אבא שיאריך ימים חלה במחלת דם לא קלה, והדבר זעזע בבת אחת את חיי המשפחה השלווים של כולנו. אבא הוא ראש כולנו. בהיותנו שלושה בנים - אנו מתגוררים כולנו בקרבת מקום אליו, סועדים את סעודות השבת אצלו על פי תור, ומתייעצים עימו בכל דבר, קטן כגדול. אבא תלמיד חכם גדול ומוכר, איש נפלא, בעל מידות מיוחד ובעיקר - איש משפחה חם ומסור לכולנו.

הנכדים מוצאים אצלו אוזן קשובה לכל עניניהם, הוא מעורב ביותר בכל המתרחש בחייהם, ותמיד מוכן לסייע. אמא ז"ל נפטרה כבר לפני שתיים עשרה שנים, ואבא שיהיה בריא, עבר את תקופת האבל, ואחרי חודשים אחדים של כאב - התנער מצערו, קם ואזר את כל כוחותיו, והחליט שלא יתן לעצמו לשקוע ולזרז את בוא הזקנה..

אבא איש חסיד, והרבי זצ"ל אמר תמיד: "אסור להיות זקן! לא בגשמיות, ולא ברוחניות, לא צדיק זקן ולא רשע זקן..." - אבא מקיים בכל מאודו את הציווי הזה. כל בוקר הוא קם בבוקר כמו צעיר, מתחיל את שיגרת יומו כמו צעיר, ואם מעיקה עליו איזו בעיה, הוא מדחיקה לקרן זוית וקודם כל טורח על התחדשות השמחה והחיות. לאחר מכן כבר יש ביכולתו להתמודד עם הענינים ביתר קלות.

לעולם לא תראו אותו משרך את רגליו וכפוף תחת משא החיים. תמיד הוא זקוף, קל תנועה, חיוך על שפתיו ועיניו מבריקות.

"מה נשמע, אבא?" אנחנו שואלים אותו כל בוקר.

"ב"ה", הוא משיב בהתעוררות, "השמש זרחה".

או השמיים כחולים, או הציפורים מצייצות, או הגשם יורד, או קיבלתי את נשמתי בחזרה לגופי... עשרות נימוקים יש לו לגוון בהם את תשובת ה"ברוך ה'" שלו, שמלאה באמת הודיה ושמחה.

אז מובן איפה מדוע אנו כה קשורים לאבא. אליו, ואל שמחת החיים שלו. אליו ואל דעתו הצלולה, המיושבת, המעמיקה והמסייעת לנו בכל.

והנה חלה אבא במחלת דם לא פשוטה.

תחילה רק התקשה יותר ויותר לקום בבקרים בשמחה כהרגלו. לאחר מכן גם גילה שקשה לו יותר מדי לצאת לבית הכנסת בזמן ובמרץ. ואחר נפל במדרגות העולות לדירתו - וזה כמובן כבר הריץ אותנו לבדוק אותו באופן יסודי.

התברר שמשהו בייצור כדוריות הדם אצל אבא השתבש. התיק שלו עבר אצל מומחי רפואה רבים, ששללו לאחר בדיקות מעמיקות כל מיני אפשרויות של אבחונים. ב"ה, התברר לנו שזאת לא מחלה ממאירה. לאחר מכן התברר לנו שכל האברים הפנימיים מתפקדים היטב ב"ה, ולאחר מכן נותרנו עם אבחנה בדבר מחלה בדם, שמשבשת את ייצור הכדוריות, אבל אין בה סכנת חיים.

הרופאים אמרו, כי הם ישתדלו 'לייצב את המצב' בעזרת טיפול תרופתי, אבל עלינו להיות במעקב מתמיד, כי במחלה הזאת יכולים להיות גם משברים, בעקבות מגוון גדול של גורמים נפשיים ופיזיים, ובעקבות כל משבר כזה, עלולה תמונת הדם להתדרדר בצורה פתאומית, עד סכנת חיים המצריכה עירוי דם מיידי לשיפור המצב.

הבנו, ולקחנו על עצמנו את הענין בכל המסירות והאחריות. אבא יקר לכולנו בצורה שקשה לתאר, ואפשר לומר שהודינו לקב"ה מעומקא דליבא, שעד כאן היא גזירת המחלה של אבא ולא יותר. ב"ה, לא סכנת חיים ולא מחלת זקנה מחמירה והולכת, כי אם בעית דם שניתן להתמודד עימה.

