה שכבר הכנתי לה. הכנתי לה בעצמי מטבע לצדקה. היא הביטה בי בפליאה, מפני שאף אחד מאתנו לא ניגש מעולם אל הארנק של מאמי, אם לא קיבל הוראה או רשות מפורשת.
 
"זה מטבע שלי, מדמי חנוכה", הסברתי למאמי. "הכנתי אותו כאן בשבילך".
 
מאמי הסתכלה עלי במבט כזה, של תודה ואהבה וחיוך. קשה לי להעביר את זה במילים, הייתי רק ילד קטן, אבל בשבוע הבא שוב הנחתי לה מטבע, מטבע משלי, ליד הקופה הקטנה. עמדתי שם עד שבאה אל הנרות, והקשבתי ל'קלינק' שהמטבע השמיעה בפנים, הוא היה שונה קצת משבוע שעבר, כי המטבע השניה התנגשה בראשונה, כמובן. והקופה, עם החיוך והתודה של מאמי, ישבו ליד הפמוטות כל השבת והסתכלו עלי, ואני עליהם".                                                
 
* * *                               

"
מכיתה ג', במשך כל השנים שבאו אחר כך, כלערב שבת וכל ערב חג, הייתי מניח מטבע בשביל מאמי ליד הקופה. ותמיד הייתה זו מטבע משלי. אם לא היו לי דמי כיס מחנוכה או מפורים או מיום הולדת, הייתי מוצא דרכים אחרות כמו התמדה בישיבת ה"מתמידים" שם נתנו מטבעות למצטיינים.
 
שבת אחר שבת, וכל ערבי החגים, בלי שום יוצא מן הכלל. בפעם האחת שנותרה מאמי בבית חולים לשבת אחרי שלאה'לה נולדה - נסעתי אליה ביום שישי עם הקופה ועם המטבע. פשוט הנחתי אותם על השולחן הקטן שליד מיטתה ומאמי חייכה אלי, ואמרה, "ידעתי שתבוא ותביא לי אותה. ידעתי שאני לא צריכה אפילו לבקש".
 
כל השנים האלה לא דיברנו כמעט על הקופה ועל המטבעות אפילו בינינו, ומובן שאף אחד בבית לא ידע מאומה. זאת הייתהברית סודית.
 
והיא הייתה הדבר, שהציל אותי מן התחושה הקשה, הנחיתית, האומללה שלי, בבית. אמנם את מבדקי התעודה המשכתי לערוך עד כיתה ו' או ז', ובאופן כללי עדיין הרגשתי מיותר ולא חשוב באמת, כאילו עצם קיומי אינו מעלה ואינו מוריד כמעט.
 
כמעט, כי בכל זאת הייתי דואג למטבע הקטנה כל ערב שבת, ועומד ליד מאמי בהיותי קטן, ועובר לידה 'במקרה' כשהייתי גדול יותר, ומקשיב ל'קלינק' שנשמע בכל שבוע אחרת. והחיוך של מאמי ואור הנרות והקופה הקטנה-קטנטנה היו שמורים עמוק בלבי, ונאבקו בגלי התחושות הקשות בעקשנות.
 
ולבסוף הם ניצחו".
 
                               * * *
 
חיימק'ה סיפר לי את סיפור הקופה הקטנה כשהתארחתי בביתו ערב אחד, לרגל סידור בעיר מגוריו. הוא ישב עם בתו הקטנה, שהיתה באמצע תהליך 'הוצאת' שיניים ולא הסכימה בשום אופן לישון בעריסה, רק להיות על הידיים, ודיבר בעינים מושפלות. "אני מרגיש צורך לספר את זה", הוא אמר, "כי רק היום, כשאני כבר אבא, אני מתחיל להרגיש את הדברים בצורה יותר רחבה. מצד אחד אני עוד קרוב מאוד וזוכר היטב מה הרגשתי כל השנים - הכאב, הספקות, אבל מצד שני אני כבר מתחיל לקלוט שהאהבה שלכם אלי היתה קיימת והקיפה אותי כל הזמן. נכון היא לא התבטאה במילים החמות האלה שרציתי לשמוע מאמא כשהיה לי פצע ברגל, אבל היא התבטאה בצורות אחרות. היא היתה קיימת. אני יודע - אבל כילד, עברתי תקופות שלא הייתי בטוח שיש לי מקום במשפחה, שמישהו באמת צריך אותי.
 
