יוהאן גוטנברג, אביה של מהפכת הדפוס

זמן קצר לאחר שכלול הדפוס על ידי יוהאן גוטנברג החלה תנופה משמעותית בהפצת ספרי הקודש בעולם התורה, בתי דפוס עבריים נוסדו בספרד ובאיטליה וספרי קודש החלו הופכים לנחלתם של רבים. בין בתי הדפוס העבריים הראשונים היו בתי הדפוס של משפחת שונצינו ושל משפחת פואה, שני בתי דפוס אלו הוציאו לאור מאות ספרי קודש ותרמו בכך רבות להפצת התורה. בית דפוס מפורסם נוסף שפעל באותה העת היה בית הדפוס של הנוצרי דניאל בומבירגי.

דניאל בומבירגי היה מדפיס נוצרי שהחל עוסק במלאכת הדפוס לקראת סוף המאה הט"ו לספירת הנוצרים. בומבירגי נולד בעיר אנטוורפן שבבלגיה וככל הנראה למד שם מאביו את מלאכת הדפוס, לאחר שעבר להתגורר בוונציה ייסד בומבירגי בית דפוס ובו מחלקה מיוחדת שנועדה לספרים עבריים. בומבירגי הסכים להקים מחלקה זו לאחר ששוכנע על ידי ידידו המומר פליקס פראנסיס כי אכן יש צורך בבית דפוס עברי. כמובן שכוונתו של בומבירגי לא הייתה לשם שמים והפצת התורה אלא עניין עסקי בלבד, אולם בכל זאת התגלגלה על ידו הזכות להפיץ את תורת ישראל על ידי הספרים הרבים שיצאו ממכבש בית הדפוס שלו.

כיון שבומבירגי היה נוצרי ולא הכיר את השפה העברית הוא נעזר במלאכת ההדפסה וההגהה במומחים נוצרים הבקיאים בשפה העברית וכן ביהודים מומרים שזכרו את השפה מגירסא דינקותא. נוסף עליהם העסיק בומבירגי יהודים רבים ובימי פריחתו עבדו בבית הדפוס שלו למעלה ממאתיים יהודים. זמן מה אף עמד בראש המחלקה העברית של בומבירגי רבי אליהו בחור שהיה בלשן ומדקדק עברי מפורסם.

בשנת ה'רע"ז יצאו לאור שני הספרים היהודיים הראשונים מבית הדפוס של בומבירגי. הראשון שבהם היה ספר התורה מחולק לחמישה חומשים ללא תוספות ופירושים, והספר השני היה חמישה חומשי תורה מלווים בפירוש רש"י ותרגום אונקלוס יחד עם ההפטרות וחמש המגילות. מהדורה זו של החומש היוותה את הבסיס למה שהתפתח מאוחר יותר למקראות הגדולות הקיימות בימינו בהם מלווים דברי התורה במפרשים רבים. כעבור שנה מהוצאה זו הוציא בית דפוסו של בומבירגי מהדורה ראשונה של המקראות הגדולות שנערכו על ידי פליקס פראנסיס ונוספו בה פירושים נוספים מעבר לפירוש רש"י.

בסוף הכרך הראשון של מהדורה זו כתב דניאל בומבירגי כך 'הנה מנעורי גדלתני הטבע כאב, יעורר נפשי החסרה והצעירה, לאהוב החכמה ואוהביה, כל ימי חלדי, עד כי היה לי טבעי למשיב נפש לחזק כוחותיי, לרדוף המושכלות ולהאיר אל עבר פני, להצילני מטיט היון, טיט העצלות והביטול, וכאשר התבוננתי בקוצר ערכי, כי תורת ד' תמימה משיבת נפש, לה לבדה משפט הבכורה, להאיר כל אנוש אשר הוא חי, בכל מיני השלמות והחכמות והדתות והנימוסים כולנה, ולאהבתי אותה מאשר חנן ה' אותי, הקימותי אצלו אומנים חכמים ויקרים, להדפיסה בדפוס, באופן שלם וישר, תורה ונביאים וכתובים, עשרים וארבעה המה מטיבי לכת עם התרגום, להפיק רצון נפשי החסרה, להועיל לה לעיין בם, וגם לזולתי הירא את דבר ה' והחפץ בו, להחזיק בם ולקרוא בהם. מהדורה נוספת של מקראות גדולות יצאה לאור כעבור עשר שנים והפכה למהדורה המקובלת של מקראות גדולות עד לעת האחרונה.

מספר שנים לפני שהקים דניאל בומבירגי את בית הדפוס שלו כבר הדפיסו בני משפחת שונצינו חלקים מהתלמוד בבלי, אך מהדורה שלמה של התלמוד בבלי טרם הודפסה בבית דפוס עקב הגבלות של הכנסייה הנוצרית על הדפסת התלמוד בטענה שהוא מכיל כביכול דברי הסתה נגד הנצרות. בשנת ה'ר"פ לערך הצליח בומבירגי לקבל מהאפיפיור אישור להדפיס את כל התלמוד בבלי ובמשך שלשת השנים הבאות עד לשנת ה'רפ"ג יצאו לאור מבית דפוסו של בומבירגי כל המסכתות מן התלמוד בבלי כאשר דברי האמוראים מלווים בפירוש. מהדורת התלמוד בבלי שיצאה ממכבש דפוסו הייתה זו שקבעה סופית את חלוקת הדפים במסכתות השונות ואת צורת הדף עם הפירושים השונים הנלווים אליו.

