ספר
שביל בצד
מחבר: נ. צוובנרמו"ל: רובינשטיין ספרים
כריכה אחורית:
איך קוראים לך? שואל חיים סוף סוף.
לראשונה מרגיש חיים בגל של אי נוחות שזורם מן הבחור העליז הזה.
"ניסן", הוא אומר, במלרע, "שם משונה, נכון?"
"לא דווקא", חיים שמח שהוא יכול לשחרר את האווירה, "היה בישיבה שלנו פעם בחור אחד כזה. היום הוא כבר לא שם. כילוי עצום. אני לא מכיר אותו, כי הוא עזב לפני שבאתי, אבל שמעתי עליו בלי סוף. קראו לו גם ניסן. כולם קראו לו טייסן".
הבחור השחרחר מרים מעט את ראשו מהכיור, שבו הוא מכבס את גרביו בתשומת לב מרובה.
"זה אני, הטייסן", הוא אומר בקול עמום.
עכשיו שתיהן יושבות על הספסל, מתחת לפנס, מקום שאפשר להציץ עליו ולראות אם שירה בסדר. זה חוסר אונים שאין כמוהו, להיות אמא ולדעת שיש ניסיונות שהילד שלך מוכרח לעבור בעצמו וללמוד את הלקח בדרך הקשה, רק מפני שאין לו יכולת ללמוד מהניסיון שלך. עדינה לוקחת את ספר התהילים למרפסת. היא יושבת לידי חרכי התריסים. האור חודר פנימה בפסים דקים. היא קוראת את מזמורי התהילים ומציצה מדי פעם על שירה.
מזמור אחר מזמור. אהיא אינה יודעת מי משני ילדיה זקוק יותר לתפילות הלילה, אבל הקדוש ברוך הוא בודאי יודע.
(מגיש: הערשל הקורא)
אלומת אור - הדרך לחירות מחיי השלווה של ילדות כפרית בבבוואריה אל רחובות ירושלים המסולאים בפז, ומשם – אל שדרותיה הלוהטות של הוואנה, בירת קובה. סיפור זה הוא שיר הניצחון של הנפש היהודית, העשויה ללא חת
גליקל גליקל, יומן אישי מלפני כ-300 שנה שנכתב על ידי דמותה המרתקת והצבענית של גליקל - אלמנה מהעיר המלין שבגרמניה
געש ביקרתם פעם בעולם הפנימי, זה שגועש מתחת לגעש המדומה שמצוי למעלה? אולי כן, אבל אולי גם לא. מסע אמיתי ומפעים אל העולם שמתחת, שגם אם לעיתים נוח לנו להעמיד פנים שהוא כלל לא קיים, זה רק מפני שעדיין לא חפרנו די באוצרותיו