נסיונות
וה' חשבה לטובה
איני מסוגל בכלל לתאר מה הוסר מעלי, איזה עול כבד של יסורי מצפון נוראיים. פתאום הבנתי שגם במשגה שלי, כמו בכל מעשי, הייתי כלי בידי ההשגחה העליונה.
עולם החסידות י"ט באב תשס"ט - 09/08/2009 18:38
ברצוני לספר על דבר שעברתי במשך השנים האחרונות. סיפור שהתחיל לפני בערך שמונה שנים והסתיים לפני כחצי שנה. התעוררתי לכתוב ולספר עליו, בשל סיפור חסידי אחד שהזדמן לי לשמוע מפי הרב שלי בשיחת התעוררות שמסר בענין אלול.
הרב סיפר על אחד מתלמידי המגיד ממעזריטש, שהיה איש צדיק אבל עני וחסר כל, ולרש שלוש בנות בבית ואין לו במה להשיאן. יום אחד אמר לו המגיד הקדוש, "קום, סע לעיירה פלונית, באכסניה אלמונית שם תתגורר עד שתהיה לך הישועה".
ארז התלמיד הצדיק את כל חפציו, קם ונסע לעיירה, ושם התישב בבית המוכסן, שראה אותו בא וארגזיו עימו והיה סבור שאיש עסקים הוא שידיו רב לו במסחר ונהג בו בכבוד גדול. ישב התלמיד והגה בתורה ימים אחדים, כל צרכיו סופקו לו בידי המוכסן, שסבור היה שבודאי יקבל את המגיע לו ביד רחבה מידי ה'סוחר העשיר'...
אחרי יצים אחדים, הבחין המוכסן שמשהו לא בסדר. האורח אינו עוסק במסחר כלל! הוא הציץ לחדרו וראה אותו הוגה בתורה בל הפסקה, ולפיכך, בשעת הארוחה התגנב אל החדר ובדק את תכולת הארגזים שחשב שהם מלאים סחורות יקרות... מה התרגז כשהתברר לו, שבארגזים מצויים רק בגדיו הטלואים של האורח וספרים רבים.
"מחר" החליט המוכסן בליבו, "מייד בבוקר אגש אל האיש, ואתבע ממנו את דמי הארוח במלואם, והיה אם לא ישלם – אשליך אותו הרחובה ואת חפציו אמשכן אצלי עד שאקבל את התשלום המגיע לי!"
התלמיד המשיך ללמוד כל אותו יום, בלי לדעת כלל על מחשבות בעל האכסניה. בלילה, נשמעו נקישות חרישיות על הדלת. "יכנס" קרא התלמיד והרים את ראשו מעל לספרים.
הבא, היה המלמד של בני המוכסן, איש שנראה מפוחד, התגנב אל החדר, סגר אחריו את הדלת והטיל מבטים חשאיים לצדדין. "במה אפשר לעזור?" שאלו התלמיד. "האם אוכל להפקיד בידיך סוד גדול ואתה תתחייב שלא תסגירני לעולם?" שאל המלמד, "מדובר בספור שאני בוש ונכלם להעלותו על דל שפתי, אבל מאחר שאתה נראה לי כירא שמים ובעל מדרגה, החלטתי שאולי תהיה השליח להצילני?"
"מה קרה, במה דברים אמורים?"
"הכל התחיל לפני עשר שנים. המוכסן הזה שאצלו אתה מתארח, הרוויח אז בעיסקה גדולה אלף רובל כסף, והביא את הכסף בצרור כבד הביתה. הוא הטמין אותו במקום מחבוא, ולא חשש כלל מהיותי עומד ורואה היכן הוא מניח את הצרור, כל כך בטח בי, וביושרי. ואכן, אדם ישר אני ומעולם לא גנבתי, אלא שבאותו לילה השתלטה עלי חמדת הממון ולא הצלחתי לעצור בעצמי. קמתי בחצות, נטלתי את הצרור ממחבואו, וקברתי אותו בחצר בפינה שרק אני הכרתי.
בבוקר השתררה מהומה גדולה בבית. המוכסן חקר את כל האורחים שהתגוררו אצלי, ואף רדף אחרי שניים מן האורחים שעזבו את הבית בשעה מוקדמת. הצרור, כמובן, לא נמצא, ואיש חוץ ממני לא ידע היכן הוא. ברבות הימים נשכח הכל. אני לא נגעתי בצרור, גם מפני שלא יכולתי להתחיל לבזבז כספים לפתע בלי לעורר עלי חשד, וכן מפני שלא רציתי להשתמש בכסף גזול...
בושתי ונכלמתי במעשה שעשיתי והצרור הקבור בגינה העיק עלי כמו טון של ברזל.
עשר שנים חלפו מאז, ועדיין לא מצאתי דרך להשיב את הגזלה בלי להסגיר את עצמי – דבר שאיני אוזר עוז בנפשי לעשותו. בימים האחרונים עקבתי אחריך, ראיתי את כל מנהגיך והחלטתי שאוכל לתת בך אמון. "בבקשה" הוא הוציא מתוך מעילו צרור כבד, "השב את הכסף למוכסן מבלי לספר לו לעולם כיצד הגיע לידיך".
התלמיד הסכים לעשות זאת, המלמד הודה בחום ומיד חמק ונעלם.
