יום שישי י"ט באדר ב תשפ"ד 29/03/2024
חפש
  • טורקיה על המשט: תקרית בין ידידות

    דיפלומטים טורקיים שהגיעו לוושינגטון הסבירו, כי טורקיה תמשיך לנהל יחסים דיפלומטים קרובים עם ישראל, וכי היא רואה את תקרית המשט כ"תקרית בין ידידות". ההבהרה מגיעה על רקע אזהרתו של אובמה לארדואן

    להמשך...

בראי היום

  • חג הסוכות

    Nati Shohat

    חג הסוכות משופע במצוות רבות, מצוות סוכה מצוות ארבעת המינים ומצוות שמחת החג, מצוות חג זה חביבות ביותר על עם ישראל שמזיל מאונו והונו לקיים את מצוות החג בהידור.

    למאמר המלא...

מקומון

  • מי מתנכל למשרד התברואה?

    שמואל בן ישי - חדשות 24

    גורמים עוינים הציתו אש זדונית שכילתה את משרד אגף התברואה בעיריית ירושלים. המשטרה בודקת את הקשר בין המקרה למקרי האלימות האחרים שנראו בימים האחרונים בירושלים

    לכתבה המלאה...

נסיונות

  • וויתרתם? תקבלו

    לכתבה המלאה...

מקום ואתר

  • הכל אודות ים המוות

    Yechiel

    בימים האחרונים מנפץ מד"א את התובנה, לפיה אי אפשר לטבוע בים המלח, בגלל הציפה שבו. מסתבר שהסיבות לטביעה בו הן אחרות לגמרי, ורק השנה מת בו אדם אחד. יחיאל בראון מספר הכל אודות הקבר הכי נמוך בעולם. מרתק

    לכתבה המלאה...

הצטרף לרשימת תפוצה

נא הכנס מייל תקני
הרשם
הצטרפותכם לרשימת התפוצה – לכבוד היא לנו, בקרוב יחד עם השקתה של מערכת העדכונים והמידע תעודכנו יחד עם עשרות אלפי המצטרפים שנרשמו כבר.
בברכה מערכת 'עולם התורה'

נסיונות

מלחמה ושלום

מה שהחל כבריחה מאזור מלחמה בשל פחדי הילד, התברר כמניע לסגירת מעגל של שלום בין הורים

עולם החסידות ל' בחשון תש"ע - 17/11/2009 15:33

מאז נשמעה בעירי אשדוד האזעקה הראשונה, ידענו שניאלץ לעוזבה בהקדם. לא כל כך בשל הסיכונים, כמו בשל גורם הפחד שהילך עלינו אימים וטרף את שלוות השגרה. אין הכוונה עלינו המבוגרים שנותרנו פחות או יותר רגועים בתחילת הדרך, אלא לצעירי הצאן שבינינו ובעיקר בננו בן השמונה, אותו אכנה יהודה. יהודה שלנו הוא ילד רגיש הנוטה להילחץ בקלות מכל שינוי בשגרת יומו. שמחת נישואין קרובה במשפחה וימי השבע ברכות שלאחריה הגורמים לשיבוש בקימת הבוקר מביאים אותו לחששות, הכיצד ייכנס לכיתתו מאוחר, ואם יפגשהו המנהל וישאלהו ולא ימצא מענה בפיו? כך ויותר מתגלגל סליל דאגותיו המוצא לו מוטות רבים להיאחז בו.


בתור הורים הדואגים לרווחת בננו משתדלים אנו בעצת מומחים, להימנע ככל הניתן משינויים כאלו. אנו מקפידים מאד על שגרה רגילה ככל האפשר בין בזמני שמחה, חופשה ולהבדיל חגים שבהם ימי חול המועד כדי להעניק ליהודה את הרוגע הנחוץ לו.