הנה, אני מחזיק את גולדי על הידיים ואני לא יודע - האם תמיד אוכל להגיד לה את המילים שהיא תרצה לשמוע. האם לכל הילדים בעז"ה אדע תמיד מה לומר, מתי לומר ואיך לומר? האם יהיה לי הזמן, הפנאי, ותשומת הלב? מי יודע? רק ה' שבשמיים.
 
ומאחר שהוא רואה שאנחנו רוצים את הטוב וטרודים בעל כורחנו, הוא דואג ומשלים כל מה שחסר. כמו קופת הצדקה הקטנה של מאמי. עברתי את הבר מצווה, ואת גיל חמש עשרה ואת גיל שמונה עשרה, ועדיין הייתי מניח למאמי כל ערב שבת וחג מטבע משלי על המגש ליד הקופה. נהייתי חתן והמשכתי להכין לה את המטבע הזאת. לא היתה פעם אחת שלא הדלקתי את נר השבת שלי בישיבה, בלי לזכור שברגע זה ממש מאמי עומדת ליד הנרות בבית שלנו, ולוקחת את המטבע שהכנתי לה שם מראש ומחייכת אלי. זה ריפא לי את הלב".
 
באותו לילה נדדה השינה מעיני. סיפרתי כמובן לאשתי את הסיפור כולו, וגיליתי להפתעתי שהוא ידוע לה מזה זמן.
 
"אינך זוכר שבערב החתונה של חיימק'ה ביקשתי ממך שתחפש בחנות למוצרי עץ קופת צדקה קטנה דומה לזו שלי?"
 
זכרתי. אבל בשעתו היה נדמה לי שזו מאשתי לכלה החדשה. לא ידעתי אז שמקופל מאחוריה סיפור.
 
"ביום חתונתו של חיימק'ה, כאשר עמדנו לצאת מן הבית אל האולם, קראתי לחיימק'ה",  סיפרה אשתי, "על המגש ליד הנרות, נחו שתי קופות צדקה קטנות. אחת שלי, ואחת חדשה, אצילית ומקסימה. אמרתי לו שהיא בשבילו, למזכרת. והוא שתק.
 
אחר כך חשבתי רגע אם לגלות לו את הרהורי הכמוסים ביותר במשך שנים, והחלטתי שכן. "תמיד התפללתי, שאזכה לתת לכל אחד מבני את כל צרכיו, בגוף, בנפש, ברוח, והייתי מבקשת על כך עבור כל אחד שנולד, ובכל ערב שבת - ליד הנרות. תמיד היו בי ספקות. לכל אם יש ספקות וחששות, שמא אינה טובה מספיק, שמא אינה מצליחה להיות גדולה דיה כדי להיות אוהבת וסבלנית ותומכת בכולם. גם בשעה שהתפללתי, הייתי מרגישה מעין אשמה, חוסר ביטחון והרבה פחד. שמא נכשלתי ולעולם לא אצליח.
 
ואז ה' שלח את חיימק'ה שלי, השתקן והשקט שבין כולם, להכין את המטבע הזאת בקביעות. המטבע הייתה מתבוננת אלי בכלֶ פעם שבאתי להתפלל על הנרות ואומרת לי: "את עושה מה שאת יכולה, וה' - הוא כבר משלים את הכל ומברך את מעשה ידייך. הנה, תראי את חיימק’ה, איזה ילד קטן ואוהב נאמן. הילדים בכל זאת מבינים וחשים בכל מה שבלבך, ומתחת לכל המולת החיים יש קשר אמיץ של אהבה וקירבה".
 
כל יום שישי, בזכותך, הייתי מתחזקת ומתרגשת מאוד. אתה עזרת לי באופן שרק בעוד שנים רבות תוכל להבין", ככה אמרתי לחיימק'ה, וראיתי שעיניו מבריקות מהתרגשות. אז הוא לא ענה ולא סיפר לי עד כמה היתה המטבע הקטנה צדקה גם לנפשו. רק כעת אתה משלים את יתר הפרטים, אבל הרגשתי. יכולתי לנחש. ה' יתברך, כמו שהוא דואג לדופק, לנשימה, לחמצן, למים, לאוכל - של הגוף, ככה הוא דואג לצרכי הנפש והרוח. אנחנו צריכים רק להאמין, להתפלל, ולבטוח".