בבוקר קם המוכסן כשרוגזו גובר עליו, הקיש על דלתו של האורח הקשות נמרצות ונכנס אל החדר. "יסלח לי מר" פתח ואמר, אבל התלמיד הפסיקו ואמר, "הו, טוב שבאתם, רציתי לשוחח איתכם. יש לי משהו השייך לכם". "משהו השייך לי" השתומם המוכסן "מניין לכבודו משהו עבורי?"
"אוכל למסור לך אותו רק אם תבטיח בהן צדק שלא תשאלני עליו דבר" אמר התלמיד בתוקף, והמוכסן הבטיח.
"האם אבד לך אי פעם סכום של אלף רובל כסף?" שאל התלמיד.
תחילה התקשה המוכסן להיזכר, לאחר מכן זינק ממקומו, "בודאי, פעם! לפני כעשר שנים, מנין לך?"
"הרי לך הכסף" אמר התלמיד בהתעלמו מן השאלות "קחהו לך וזכור שהבטחת לא לשאול שום שאלות".
המוכסן לא ידע את נפשו מרוב התרגשות ושמחה. הוא התחיל להתעניין בשלום אורחו ומיהו, מניין הוא בא וכו'
"הנני תלמידו של המגיד ממעזריטש, ושלוש בנות לי שעלי להשיאן. המגיד אמר לי שאסע הנה עד שיהיה בידי הסכום הדרוש להוצאות החתונה" אמר התלמיד.
המוכסן הבין את הרמז, ומיד הפריש מן הסכום החדש שבידיו את כל הנחוץ לכל ההוצאות, והתלמיד ארז את חפציו וחזר אל רבו המגיד הקדוש. כשנכנס, קדמו הרבי בשלום ואמר לו, "ראיתי את עוניו של המלמד היהודי, ורצונו העז לשוב בתשובה לא נתן לי מנוחה..."
* * *
אני מקוה שלא ייגעתי את הקוראים בתאור מפורט של מעשה מופלא זה, שמאז ששמעתי אותו איני מצליח להרגע מהתרגשותי. ומדוע כה התרגשתי ממנו? מפני שבדידי ממש הווה עובדא מעין זו, ועל כך רציתי לספר.
הכל התחיל לפני כשמונה שנים, כאמור. הייתי אז תלמיד בישיבה, וטרוד בבעיה שממש לא נתנה לי מנוח. הייתי אחוז קנאה קשה ומכרסמת בבחור אחד שלמד איתי בשיעור. מעמדי אז היה מבוסס מאוד, הייתי בעל כשרון וחריף, למדתי בהתמדה גדולה והיה ברור שהחברים מבקשים את קרבתי. אבל עמוק בתוכי כססה בי קנאה לבחור אחר, שקט ורציני, שהיה יושב ולומד בשקט ובצנעה בקצה האולם, וניכר היה בו שעדיו לגדולות. היום, ממרחק של שנים, כאשר אני מנתח את התחושה הקשה שבערה בי, אני מבין שהבחור ההוא גילם בדמותו את כל התכונות שהייתי שואף שתהיינה לי, אבל הרגשתי שאני ריק מהן לגמרי.
הוא היה שקט, ובטוח בעצמו, ומעולם לא הוטרד בשאלה האם החברים מבחינים במעלותיו או לא. הוא מסוגל היה לעסוק בתורה בשקט ובלי סערה מסביב, נראה היה כי הוא בטוח במעלותיו ומעולם לא ניסה מיוזמתו להשיב לשאלות מגידי השיעורים. כאילו אחת היא לו אם יקצור שבחים או לא. היה בו בטחון פנימי ושקט. כאשר נתקלו בו עיני, הייתי מרגיש כי אני מתחיל להסמיק ובתוך תוכי, כאילו נתקלתי בבחור לא רגיל מן הישיבה אלא מכשיר רנטגן בעל סגולות מופלאות, שהיה חושף את כל החלקים הפגומים והלא שלמים, ומראה אותם מול עיני בבהירות גדולה.
קשה לי לתאר איזו תחושה נוראית היא, לעמוד מול כל מגרעותיך, וזאת לא באופן שמישהו מתקיף אותך ואתה יכול להתגונן, אלא באופן שקט ומתמיד שאינו מעונין בכלל בהסבריך או בתירוציך. שיקוף חרישי ומגנה, שמביט אחריך ואתה אינך יכול להתחמק.
באמת לא הייתי גרוע כל כך, והבחור ההוא לא היה מושלם כל כך. היה כאן משהו פנימי, איזה יצר רע של מחלוקת, איבה פנימית שלא הצלחתי לעוקרה – ואליבא דאמת גם לא ניסיתי. ממש לא יכולתי לסבול את נוכחות הבחור ההוא, אבל השתדלתי ככל יכולתי להסתיר את תחושותי האמיתיות. מאחר שהיה מדובר בענין כה פנימי וכה רגיש, נזהרתי כפל כפלים. מלחשוף את תחושותי כלפי הבחור הזה ברבים. נוהג הייתי בו בידידות ואפילו בדאגה לשלומו למראית עין, רק בקרבי הייתי בוער מרוב קנאה מכלה. ממש הייתי מאבד את שלוות נפשי בחברתו, ומיד הייתי מחפה על כך בהתנהגות לבבית או כבדת ראש וחשובה, ואז הייתי מרגיש עוד ביתר שאת את הצביעות שבמנהגי והייתי שונא את עצמי עוד יותר... מעגל קסמים שלילי מלא רגשות עכורים, שממש לא ידעתי כיצד להתמודד איתו. ויום אחד, הגעתי לידי נסיון נורא, ונכשלתי בו.
