מקום מגורנו באזור חרדי, ומסתמא שהרבה מכירים אותי, ולכן אשתדל לטשטש הפרטים. אשתי ע"ה חלתה לפני כארבע שנים במחלה לא קלה, ותוך כשנתיים הלכה לעולמה. נותרו לי שלושה ילדים בגיל שנה וחצי, שלוש וחצי, וחמש. הבכור נולד לנו לאחר כחמש שנות צפיה, אשתי הלכה לעולמה ביום ההולדת השלושים וארבע של חייה, ואני הייתי קרוב ל-36.

הייתי מדוכא, באופן שאי אפשר להסביר את זה. רק מי שעבר ל"ע דברים קשים יכול להבין את החושך הנורא. מי שהתמודד בעצמו עם תקופות שחורות משחור, בלי קרן אור, בלי רצון לקום בבוקר, בבוקר - מי יתנני ערב, ובערב - מי יתנני בוקר, אולי מבין את זה. והילדים סובלים וכאובים, ואי אפשר להתבונן בכאב שלהם שמגדיל את הכאב שבלב עוד יותר ועוד יותר.

אמי שתחי' מתגוררת בעיר אחרת, והיתה מטריחה את עצמה כל שבוע לבוא לבשל ולמלא את המקרר באוכל, אבל היא היתה רואה שהרבה מעמלה לריק, כי אף אחד מאיתנו לא אכל בתאבון. הקטן היה אצל המטפלת עד שעה ארבע, ושם לפחות דאגו לו. האחרים היו אוכלים צהריים בבית חמותי, ובערב כרסמו איזו פרוסה. לא רק שלא היתה שמחה בבית, היה ממש רוח נכאים.
 
אין מה לדבר, שהמחשבות שלי אז היו מאוד מיואשות, גם מפני שהחיים החלישו אותי מאוד עוד קודם לכן. בהיותי ילד, גדלתי כמעט בלי אבא, הוא היה נוסע לחו"ל הרבה, ואני בתחילה לא ידעתי מה מעשיו שם. בגיל נערות התברר לי כי הוא אוסף צדקה על פתחי נדיבים, ולא רק למטרות של חיתון ילדים - אלא זו היתה דרכו 'להתפרנס'. אני זוכר שהדבר הזה שבר אותי בעומק לבי. גם ככה אבא היה אדם סגור, מיעטתי לראות אותו ולא היה בינינו דיבור רגשי אף פעם, אבל קודם הייתי מדמיין לעצמי שאבא איש חשוב, ויש לו עסקים בעולם, וכשהתבררה האמת העלובה נשברתי לגמרי.
 
הייתי מסכן. בתוכי ראיתי את עצמי כמסכן. ב"ה היה לי ראש מאוד טוב, ויש לי גם כשרון להסביר. ה' יתברך חנן אותי במתנות, שהכניסו אותי לחברה ממש בכוח. החברים ידעו שאני מבין את השיעור ובאו אלי עם כל שאלה, ובטח שלפני כל בחינה, למען אסביר להם דברי הגמרא והמפרשים. הייתי עושה זאת כמי שאחת היא לו אם ידברו איתו ואם לא ידברו איתו. יכול להיות שיצא לי שם של בעל מידות טובות, אבל האמת היא שלא היו כאן מידות, לא טובות ולא רעות. היתה אישיות חלשה, שלא בדיוק רוצה דברים או לא רוצה אותם.

בכל אופן, בגלל אהדת הסביבה, ואחרי מאמצים רבים של אמי ושל אנשים טובים בחסידות, זכיתי להקים בית בישראל, והפתעת החיים שלי היתה ההערכה והאמון שקיבלתי בבית. לא יודע מי סיפר לאשתי ניסים ונפלאות על החתן שלה, אבל היא האמינה בכל מילה, שאני ממש גדול הדור, והכל אני מבין, הכל אני יודע, ותאמינו או שלא תאמינו - אני גם כמעט הכל יכול...

היא ממש ראתה בי כליל השלמות, וכידוע, כשמתבוננים בך בהערכה, אין אתה יכול לאכזב... עשר שנים שהיינו נשואים בנו אותי בצורה שקשה לתאר, ואפילו שבחמש השנים הראשונות היו לנו קשיים וצער מחמת הצפיה לילדים, אבל אשתי ע"ה היתה מתבוננת בדברים באמונה גמורה, שפשוט, שהקב"ה מנסה את הצדיקים, את החסידים, את המסוגלים, את מקדשי שמו בכל העולמות, וההסתכלות שלה דבקה בי. באותן שנים הייתי אפילו מעודד ומחזק הרבה אנשים במצב דומה לשלנו, אברכים צעירים מהחסידות, שהתמודדו עם קשיים דומים, והייתי אומר להם דברים של אמונה - והכל היה ממנה, לא ממני.

אחר כך זכינו בחסדי שמיים שקול גדיים רכים נשמע מביתנו, והשמחה היתה עצומה. ארבע שנים חלפו מאז נולד הבכור, ועד שחלתה אשתי. אבל גם בשנה וחצי הראשונות של המחלה היא לא נתנה לעצמה ליפול ברוחה וכל הזמן האמינה בודאות גמורה שהיא בהחלט עומדת להתרפא והכל יהיה טוב, והיתה מדברת איתי כיצד נעשה את הבר מצוה ליענקל'ה, וכיצד נראה את רוחה'לה מתחת לחופה.