חלפו כעשרה חודשים מאז האבחון. אבא התחזק עוד יותר בשמחה. הוא האמין - וכולנו האמנו כמוהו, שהעצבות היא השורש לכל המחלות שבעולם. אבא הפסיק לקרוא עיתון יומי וביקש מכולנו - הבנים והנכדים, - להישמר ולהיזהר לספר לו רק דברים טובים ומשמחים. אני חושב שיהיו אנשים שיחשבו, שהתנהגות זו של אבא היא נאיבית ואולי גם שטחית. מה פירוש רק דברים משמחים? והרי העולם מורכב גם ממציאות קשה וכואבת, אין בו רק חלקים משמחים, וכיצד זה אפשר להתעלם ולהעמיד פנים כאילו הכל טוב, בעולם שיש בו גם הרבה מאוד רע, וליתר דיוק - מר?

אבל אבא לא אדם נאיבי וגם לא טיפש כלל וכלל. הוא תמיד אומר שמאחר שתשעים ותעשה אחוז מן האנשים רגילים היום להתעסק רוב זמנם ברע, במר, בעצוב, במדכא ובקשה - הרי שחייבים להיות גם אנשים אחדים, כמוהו, שיתבוננו בשקדנות בצד הטוב של המציאות. "עד שאתה מספר לי על פלוני שלא קם הבוקר", הוא אומר תמיד בניגון למדני - "ספר לי על כל ריבוא רבואות שכן קמו הבוקר! עד שאתה מספר לי על החולים, ספר לי קודם על הבריאים! עד שאתה מספר לי על יתומים ואלמנות, ספר לי על בעלי משפחה ובנים להורים! איזו כפיות טובה וטעות מרה היא להסתכל בזכוכית מגדלת על המקומות החשוכים, ואת המקומות המוארים לקבל כמובנים מאליהם, וכאילו אינם שווים התיחסות כי 'ככה זה נורמלי'!

* * *

עשרה חודשים עברו על אבא במצב טוב ויציב, ב"ה. הבדיקות הראו רמת כדוריות תקינה ואבא נטל את התרופות במועדן. אחרי עשרה חודשים, בלי אזהרה מוקדמת ובלי שום סיבה נראית לעין - נחלש אבא בבת אחת, ומצבו הורע. לקחנו אותו מיד לבדיקות דחופות, ונוכחנו לדעת שמצב דמו קריטי. הוא אושפז מיידית, והרופאים נתנו לו שלוש מנות דם בצפיה לשיפור.

אלא שהמחלה התקיפה בצורה קשה, ומנות הדם החדשות, נהרסו תוך פחות מיממה, שום שיפור לא נראה בבדיקות, ומצבו של אבא הלך ודעך. הרופאים אמרו, שהדרך היחידה להציל את אבא היא להערות עוד ועוד מנות דם חדשות לגופו, וייעצו לנו לגייס מנות דם מתאימות, כדי להחזיר לבנק הדם את המנות הרבות שנזדקק להן.

זה היה בתחילת בין הזמנים של ניסן השתא. אחי האחד הוא ר"מ בישיבה חסידית ידועה, בניו של אחי השני מתחנכים בזרם שומר מצוות אחר לחלוטין, ואילו אני שלחתי את בני לישיבה לא חסידית. דרך הבנים, התחלנו לגייס אנשים שסוג דמם מתאים ויכולים לבוא ולתרום דם עבור אבא.
שעה חלפה מאז פתחנו במבצע, והרמנו את ראשוני הטלפונים, ואז החלה נהירה.

נהירה המונית, מרגשת, מכל סוגי ופלגי היהדות. באו בחורים בתלבושת חסידית ובחורים בתלבושת ליטאית, בחורים בלי חליפות ומגבעות וגם אנשי השכונה של אבא - מבוגרים וצעירים, חרדים ודתיים. אבא אהוב על כולם, וכשפשטה השמועה שהוא זקוק למנות דם, התיצבו כולם, בשמחה ובאהבה, לתרום.

הרופאים היו המומים, כבר מזמן לא נתקלו במחזה כזה. "יש כאן הרבה יותר ממה שתצטרכו אי פעם", אמר לי אחד הרופאים, "אבל אם הם כבר באו, שיתרמו - שיהיה למצוה לאנשים אחרים".

שני מתנדבים של ארגון ידוע ריכוזו את רישום התרומה. שני חובשים של 'הצלה' עזרו בפועל. פינת המסדרון בבית החולים שקקה תנועה, והכל בצורה חרישית, שקטה ומסודרת, שלא הפריעה כלל לפעילות השוטפת של בית החולים להתנהל. מפעם לפעם עבר איזה דוקטור במסדרון, הביט במחזה, ושפשף את עיניו בפליאה. "מה זה? מי כל אלה?"

"כל אלה הם התורמים, שבאו לתרום לר' שמעון כהן דם", אמרו לו אנשי הסגל הרפואי. ועיניו של המומחה התורן היו נלטשות בתמהון.

"זה רק אצל החרדים", שמענו באותו יום עשרות פעמים, "רק אצל הדתיים יש חסד כזה. כל הכבוד לכם!"