הדבר ארע בזמן החורף, כאשר התקרב המועד האחרון להגשת ה'חבורעס'. כה נהוג היה בישיבתי באותו זמן, שהבחורים משעור ב' ומעלה בישיבה הגדולה, הוזמנו לכתוב 'חבורע' מקורית במסכתות שבהן היינו עוסקים אותו זמן. לא כולם ניגשו למטלה זו מראש, מפני שהיה ניפוי קפדני מאד של החומר, ובסופו של דבר הודפסו בחוברת הקטנה שראתה אור בסוף השנה וחולקה בין הבחורים ובכלל היתה נפוצה מיד ליד בתוך החסידות, ולא היה זה סוד שראשי הישיבה, רבנים ומכובדים אחרים היו בוחנים היטב את הנאמר במאמרים שם, ובודקים את שמות התלמידים החתומים עליהם.
הכנתי מאמר נהדר, ידעתי שהוא מעולה, חזק וחריף ומקיף מאד. נתתי לאבי ולסבי לעבור עליו והם היללוהו בכל דבר הלל. נודע לי שחוץ ממני, אף אחד לא עומד להגיש חיבור מן השיעור שלנו, וכנראה שכל שאר המאמרים יהיו משל הבחורים הבוגרים יותר, הלומדים ברמה גבוהה מאיתנו. היתה בכך כמובן מחמאה כפולה. להיות הבחור הצעיר היחיד, וגם להגיש מאמר מעולה... שמחתי והתכבדתי בכך מראש, ואז הגעתי למסור את המאמר שלי לידי חברי המערכת, ופגשתי בכניסתי את הבחור שעיינתי מאוד יוצא משם. "אם כן, החליט גם הוא למסור 'חבורע' הבנתי, והרגשתי איך כל שמחתי מתפוגגת ונעלמת. לא אהיה היחיד מן השעור, ובכלל, מסתמא הגיש ההוא מאמר מעולה משלו, ולידו, אם יוחלט בכלל לפרסם את דברי – יראו עלובים וחסרי טעם...
לא יכולתי לשאת זאת, נכנסתי אל חדר המערכת שלא היה אלא קצה מסדרון קטנטן שנסגר בדלת הזזה והכיל לא יותר משולחן וכסא. על השולחן נערמו שלש או ארבע עבודות שאותם הגישו בחורים דקות אחדות לפני. העליונה שבעבודות היתה של "חברי" לשיעור. איש לא היה בחדר, לקחתי את העבודה שמראה בלבד גרם לדמי שיחמר ויגעש... תחבתי אותה לכיסי, השארתי את העבודה שלי מתנוססת שם, ויצאתי בצעדים מהירים.
בלי לדעת מה אני עושה יצאתי מן הישיבה, הלכתי ברחובות החשוכים עד שהגעתי למיכל הגניזה הסמוך לבית הכנסת השכונתי, הוצאתי את העבודה מכיסי, קימטתי אותה לכדור ניר קטן ומעוך, ותחבתי אותו פנימה, למכל הברזל.
רק אח"כ קלטתי מה עשיתי. עמדתי באמצע הרחוב כמו אחד הנעור משינה עמוקה. וליבי הלם בחוזקה רבה. לא התחרטתי על מעשיי, רק פחדתי שמא יתגלה הדבר. מיהרתי לישיבה בחזרה, נכנסתי לאולם, ולמדתי בחוזקה ככל שיכולתי עד השעות הקטנות של הלילה היה זה לימוד מאומץ, מתייגע, שבא כדי להשכיח מליבי את הכל, אבל קול המצפון היה חזק יותר מן המאמצים שלי, והיתה בי תחושה מכרסמת... תחושה של אי-רוגע, במשך שבע וחצי שנים ברציפות, אשר לעולם לא הרפתה ממני באמת.
ידעתי שעברתי על עברות רבות, אבל בעיקר הרגשתי את חומרת המעשה כאשר יצאה החוברת לאור, ואני התנוססתי שם – יחיד מן השעור שלי, ומאמרי קוצר שבחים רבים. כל מילת שבח היתה לי כאילו חתו גחלים על ראשי. הגנבתי מבטים על הבחור שמאמרו לא התפרסם. הוא בדק את החוברת וקמט קל של תהיה הסתמן במצחו. לאחר מכן סגר את החוברת, הניח אותה ושב אל הגמרא. מאוחר יותר ניגש להחמיא לי על המאמר שלי. "גם אני הגשתי מאמר" הסיח לפי תומו, "לא הוחלט לפרסמו, אבל אני שמח שאת שלך פרסמו, הוא באמת מצוין מאד"
את כל עונשי קיבלתי באותו הרגע כששמעתי את דבריו הפשוטים של חברי אציל הנפש. לו הייתי מוקף בלהבות אמיתיים לא הייתי מרגיש בערה נוראה כזו, כפי שהרגשתי אז מעוצמת הבושה. הספרים הקדושים כותבים, שאש הגהנום היא אש הבושה המלהטת אותנו כאשר אנו מגיעים לעולם העליון ונוכחים בקלקול שקלקלנו אם לא חזרנו עליו בתשובה. לפי זה יוצא, שבאותם רגעים הייתי בגהנום עצמו, וחשתי שאני נשרף באישו.