תופעה נוספת שהבחנו בה ולוותה את יהודה'לה שלנו היא פחדים מתגברים לאחר ששומע על אסונות או פציעות ל"ע. כאשר הסתובבה באזורנו שמועה על נגיף שפעת מסוים שהסתובב וביקר כמעט בכל בית, החל יהודה סובל מכאבים בכל גופו, שכמעט ואשרו לו את תחושתו כי הנה הוא נדבק באותו נגיף מאיים, אודותיו שחו הכל כי אין חיסון כנגדו. כאביו היו אמיתיים ולא מדומים, הוא סבל סבל ממשי ולא היה ביכולתנו להרגיעו בשכנועים או בצפירות הרגעה שלמעשה הוא בריא לחלוטין. לכן, הדבר היחיד שניסינו להתמקד בו היה הרחקת מידע שעלול להזיק לתחושת הביטחון השברירית של יהודה.


השתדלנו לשוחח עמו על פחדיו, להבין אותם ולא לזלזל בהם חלילה, ומן הצד השני - לא לתת להם לתפוח. לאחר שיקול דעת ביטלנו מנוי לעיתון יומי, והשארנו את המילה המודפסת לערבי שבתות. וזאת משום שיהודה היה בולש בכל בוקר אחר כותרות המדווחות על נפילות, טביעות, תאונות דרכים, וכמובן שהמצב הביטחוני הרעוע הטריד אותו מאד, למרות היותו צעיר לימים. לא אפרט כאן את דרכי ההתערבות על ידן ניסינו לעזור לבננו להשתחרר מן הנטייה הזו. רק באתי להבהיר כי עבורנו נטישת העיר מן הראשונים העוזבים הייתה חיונית לשלומו ולשיווי משקלו הנפשי של יהודה. לאחר האירוע הראשון נתקף יהודה ברעידות. בשיניים נוקשות טען שהוא פוחד, ובצדק, להמשיך לשהות בבית. אנו מתגוררים בקומה אחרונה ללא ממ"ד כך שהיו סיבות אובייקטיביות לעזיבה החפוזה.


המקום הטבעי למעבר היה אמור להיות בית חמי המתגורר בבני ברק. אולם, עקב מצב בריאותו הרעוע נאלצנו לחשוב על כיוונים אחרים. ביום ראשון לאחר השבת המפורסמת קיבלנו שלוש שיחות טלפון מבני משפחה בני ברקיים המזמינים אותנו לשהות בביתם. "יש לנו ניסיון באירוח משפחות מן הצפון, אפשר להתעניין אצלם" אמרו בטוב לבב הקרובים, וטענו שהם ממש מצפים לבואנו. לא הייתה זו בחירה של מלכתחילה, אך בדיני נפשות אין עושים חשבונות וע"כ הוחלט שנעבור לבית גיסי שדר בפאתי העיר, בתקווה שנוכל במהרה לשוב לביתנו. חפצים נערמו ומזוודות נארזו בהתלבטויות כמעט אין סופיות של הילדים המעוניינים לקחת כל אחד מהם את כל תכולת מגירות אוצרותיו, אולם גם לקיבולת מזוודה גדולה יש גבול והן נאלצו יותר לוותר מאשר ליטול עימם. חשנו שאנו יוצאים לגלות של ממש. מי יודע לכמה זמן, ובתקווה שביתנו יוותר על תילו ללא נזק פסענו לעבר התחנה, נפרדים מן הידידים אותם עומדים אנו לפגוש במהלך השבוע איש על מזוודותיו ובית מארחיו בעיר התורה והחסידות.