עד שהמצב החמיר והיא הלכה לעולמה, ומכאן ואילך כבר תראה מן השמיים איך הכל מתרחש...

**

אחרי פטירתה התמוטטתי. התמוטטתי בשביל כל שנות ילדותי בלי אבא, בשביל שנות נערותי עם הבושה והכאב, בשביל חמש שנות הצפיה לילדים ובשביל כל המסכנות שהיתה חלק ממני. כל זמן שאשתי היתה בבית והיתה מאמינה בי שאני 'משהו', היתה האמונה שלה מדביקה גם אותי ומשכנעת אותי שאני מסוגל למשהו, אבל מהיום שהלכה, הכל נעלם. הייתי המסכן הכי גדול. והייתי יושב ליד הילדים אחר הצהריים, כולי יגון ואנחה, ועיני מקור דמעה.

מובן שמצב כזה מזיק לנפש הילדים עוד יותר משהוא הזיק לנפשי. הגננת והרב'ה בחיידר קיבלו ילדים עצובים ושקטים. הבכור התחיל למצוץ אצבע והבינונית היתה בוכה הרבה במשך היום ומתרחקת מהחברות. "הילדים משתנים לרעה, הם נפגעים בנפשם", זה מה שאמרו לי בטלפונים המודאגים שלהם. בדרך כלל הייתי שותק. פעם אחת אמרתי לרב'ה, "כן, בטח שהם נפגעים בנפשם, האמא שלהם איננה!"
ואז הוא הבין שאני בכלל לא מנסה לצאת לקרב כדי לשמור על הילדים שלי מהרס, אלא אני סבור שכעת ההרס הוא בלתי נמנע וזה המצב. המשפט הזה, עם טון הדברים שבו הוא נאמר, הדליק אצלו נורה אדומה.
הוא עירב בענין כמה אנשים בחסידות, והתחילו לבדוק מה קורה.

"מפעל חסד" ידוע אימץ אותנו. ממש הכריחו אותי לחזור לכולל, ובשעות שיצאתי מהבית אחר הצהריים, התחילו לבוא מתנדבות מן הסמינר, לשחק עם הילדים, לטפל בבית, להתחיל להחיות קצת את החדרים האפורים ולגרש את הקדרות שהשתלטה. הלכתי לכולל, והרבה לא יכולתי לעשות שם. הריכוז היה ממני והלאה, לא אחזתי עם כולם, לא הייתי בעניינים, הייתי ממש גורר את הרגליים, יושב על הספסל ומרגיש שכל העולם חי ורק אני מת. כאילו אני בחלון הראווה, מעבר לזכוכית, והם רצים על פני המדרכה. אומרים לי: תשתלב, תהיה כמו כולם, תמשיך את החיים קדימה, אבל אני לא כמו אחרים, אני לא חי - רק נראה כמו חי. אני איזה בובה, שמישהו שם על מדף מאחורי הזכוכית.

קשה לתאר עד כמה זה היה קשה.

ב"ה, האנשים שסביבי היה להם מאוד איכפת ממני, ולא השאירו אותי ככה 'להיות מונח עד שיבוא אליהו', אלא טיכסו עצות מה לעשות בי וכיצד לעודד את רוחי. ניסו כל מיני רעיונות, שלחו אותי לשבת מירון, סידרו לי חברותא שבא לביתי בערב וישב איתי שלא אהיה לבד - חברי הם אנשים נפלאים ביותר וגומלי חסדים. אבל אף אחד מהם לא היה לו הידע והכוח להוציא אותו מהחלון הראווה ולחבר אותי אל האנשים שהולכים ברחוב...

עד שיום אחד, נכנס לכולל שלנו איש מקצוע מחו"ל, שהתלווה לתורם אחד שעשה סיבוב בארץ בין מוסדות התורה של החסידות. הנדיב ישב במשרד של הראש כולל, והמלווה יצא קצת החוצה, ובינתיים אחד החברים שלי, שיודע אנגלית, והכיר אותו קצת, תפס אותו לשיחה על אודותי. הלה ביקש לראותני, ניסה לדבר איתי במעט האידיש שלו, הסתכל על עיני, שאל כמה שאלות - ואחר כך פנה ממני מהר אל החבר שלי ואמר לו בחריפות: "האיש הזה צריך עזרה מקצועית! האיש הזה צריך פסיכיאטר! האיש הזה במצב של דיכאון עמוק מאוד, ואם לא תעזרו לו לא ירצה לקום בבוקר מהמיטה ומי יודע עד איפה יגיע היאוש שלו!!"

הוא היה שליח שהגיע עד אלינו מברוקלין, כדי שאקבל 'עזרה ראשונה' למצב הקשה שהייתי בו. באותו שבוע כבר סידרו לי תור אצל איש מקצוע שאותו הציגו בעדינות בתור 'רופא', אבל גם כשבאתי לשם וראיתי מיד שמדובר בפסיכיאטר לא נבהלתי. לא היה איכפת לי כלל אז אם בית חולים או בית משוגעים. כבר הייתי קהה לגמרי.