אלפי פעמים חזרתי בתשובה ,על מעשה זה. התפללתי על כך בראש השנה וביום כפור של אותה שנה, ומאז, מדי שנה בשנה. ועדיין לא הוקל לי. הרגשתי שאיני יודע אם ד' סלח לי. מה שבטוח הוא שאני עוד לא מסוגל לסלוח לעצמי.
והדבר רדף אותי בהמשך לימודי בישיבה, ובהיותי חתן, וביום נישואי, וביום הולדת בני בכורי. בכל המקומות שבהם חשתי שמחה, היה בי גם ניקור של גינוי עצמי, כאשר הוא התארס, אחרי, כתבתי לו מכתב ובו ברכתי אותו לארוסיו ובקשתי את סליחתו אם פגעתי בו במשך שנות הישיבה. כאשר באתי לחתונתו, לחץ לי את ידו, בירכני בברכות חמות, והוסיף אני סולח לך על הכל, על מה בכלל ביקשת סליחה? מעולם לא פגעת בי... והמילים האלו רק גרמו לי להרגיש יותר גרוע.
עד שלפני חצי שנה הרגשתי, שד' מרחם עלי ורוצה לגאול אותי מיסורי הנפש שלי. יום אחד, באקראי גמור (בהשגחה פרטית מופלאה!) נפגשנו שנינו באוטובוס אחד. ישבתי לידו ושוב הרגשתי את התבערה עולה בי. לא עוד הוטרדתי ממנו עצמו. כבר לא הרגשתי חסר בטחון כפי שחשתי בישיבה. יכלתי להתבונן בו, להתרשם מאישיותו, ולא לקנא בו כלל. אני הייתי אני, והוא היה והוא. מה מקום יש להשוואות ולקנאה? נותרה רק הבושה הנוראה ההיא...
והנה שוחחנו לנו על כל המוצאות אותנו מאז עד היום, והתברר לי שהוא 'משיב' באחת הישיבות, ופתאום התעורר וסח לי את המילים הבאות:"יודע אתה" כך אמר "השנה הגיעו תלמידי לאותה מסכת שבה למדנו בהיותינו בשעור ג' בישיבה. איני יודע אם זכור לך, אבל באותה שנה כתבתי 'חבורע' בשביל חוברת החדושים שהישיבה הדפיסה, בנושא זה, שעכשיו שבנו לעסוק בו. המאמר ההוא לא פורסם, אבל אצלי נשאר העתק ממנו. ועכשיו כאשר למדתי שוב את התלמידים בצורה יותר מעמיקה, התברר לי שכל ה'חבורע' ההיא היתה מבוססת על שגיאה גמורה בהבנת דברי התוספות, איני מבין כיצד טעיתי ככה... תאר לך שהמאמר היה מפורסם ורואה אור, והטעות היתה בודאי מתגלה על ידי כל הרבנים שהיו קוראים בו... אילו בושות היו נגרמות לי אז. חסדי ד' שלא פרסמו את המאמר. למרות שבזמנו הצטערתי קצת, ולא הבנתי למה נגרע חלקו של המאמר שלי ממאמרים אחרים... מה אתה אומר, נכון השגחה פרטית?"
אני לא הייתי מסוגל להגיד שום דבר. דמעות גאו בי כמו גוש ענק וחונק, והרגשתי שעוד רגע אפרוץ בבכי לעיניו ואעורר בו את הרושם שדעתי השתבשה עלי...
למזלי היה עלי לרדת, הפטרתי משהו כמו 'חסדי ד' מרובים' ונפרדנו לשלום. רצתי לביתי, אמרתי שלום ונכנסתי לחדר הלמוד שלי, שם נעלתי את הדלת ונתתי פורקן לתחושותי. איני מסוגל בכלל לתאר מה הוסר מעלי, איזה עול כבד של יסורי מצפון נוראיים. פתאום הבנתי שגם במשגה שלי, כמו בכל מעשי, הייתי כלי בידי ההשגחה העליונה.
אין זה אומר שעשיתי דבר טוב, כמובן. חטאי היה חמור, ואני חזרתי עליו בתשובה שלימה במשך שבע וחצי שנים של חרטות ושל סבל. עכשיו החליט ד' יתברך ברחמיו לפדותני מן הכלא המר של היסורים ולשחרר אותי ממנו, על ידי ששלח לי את הגלוי, שאחרי הכל הוא ברחמיו הפך את הכל לטובה...
ואחרי חודשים של אושר ושל תחושת הקלה עצומה, שמעתי לאחרונה את ספור המעשה מן המגיד הקדוש, והרגשתי שאם ספור זה מסופר ומפורסם. ראוי לו, גם לספור הפרטי שלי, שיתפרסם וילמד את הבריות משהו על הנהגת ד' המופלאה בעולמו, ועל אהבתו המופלאה לנו בניו!!!
הרב סיפר על אחד מתלמידי המגיד ממעזריטש, שהיה איש צדיק אבל עני וחסר כל, ולרש שלוש בנות בבית ואין לו במה להשיאן. יום אחד אמר לו המגיד הקדוש, "קום, סע לעיירה פלונית, באכסניה אלמונית שם תתגורר עד שתהיה לך הישועה".