תלמוד בבל

בומבירגי הדפיס את התלמוד בבלי בשלוש מהדורות וכן הדפיס את התלמוד ירושלמי במלואו, בכך היה הראשון שהדפיס במלואם את שני התלמודים. בסוף מסכת מגילה שהודפסה בבית דפוסו משבח המגיה את דניאל בומבירגי וכך הוא כותב 'הרבה והגדיל והפליא לעשות מכל אשר היו לפניו, ופיזר מממונו ומהונו ושלח לקרוא מבחר האומנים על ידי רוכבי הרכש האחשתרנים, אשר היו נמצאים בכל אלו הגלילות, לעשות המלאכה הנוראה הזאת'.

גם היהודים תושבי ונציה התייחסו בחיוב למפעלו של בומבירגי, ולמרות שלא נמנה על בני ברית הוא זכה לכינוי 'ראש המדפיסים'. בומבירגי מצידו השתדל להתקרב ליהודים והיה מקל בגביית חובות מלווים יהודיים וכן השתדל להעסיק יהודים רבים במפעלו. גם תלמידי החכמים שהדפיסו בבית הדפוס של בומבירגי את תורתם הוקירו את מפעלו, וכך כותב בעל ה'מקנה אברהם' בהקדמת ספרו על בומבירגי 'הוא איש נוצרי, ואת האלוקים הוא ירא, ובשם ישראל לא יקרא, אליו שמתי כל מעיני, כי היא מן המזילים זהב מכיס לעשות לה מממונו, הוציא לחוק תוכות, לכתוב בדפוס מקרא משנה והלכות, על כל המחוקקים ירכות, אף הוא למד ספר ולשון יהודית, ועשה לו מהם עטרות, ומעשיו כזוהר הרקיע מזהירות, לפקוח עיניים עיוורות'.

למרות האהדה הרבה לה זכה דניאל בומבירגי, בעלי הדפוסים האחרים כמו בני משפחת שונצינו הטיחו בו האשמות קשות כי הוא גונב מכתבי היד אותם הם מדפיסים ומעתיק אותם ומדפיס אותם כאילו היו שלו. זמן מה אף נאלץ גרשון שונצינו לנוס על נפשו מאיטליה מפני המחלוקת שהייתה לו עם דניאל בומבירגי.

ביום י"ג באייר שנת ה'ש"י גזר האפיפיור יוליוס השלישי את גזירת שריפת התלמוד. למרות פרסום הגזירה היא לא באה לידי מעשה עד למריבה בין שני בתי דפוס ששינתה את פני התמונה. מלבד בית הדפוס של בומבירגי פעלו באירופה עוד בתי דפוס שהדפיסו ספרים יהודיים אך היו בבעלות נוצרית, שני בתי דפוס כאלה היו בית הדפוס של אלויזי בראגדין ובית הדפוס של מארקו אנטוניאו יושט יניאן. בראגדין הדפיס בבית הדפוס שלו את ספר 'משנה תורה' – הי"ד החזקה לרמב"ם עם פירוש מרבי מאיר מפדובה ופירוש בנו רבי שמואל, מתחרהו יושטיניאן העתיק את עבודתו של בראגדין והדפיסה ללא רשות.

בעקבות מעשה זה פרצה מריבה בין שני בתי הדפוס שהובילה להלשנות הדדיות אצל האפיפיור. אנשיו של בראגדין הלשינו אצל האפיפיור כי בתלמוד בבלי אותו הדפיס יושטיניאן ישנה הסתה נגד הנצרות ועל כן יש למנוע את הפצתו. בעקבות הלשנה זו החליטה הכנסייה ליישם את גזירת שריפת התלמוד ובחודש חשוון החלו שורפים את ספרי הקודש בכל רחבי איטליה. ברומא, בבולוניה, בוונציה, באנקונה, בפירארא, בראווינה ובמנטובה ובעוד ערים רבות הועלו באש ספרי התלמוד היקרים ועל היהודים והנוצרים כאחד נאסר להחזיק את ספרי התלמוד ברשותם, רק ספריו של המדפיס דניאל בומבירגי נותרו לפליטה ולא נשרפו. באותם הימים ניהל את בית הדפוס של בומבירגי אדם בשם יוהאן רמלינוס, לנוכח הגזירה לא טמן רמלינוס את ידו בצלחת אלא מיהר והציג את כתב הרישיון שקיבל בומבירגי מהאפיפיור המתיר לו להדפיס את ספרי התלמוד, כיוון שספרים אלו הודפסו ברישיון הם ניצלו מהשריפה, אך הפצתם נאסרה והם ננעלו במחסנים במשך שנים רבות.

היכן שהוא במהלך המאה הט"ז הפסיק בומבירגי מסיבה בלתי ידועה להדפיס ספרים ייתכן שמת ויש שגורסים כי שב למולדתו בלגיה.