בביתו של הגיס התקבלנו במאור פנים. הקצו עבורנו חדר ונתנו הוראות ברורות לחוש כמו בבית. אנו מצדנו  היינו נחושים שלא להכביד, למצוא תעסוקה לילדים ולהגיש עזרה בניהול השוטף של הבית המאכלס בפתאומיות שתי משפחות ברוכות. במהלך הימים, התברר כי בבניין שוהים אורחים נוספים. ילדנו כמובן היו המתענינים הראשיים באשר לזהותם - אולי אלו שכנים מהבניין שלנו באשדוד או מהבניינים הסמוכים? אולי אלו ידידים קרובים או חברים מכיתות הלימוד של הילדים? וכשתקווה זו מפעמת בליבם נקשו על דלת השכנים ובקשתם בפיהם לברך את אורחיהם לשלום ולהתעניין בקורות המלחמה כפי שזו נחוותה על ידם. בני יהודה חזר הביתה כשברק בעיניו. הייתי בטוח כי חברו הטוב שוהה באזורנו, או בן משפחה שלא ידעתי על הגיעו. אך האור שנדלק בעיניו של יהודה סיפר על משהו אחר - שוהה שם ילד בן גילו מעיר דרומית אחרת. הילד הוא בן כיתתו ונוצרה ביניהם שיחה קצרה, ביישנית אך זורמת. למעשה, אפילו את שם משפחתו שכח יהודה לברר, אולם לא הייתה לכך משמעות. העיקר שקבעו שניהם ללכת למחרת יחד לתלמוד התורה הסמוך, בחברת ילדי מארחנו ובאדיבות הנהלת הת"ת.


שמחתי בשביל יהודה שלנו שהוא כה ביישן ונמנע בד"כ מיצירת קשרים. ניכר היה שכאן שונים יהיו פני הדברים, ואולי סוף סוף מצא לו יהודה חבר כלבבו. בוודאי תהיה מציאות חדשה זו לעזר רב עבורו, לפחות בימים טרופים אלו של היפוך השגרה הקשים כ"כ בשבילו. בתום יום הלימודים הראשון בו ביקר יהודה בת"ת הוא חזר עם פרטים על ה"שכן" החדש - חיים שיין. השם לא אמר לי דבר, מכיר אני לפחות שמונה אנשים ששם משפחתם זהה. אך כשפגשתי את אביו של החבר החדש, עמו הלכה הידידות והתהדקה, כמעט שחשכו עיני. ראובן! ראובן שיין! דווקא הוא מכל תושבי הדרום בא להתגורר בסמיכות לגיסי והנה בנו מתיידד עם בני הביישן יהודה'לה.


את ראובן שיין הכרתי היטב. ראובן היה בן כיתתי בת"ת הירושלמי, בו נפגשנו כשאנו באים כל אחד מקצה אחר של עיר הבירה. אנו היינו תושבים חדשים יחסית בעיר, ועברנו אליה מאזור המרכז בהיותי כבן עשר. מלחמת המפרץ פגשה אותי ספק מעורה ספק מרוחק מן התושבים הירושלמים שלא פחדו כלל. לי לעומתם, נותרו חברים טובים באזור הסכנה, ולמעשה כל בני משפחתנו המעט יותר מורחבת - שאינה מונה הרבה נפשות - מתגוררים באזור זה.


מלחמת המפרץ זכורה עבורי כתקופה קשה רווית פחד. אזעקות הטרידו את שלוות נפשי וגרמו לי לחפש מרחב מוגן, בעוד חברי נותרו ללמוד כרגיל לשמע הצפירה העולה ויורדת. אחד מבעלי הביטחון הגדולים היה ראובן שיין, בחור בעל מעמד בישיבה. ראובן, בהבחינו בפחדי, לא חסך דבר מלשונו וזו התגלגלה בחופשיות ולגלגה על פחדנים למיניהם. הוא הציע לי מקומות מסתור שונים ומשונים וחיוכיהם המוסווים של החברים שלא חפצו לפגוע בי אך נסחפו אחרי מליצותיו פגעו בי מאד. אם עד אז הייתה שהותי בישיבה שהות שהיא ברירת מחדל מכל מיני סיבות ואילוצים, הרי שמאז פרשיית ראובן העסיקה אותי סוגיה זו ביתר שאת, מתי תיגמר כבר שנתה האחרונה של הישיבה הקטנה ואמצא מסגרת לימודית אחרת, פטורה מראובנ'ים למיניהם.