ארז התלמיד הצדיק את כל חפציו, קם ונסע לעיירה, ושם התישב בבית המוכסן, שראה אותו בא וארגזיו עימו והיה סבור שאיש עסקים הוא שידיו רב לו במסחר ונהג בו בכבוד גדול. ישב התלמיד והגה בתורה ימים אחדים, כל צרכיו סופקו לו בידי המוכסן, שסבור היה שבודאי יקבל את המגיע לו ביד רחבה מידי ה'סוחר העשיר'...
אחרי יצים אחדים, הבחין המוכסן שמשהו לא בסדר. האורח אינו עוסק במסחר כלל! הוא הציץ לחדרו וראה אותו הוגה בתורה בל הפסקה, ולפיכך, בשעת הארוחה התגנב אל החדר ובדק את תכולת הארגזים שחשב שהם מלאים סחורות יקרות... מה התרגז כשהתברר לו, שבארגזים מצויים רק בגדיו הטלואים של האורח וספרים רבים.
"מחר" החליט המוכסן בליבו, "מייד בבוקר אגש אל האיש, ואתבע ממנו את דמי הארוח במלואם, והיה אם לא ישלם – אשליך אותו הרחובה ואת חפציו אמשכן אצלי עד שאקבל את התשלום המגיע לי!"
התלמיד המשיך ללמוד כל אותו יום, בלי לדעת כלל על מחשבות בעל האכסניה. בלילה, נשמעו נקישות חרישיות על הדלת. "יכנס" קרא התלמיד והרים את ראשו מעל לספרים.
הבא, היה המלמד של בני המוכסן, איש שנראה מפוחד, התגנב אל החדר, סגר אחריו את הדלת והטיל מבטים חשאיים לצדדין. "במה אפשר לעזור?" שאלו התלמיד. "האם אוכל להפקיד בידיך סוד גדול ואתה תתחייב שלא תסגירני לעולם?" שאל המלמד, "מדובר בספור שאני בוש ונכלם להעלותו על דל שפתי, אבל מאחר שאתה נראה לי כירא שמים ובעל מדרגה, החלטתי שאולי תהיה השליח להצילני?"
"מה קרה, במה דברים אמורים?"
"הכל התחיל לפני עשר שנים. המוכסן הזה שאצלו אתה מתארח, הרוויח אז בעיסקה גדולה אלף רובל כסף, והביא את הכסף בצרור כבד הביתה. הוא הטמין אותו במקום מחבוא, ולא חשש כלל מהיותי עומד ורואה היכן הוא מניח את הצרור, כל כך בטח בי, וביושרי. ואכן, אדם ישר אני ומעולם לא גנבתי, אלא שבאותו לילה השתלטה עלי חמדת הממון ולא הצלחתי לעצור בעצמי. קמתי בחצות, נטלתי את הצרור ממחבואו, וקברתי אותו בחצר בפינה שרק אני הכרתי.
בבוקר השתררה מהומה גדולה בבית. המוכסן חקר את כל האורחים שהתגוררו אצלי, ואף רדף אחרי שניים מן האורחים שעזבו את הבית בשעה מוקדמת. הצרור, כמובן, לא נמצא, ואיש חוץ ממני לא ידע היכן הוא. ברבות הימים נשכח הכל. אני לא נגעתי בצרור, גם מפני שלא יכולתי להתחיל לבזבז כספים לפתע בלי לעורר עלי חשד, וכן מפני שלא רציתי להשתמש בכסף גזול...
בושתי ונכלמתי במעשה שעשיתי והצרור הקבור בגינה העיק עלי כמו טון של ברזל.
עשר שנים חלפו מאז, ועדיין לא מצאתי דרך להשיב את הגזלה בלי להסגיר את עצמי – דבר שאיני אוזר עוז בנפשי לעשותו. בימים האחרונים עקבתי אחריך, ראיתי את כל מנהגיך והחלטתי שאוכל לתת בך אמון. "בבקשה" הוא הוציא מתוך מעילו צרור כבד, "השב את הכסף למוכסן מבלי לספר לו לעולם כיצד הגיע לידיך".
התלמיד הסכים לעשות זאת, המלמד הודה בחום ומיד חמק ונעלם.
בבוקר קם המוכסן כשרוגזו גובר עליו, הקיש על דלתו של האורח הקשות נמרצות ונכנס אל החדר. "יסלח לי מר" פתח ואמר, אבל התלמיד הפסיקו ואמר, "הו, טוב שבאתם, רציתי לשוחח איתכם. יש לי משהו השייך לכם". "משהו השייך לי" השתומם המוכסן "מניין לכבודו משהו עבורי?"
"אוכל למסור לך אותו רק אם תבטיח בהן צדק שלא תשאלני עליו דבר" אמר התלמיד בתוקף, והמוכסן הבטיח.
"האם אבד לך אי פעם סכום של אלף רובל כסף?" שאל התלמיד.
תחילה התקשה המוכסן להיזכר, לאחר מכן זינק ממקומו, "בודאי, פעם! לפני כעשר שנים, מנין לך?"
"הרי לך הכסף" אמר התלמיד בהתעלמו מן השאלות "קחהו לך וזכור שהבטחת לא לשאול שום שאלות".