ולפני שהודענו על עצירה, הספקנו לזהות גם את הירקן - שאצלו קונה אבא ירקות כבר שלושים וחמש שנה, את רב בית הכנסת, את הסנדלר שהדוכן שלו עומד על המדרכה בסמוך לבית הכנסת שבו מתפלל אבא שלוש פעמים ביום, שלושה משכניו של אבא, וגם נהג מונית זר לנו לחלוטין, שפשוט הביא עימו ברכב ארבעה בחורים מישיבתו של האחיין שלי, שמע מהם במה מדובר - ונכנס לתרום גם הוא.

בזמן ההמתנה חילקנו בין כל הנוכחים ספרי תהילים מחולקים, ולפחות שמונה ספרים הושלמו לרפואה שלימה - לא רק של אבא. אבא לחש באוזנינו, שאת התהילים יאמרו לרפואת כלל החולים בעם ישראל - כי הכוח הזה של המתפללים כאן הוא כה גדול, שבודאי יוכל להושיע לכל הזקוקים לישועה - לא רק לו בעצמו!

איזה עם ישראל! איזה מראה מופלא!!

רק אחרי יומיים וחצי, כשאבא קיבל למעלה מחמש עשרה מנות דם, החל המצב להשתפר. אבא אמר, שעכשיו, אחרי שזכה שבאמצעותו התרחש קידוש ה' כזה - הוא יכול להבריא ולהתאושש!

הרס הכדוריות נעצר, ותמונת הדם החלה להתייצב. עברו שבועיים ואבא שוחרר ב"ה הביתה, מרגיש טוב ומתחזק מיום ליום.

הוא שוחרר יומיים לפני ליל הסדר - ועמד על כך שברצונו להיות בחג בביתו. תחילה, לא ידענו כיצד נצליח למלא את רצונו - בבתים של כל אחד מאיתנו התמודדו בקושי עם הכנת החג כמעט בלי עזרתנו. שלושה אחים שמחלקים ביניהם את התורנות אצל אבא - לא יכולים להספיק הרבה בבית. אבל מי יכין אצל אבא את החג?

הנכדים הבחורים התגייסו לצבוע ולנקות, הבנות באו לסדר ולארגן, הכלות שלחו אוכל, ועדיין נותרה עבודה רבה, להוריד ולהעלות, להכשיר ולצפות, לקנות מוצרי יסוד ולעטוף את הכירים ואת המקרר. לא ידענו איך למצוא ידיים ורגליים בתוך כל העבודה, אבל מהר מאוד התברר, שאנחנו לא לבד.
בעל המכולת וכל השכנים, מכריו של אבא משיעור "הדף היומי" וגבאי בית הכנסת, מארגן ישיבת המתמידים עם חלק ניכר מתלמידי הישיבה - הוצפנו בשיחות טלפון שהכילו כולן הצעות לעזרה. כל אחד הסביר לנו בטוב טעם מדוע דוקא הוא יכול לעזור, ובשל מה חובה עלינו לגייס דוקא אותו למשימה ולהטיל עליו כל תפקיד שנדרש. האחד גמר כבר מזמן לעשות הכל בביתו, השני נוסע לכל החג ויש לו זמן למכביר, כמה גברים התבטאו שהם מגורשים מביתם בערב החג, כי יש מספיק עובדים בלעדיהם ויש להם זמן פנוי לרוב... לא היתה לנו ברירה - ואבא גם לא הרשה לנו להתחמק מתשובות אמיתיות. הוא האיץ בנו להענות לפונים ולחלק ללא היסוס את כל המשימות שנותרו בין כל המתנדבים.

"עם ישראל רוצה לגמול חסד, ולעשות נחת רוח לקב"ה, ואני אמנע זאת ממנו רק משום שמתבייש אני להיות נזקק לבריות?" שאל, ספק את עצמו ספק אותנו,  בטון מוכיח, "מי הוא שמעון כהן, שכבודו וחשיבותו יעלו או יורידו? גמילות חסדים הריהו עמוד שעליו נשען העולם - מי אני שאערער את יסודות העולם בגלל ביישנותי וכבודי העצמי?"

לא תאמינו מי נכנס ויצא אצל אבא בערב החג. את ה'חריין' הביא רב השכונה בכבודו ובעצמו, את החסה שטף וניקה אחד השכנים במשך למעלה משעה במטבחו של אבא, את דלת הכניסה שפשף וקרצף השכן ממול, ששם לב בערב בדיקת חמץ, שניקוי הדלת נשכח מאיתנו מרוב עומס.. ואף שחמץ ממש ודאי אין שם, מכל מקום - רצה לשמח את אבא, שיחזור וימצא שהכל מבריק ומאיר עיניים.