עזרה ההשגחה העליונה, ומלחמת המפרץ הסתיימה. החיים שבו למסלולם גם בערי המרכז ואני נשמתי לרווחה. לא כך ראובן, שהרבה להתלוצץ על חשבוני ועל חשבון עדת הפחדנים כולה בכל הזדמנות. בעצלתיים חלפה לה השנה הקשה ביותר שידעתי במוסד לימודי כלשהו. בגרתי ועברתי לישיבה גדולה בירושלים, במקום בו לא תדרוך כף רגלו של ראובן. שם ב"ה נהניתי ועשיתי חיל, ורבים מן הקניינים בנפשי חייב אני לצוות הישיבה שהייתה לי לבית עיצוב מידותיי ודרכי הלימוד. על ראובן לא שמעתי מאז דבר, שכן חברים משותפים לא היו לנו. ופתאום, בעיצומה של מלחמה מבחוץ ופחדיו המוגברים של יהודה מבית אני פוגש את ראובן...


אמנם, תיארתי לעצמי כי בוודאי השתנו אי אלו קווים באופיו, אך עדיין חששתי מפגיעתו הרעה. בתחילה שמרתי מרחק, ויותר משלום חפוז בבית הכנסת לא החלפנו מילה. נדמה היה לי שהוא מחפש לשוחח עמי, אך בינתיים העדפתי להתחמק מכך באמתלאות שונות.


חלפו עברו הימים הארוכים ויהודה שלי וחיים שיין עושים חיל יחדיו. לומדים, מתפללים משוחחים ושומרים יחד על שגרת חיים קפדנית ומסודרת. מתברר שחיים הוא כמו שמתאר יהודהל'ה "טיפוס מסודר כמוני שאינו חובב שינויים". אף הוא פחד מאד להישאר בביתו. למעשה, הוא מתגורר באזור הנחשב ליותר בטוח אך הפציר בהוריו שיעברו למרכז עקב הפחדים המלווים אותו, ויישוב הדעת שאיננו בעקבות ההתרחשויות. נו, אם כך נראית התמונה אז יש מקום להידברות ולמילים משותפות ביני לבין ראובן.


באחד הבקרים נפגשנו כאילו באקראי לאחר התפילה. "הילדים שלנו מיודדים מאד" אמר לי ראובן בחביבות, ושמץ מתקיפות נעוריו אינו ניכר בפניו. "חיים שלי הוא ילד שנוטה לחשוש מאד מאירועים כמו מלחמה. הידידות עם בנך מחזקת אותו מאד". "מבין מאד את הפחד", הגבתי. "בהיותי נער חוויתי את מלחמת המפרץ מאד מקרוב, והוספתי: טוב שיש להם אחד את השני, מה שלי לא היה". ראובן השפיל את עיניו. "אני מתבייש, פנחס, כ"כ מתבייש. אתה יודע, בתור בחור העולם נדמה לך כדבר יציב ובטוח. כשאתה פוגש את החיים האמיתיים על הסיכונים הכרוכים בהם, וכשמשפחה תלויה בך - אתה מדבר אחרת.. אני מצטער על הבושה והפגיעה שגרמתי לך בזמנו. היו אלו אך בוסר של נעורים. התסלח לי?"


נפרדנו במילים חמות, כשגוש גדול שעמד בליבי הולך ומתמוסס, הולך ונמוג. לא ידעתי עד כמה עוצמתית פגיעה זו, ורק עתה בהיותה במתכונת של לשעבר נוכח אני עד כמה קל ליבי בלעדיה. צדדים רבים לה למלחמה, וזוויות שונות לימי שלום. מי ייתן ובזכות מלחמה ושלום הנפגשים בריצוי בין יהודים, ובזכות אהבת ישראל המתגלגלת בתוך הבתים וביניהם נזכה כולנו לגאולה השלמה בקרוב.