המוכסן לא ידע את נפשו מרוב התרגשות ושמחה. הוא התחיל להתעניין בשלום אורחו ומיהו, מניין הוא בא וכו'
"הנני תלמידו של המגיד ממעזריטש, ושלוש בנות לי שעלי להשיאן. המגיד אמר לי שאסע הנה עד שיהיה בידי הסכום הדרוש להוצאות החתונה" אמר התלמיד.
המוכסן הבין את הרמז, ומיד הפריש מן הסכום החדש שבידיו את כל הנחוץ לכל ההוצאות, והתלמיד ארז את חפציו וחזר אל רבו המגיד הקדוש. כשנכנס, קדמו הרבי בשלום ואמר לו, "ראיתי את עוניו של המלמד היהודי, ורצונו העז לשוב בתשובה לא נתן לי מנוחה..."
* * *
אני מקוה שלא ייגעתי את הקוראים בתאור מפורט של מעשה מופלא זה, שמאז ששמעתי אותו איני מצליח להרגע מהתרגשותי. ומדוע כה התרגשתי ממנו? מפני שבדידי ממש הווה עובדא מעין זו, ועל כך רציתי לספר.
הכל התחיל לפני כשמונה שנים, כאמור. הייתי אז תלמיד בישיבה, וטרוד בבעיה שממש לא נתנה לי מנוח. הייתי אחוז קנאה קשה ומכרסמת בבחור אחד שלמד איתי בשיעור. מעמדי אז היה מבוסס מאוד, הייתי בעל כשרון וחריף, למדתי בהתמדה גדולה והיה ברור שהחברים מבקשים את קרבתי. אבל עמוק בתוכי כססה בי קנאה לבחור אחר, שקט ורציני, שהיה יושב ולומד בשקט ובצנעה בקצה האולם, וניכר היה בו שעדיו לגדולות. היום, ממרחק של שנים, כאשר אני מנתח את התחושה הקשה שבערה בי, אני מבין שהבחור ההוא גילם בדמותו את כל התכונות שהייתי שואף שתהיינה לי, אבל הרגשתי שאני ריק מהן לגמרי.
הוא היה שקט, ובטוח בעצמו, ומעולם לא הוטרד בשאלה האם החברים מבחינים במעלותיו או לא. הוא מסוגל היה לעסוק בתורה בשקט ובלי סערה מסביב, נראה היה כי הוא בטוח במעלותיו ומעולם לא ניסה מיוזמתו להשיב לשאלות מגידי השיעורים. כאילו אחת היא לו אם יקצור שבחים או לא. היה בו בטחון פנימי ושקט. כאשר נתקלו בו עיני, הייתי מרגיש כי אני מתחיל להסמיק ובתוך תוכי, כאילו נתקלתי בבחור לא רגיל מן הישיבה אלא מכשיר רנטגן בעל סגולות מופלאות, שהיה חושף את כל החלקים הפגומים והלא שלמים, ומראה אותם מול עיני בבהירות גדולה.
קשה לי לתאר איזו תחושה נוראית היא, לעמוד מול כל מגרעותיך, וזאת לא באופן שמישהו מתקיף אותך ואתה יכול להתגונן, אלא באופן שקט ומתמיד שאינו מעונין בכלל בהסבריך או בתירוציך. שיקוף חרישי ומגנה, שמביט אחריך ואתה אינך יכול להתחמק.
באמת לא הייתי גרוע כל כך, והבחור ההוא לא היה מושלם כל כך. היה כאן משהו פנימי, איזה יצר רע של מחלוקת, איבה פנימית שלא הצלחתי לעוקרה – ואליבא דאמת גם לא ניסיתי. ממש לא יכולתי לסבול את נוכחות הבחור ההוא, אבל השתדלתי ככל יכולתי להסתיר את תחושותי האמיתיות. מאחר שהיה מדובר בענין כה פנימי וכה רגיש, נזהרתי כפל כפלים. מלחשוף את תחושותי כלפי הבחור הזה ברבים. נוהג הייתי בו בידידות ואפילו בדאגה לשלומו למראית עין, רק בקרבי הייתי בוער מרוב קנאה מכלה. ממש הייתי מאבד את שלוות נפשי בחברתו, ומיד הייתי מחפה על כך בהתנהגות לבבית או כבדת ראש וחשובה, ואז הייתי מרגיש עוד ביתר שאת את הצביעות שבמנהגי והייתי שונא את עצמי עוד יותר... מעגל קסמים שלילי מלא רגשות עכורים, שממש לא ידעתי כיצד להתמודד איתו. ויום אחד, הגעתי לידי נסיון נורא, ונכשלתי בו.
הדבר ארע בזמן החורף, כאשר התקרב המועד האחרון להגשת ה'חבורעס'. כה נהוג היה בישיבתי באותו זמן, שהבחורים משעור ב' ומעלה בישיבה הגדולה, הוזמנו לכתוב 'חבורע' מקורית במסכתות שבהן היינו עוסקים אותו זמן. לא כולם ניגשו למטלה זו מראש, מפני שהיה ניפוי קפדני מאד של החומר, ובסופו של דבר הודפסו בחוברת הקטנה שראתה אור בסוף השנה וחולקה בין הבחורים ובכלל היתה נפוצה מיד ליד בתוך החסידות, ולא היה זה סוד שראשי הישיבה, רבנים ומכובדים אחרים היו בוחנים היטב את הנאמר במאמרים שם, ובודקים את שמות התלמידים החתומים עליהם.
הכנתי מאמר נהדר, ידעתי שהוא מעולה, חזק וחריף ומקיף מאד. נתתי לאבי ולסבי לעבור עליו והם היללוהו בכל דבר הלל. נודע לי שחוץ ממני, אף אחד לא עומד להגיש חיבור מן השיעור שלנו, וכנראה שכל שאר המאמרים יהיו משל הבחורים הבוגרים יותר, הלומדים ברמה גבוהה מאיתנו. היתה בכך כמובן מחמאה כפולה. להיות הבחור הצעיר היחיד, וגם להגיש מאמר מעולה... שמחתי והתכבדתי בכך מראש, ואז הגעתי למסור את המאמר שלי לידי חברי המערכת, ופגשתי בכניסתי את הבחור שעיינתי מאוד יוצא משם. "אם כן, החליט גם הוא למסור 'חבורע' הבנתי, והרגשתי איך כל שמחתי מתפוגגת ונעלמת. לא אהיה היחיד מן השעור, ובכלל, מסתמא הגיש ההוא מאמר מעולה משלו, ולידו, אם יוחלט בכלל לפרסם את דברי – יראו עלובים וחסרי טעם...
לא יכולתי לשאת זאת, נכנסתי אל חדר המערכת שלא היה אלא קצה מסדרון קטנטן שנסגר בדלת הזזה והכיל לא יותר משולחן וכסא. על השולחן נערמו שלש או ארבע עבודות שאותם הגישו בחורים דקות אחדות לפני. העליונה שבעבודות היתה של "חברי" לשיעור. איש לא היה בחדר, לקחתי את העבודה שמראה בלבד גרם לדמי שיחמר ויגעש... תחבתי אותה לכיסי, השארתי את העבודה שלי מתנוססת שם, ויצאתי בצעדים מהירים.
בלי לדעת מה אני עושה יצאתי מן הישיבה, הלכתי ברחובות החשוכים עד שהגעתי למיכל הגניזה הסמוך לבית הכנסת השכונתי, הוצאתי את העבודה מכיסי, קימטתי אותה לכדור ניר קטן ומעוך, ותחבתי אותו פנימה, למכל הברזל.
רק אח"כ קלטתי מה עשיתי. עמדתי באמצע הרחוב כמו אחד הנעור משינה עמוקה. וליבי הלם בחוזקה רבה. לא התחרטתי על מעשיי, רק פחדתי שמא יתגלה הדבר. מיהרתי לישיבה בחזרה, נכנסתי לאולם, ולמדתי בחוזקה ככל שיכולתי עד השעות הקטנות של הלילה היה זה לימוד מאומץ, מתייגע, שבא כדי להשכיח מליבי את הכל, אבל קול המצפון היה חזק יותר מן המאמצים שלי, והיתה בי תחושה מכרסמת... תחושה של אי-רוגע, במשך שבע וחצי שנים ברציפות, אשר לעולם לא הרפתה ממני באמת.
ידעתי שעברתי על עברות רבות, אבל בעיקר הרגשתי את חומרת המעשה כאשר יצאה החוברת לאור, ואני התנוססתי שם – יחיד מן השעור שלי, ומאמרי קוצר שבחים רבים. כל מילת שבח היתה לי כאילו חתו גחלים על ראשי. הגנבתי מבטים על הבחור שמאמרו לא התפרסם. הוא בדק את החוברת וקמט קל של תהיה הסתמן במצחו. לאחר מכן סגר את החוברת, הניח אותה ושב אל הגמרא. מאוחר יותר ניגש להחמיא לי על המאמר שלי. "גם אני הגשתי מאמר" הסיח לפי תומו, "לא הוחלט לפרסמו, אבל אני שמח שאת שלך פרסמו, הוא באמת מצוין מאד"
את כל עונשי קיבלתי באותו הרגע כששמעתי את דבריו הפשוטים של חברי אציל הנפש. לו הייתי מוקף בלהבות אמיתיים לא הייתי מרגיש בערה נוראה כזו, כפי שהרגשתי אז מעוצמת הבושה. הספרים הקדושים כותבים, שאש הגהנום היא אש הבושה המלהטת אותנו כאשר אנו מגיעים לעולם העליון ונוכחים בקלקול שקלקלנו אם לא חזרנו עליו בתשובה. לפי זה יוצא, שבאותם רגעים הייתי בגהנום עצמו, וחשתי שאני נשרף באישו.
אלפי פעמים חזרתי בתשובה ,על מעשה זה. התפללתי על כך בראש השנה וביום כפור של אותה שנה, ומאז, מדי שנה בשנה. ועדיין לא הוקל לי. הרגשתי שאיני יודע אם ד' סלח לי. מה שבטוח הוא שאני עוד לא מסוגל לסלוח לעצמי.
והדבר רדף אותי בהמשך לימודי בישיבה, ובהיותי חתן, וביום נישואי, וביום הולדת בני בכורי. בכל המקומות שבהם חשתי שמחה, היה בי גם ניקור של גינוי עצמי, כאשר הוא התארס, אחרי, כתבתי לו מכתב ובו ברכתי אותו לארוסיו ובקשתי את סליחתו אם פגעתי בו במשך שנות הישיבה. כאשר באתי לחתונתו, לחץ לי את ידו, בירכני בברכות חמות, והוסיף אני סולח לך על הכל, על מה בכלל ביקשת סליחה? מעולם לא פגעת בי... והמילים האלו רק גרמו לי להרגיש יותר גרוע.
עד שלפני חצי שנה הרגשתי, שד' מרחם עלי ורוצה לגאול אותי מיסורי הנפש שלי. יום אחד, באקראי גמור (בהשגחה פרטית מופלאה!) נפגשנו שנינו באוטובוס אחד. ישבתי לידו ושוב הרגשתי את התבערה עולה בי. לא עוד הוטרדתי ממנו עצמו. כבר לא הרגשתי חסר בטחון כפי שחשתי בישיבה. יכלתי להתבונן בו, להתרשם מאישיותו, ולא לקנא בו כלל. אני הייתי אני, והוא היה והוא. מה מקום יש להשוואות ולקנאה? נותרה רק הבושה הנוראה ההיא...
והנה שוחחנו לנו על כל המוצאות אותנו מאז עד היום, והתברר לי שהוא 'משיב' באחת הישיבות, ופתאום התעורר וסח לי את המילים הבאות:"יודע אתה" כך אמר "השנה הגיעו תלמידי לאותה מסכת שבה למדנו בהיותינו בשעור ג' בישיבה. איני יודע אם זכור לך, אבל באותה שנה כתבתי 'חבורע' בשביל חוברת החדושים שהישיבה הדפיסה, בנושא זה, שעכשיו שבנו לעסוק בו. המאמר ההוא לא פורסם, אבל אצלי נשאר העתק ממנו. ועכשיו כאשר למדתי שוב את התלמידים בצורה יותר מעמיקה, התברר לי שכל ה'חבורע' ההיא היתה מבוססת על שגיאה גמורה בהבנת דברי התוספות, איני מבין כיצד טעיתי ככה... תאר לך שהמאמר היה מפורסם ורואה אור, והטעות היתה בודאי מתגלה על ידי כל הרבנים שהיו קוראים בו... אילו בושות היו נגרמות לי אז. חסדי ד' שלא פרסמו את המאמר. למרות שבזמנו הצטערתי קצת, ולא הבנתי למה נגרע חלקו של המאמר שלי ממאמרים אחרים... מה אתה אומר, נכון השגחה פרטית?"
אני לא הייתי מסוגל להגיד שום דבר. דמעות גאו בי כמו גוש ענק וחונק, והרגשתי שעוד רגע אפרוץ בבכי לעיניו ואעורר בו את הרושם שדעתי השתבשה עלי...
למזלי היה עלי לרדת, הפטרתי משהו כמו 'חסדי ד' מרובים' ונפרדנו לשלום. רצתי לביתי, אמרתי שלום ונכנסתי לחדר הלמוד שלי, שם נעלתי את הדלת ונתתי פורקן לתחושותי. איני מסוגל בכלל לתאר מה הוסר מעלי, איזה עול כבד של יסורי מצפון נוראיים. פתאום הבנתי שגם במשגה שלי, כמו בכל מעשי, הייתי כלי בידי ההשגחה העליונה.
אין זה אומר שעשיתי דבר טוב, כמובן. חטאי היה חמור, ואני חזרתי עליו בתשובה שלימה במשך שבע וחצי שנים של חרטות ושל סבל. עכשיו החליט ד' יתברך ברחמיו לפדותני מן הכלא המר של היסורים ולשחרר אותי ממנו, על ידי ששלח לי את הגלוי, שאחרי הכל הוא ברחמיו הפך את הכל לטובה...
ואחרי חודשים של אושר ושל תחושת הקלה עצומה, שמעתי לאחרונה את ספור המעשה מן המגיד הקדוש, והרגשתי שאם ספור זה מסופר ומפורסם. ראוי לו, גם לספור הפרטי שלי, שיתפרסם וילמד את הבריות משהו על הנהגת ד' המופלאה בעולמו, ועל אהבתו המופלאה לנו בניו!!!
וויתרתם? תקבלו קשה מאוד לסגת מעמדת גננת לעמדת סייעת, אבל מצד שני, אם להיות כנים, בשום מקום אחר לא הציעו לנו משרה כלל, וכאן הבטיחו לה שיצ'פרו אותה בעניין המשכורת. הקושי היחידי שנותר הוא קושי הכבוד. לא קל לגננת טובה להפוך לדמות שולית בגן, שמטאטאה את הרצפה וגוזרת תיקיות...
התרומם גבוה מדי הייתי שבור מעצמי ומהצרה, ושלושה ימים לא יכולתי לתפקד. ברקע המשיכה כל הזמן האסרטיביות מורטת העצבים של שאול ואילו, אני שהייתי מנהלו הנכבד (?), נאלצתי לשמוע אותו בטוב טעם 'נואם' לאוזני דברים שממש לא הצלחתי לעכל. בסוף התברר הכל
כדאי הוא רבי שמעון האש של רבי שמעון בר יוחאי. בכוחה לקרב לבבות קרובים שהתרחקו, ולאחות סדקים שהתהוו, בהפגישה אלה את אלה. חדשים מקרוב באו וגם ישנים. כולם עליו נסמכים.
-
אולי בכל זאת כדאי לבקש סליחה
1. אולי בכל זאת כדאי לבקש סליחה
נפש 11/08/2009 22:18