רבי מנחם מנדל מרימנוב נולד לאביו רבי יוסף בשנת תק"ה. בראשית דרכו, לא היה שייך לעדת החסידים, ולמד תורה בברלין בבית מדרשו של רבי דניאל יפה. לאחר תקופה עבר רבי מנחם מנדל לישיבתו של רבי שמואל [שמעלקא] מניקלשבורג, והוא זה שגילה לו את דרך החסידות. 

אחר פטירתו של רבי שמעלקא, נסע רבי מנחם מנדל לאחד מגדולי החסידות - רבי אלימלך מליז'נסק. רבי אלימלך העיד על תלמידו כי "ניצוצות של אש פורחים ממצחו". רבי מנחם מנדל נחשב כאחד מארבעת יורשיו של רבי אלימלך, ולאחד משלושת אבות החסידות של פולין. רבי מנחם מנדל שימש כבעל תפילה קבוע בתפילת שחרית של ראש השנה בבית מדרשו של רבי אלימלך מליז'נסק. 

אחר נישואיו התגורר רבי מנחם מנדל בפריסטיק, שם סיגף את עצמו וחי חיי דחקות וצער. אחר פטירת רבו רבי אלימלך, התמנה רבי מנחם מנדל לאדמו"ר בפריסטיק. כעשור אחר מינוי זה עבר רבי מנדלי לרימנוב, ועל שמה הוא התפרסם. בתור אדמו"ר, תיקן רבי מנחם מנדל תקנות חמורות ועמד על מלויים בתקיפות רבה. עיקר התקנות היו נגד האופנה ובעד השמרנות. הוא אסר על הנשים להתהדר במלבושים יקרים וצבעוניים, ואסר על החנויות לשווק מוצרים אלו. 

רבי מנחם מנדל היה מאוד נערץ על חסידיו ויראת חסידיו ממנו הייתה כה רבה, עד שבשעת השולחן [טיש] הייתה שוררת דממה מוחלטת. פעם אחת הלך רבי מנדלי למקווה, אך בעיה שהייתה במקווה מנעה ממנו לטבול שם והוא חזר לביתו ללא טבילה. באותו היום שמח רבי מנחם מנדל יותר מתמיד ואמר כי כוונות כאלו בטבילה לא היו לו מעולם. חסידיו תמהו, הן היום הרבי לא טבל במקווה והיאך הוא מדבר על כוונות בטבילה? ענה להם רבי מנחם מנדל, כי בכל פעם שהוא טובל בפועל, אין בכוחו לכוון את כל הכוונות הראויות לטבילה, אך היום, שהוא חישב לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, ואם כן, הכתוב וודאי שיודע את כל הכוונות הראויות לטבילה... 

רבי מנחם מנדל יעץ לחסידיו, כי אם הם רואים שיש בהם איזושהי מידה רעה כמו שנאה או גאווה, שימקדו מידה רעה זו באחד שלא מבני עמנו ותלך המידה הרעה אליו ותדבק אליו ובזה ידבק הרע ברע. 

תפילתו הנלהבת של רבי מנחם מנדל הייתה לשם דבר, ואפילו כאלו שאינם בני ברית היו באים אליו שיעתיר עליהם. אחד מ"חסידיו" הערלים היה האציל הפולני ראווסקי, שסיפר כי נושע בילדותו בזכות תפילתו של רבי מנחם מנדל. גדולי ישראל אחזו מאד מרבי מנחם מנדל, עד כי התבטאו ואמרו ש"בשמים מקטרגים על מי שגר סמוך לרימנוב ואינו נוסע לרבי מנחם מנדל". 

בזמן מלחמת נפוליון מלך צרפת, התגלעה מחלוקת עזה בין גדולי החסידות. היו כאלו שצידדו בעד עמדותיו של נפוליון, שכן הוא תבע שוויון זכות לכל המיעוטים ובכלל זה העם היהודי, אך מנגד, היו מגדולי החסידות שטענו כי דבר זה יביא להתבוללות עצומה ולהחלשת התודעה היהודית. אף ברובד המיסטי של השתלטותו על העולם, ראו גדולי ישראל דברים נשגבים. רבי מנחם מנדל צידד מאד בעד נפוליון, סבר כי נצחונו יחיש את הגאולה והתפלל נמרצות להצלחתו. פעם אף התבטא: כדאי ללכת עד הברכיים בדם יהודים מריישא ועד למברג (כתוצאה מחבלי משיח שיזורזו) ובלבד שיבוא הגואל.

מספרים, כי בזמן אפיית מצות בערב חג הפסח, כשרבי מנחם מנדל לקח את המחתה להכניס את המצות לאפייה, הוא אמר עוד חמש מאות חיילים רוסים ייהרגו, עוד חמש מאות חיילים רוסים ייהרגו... תוך כדי הדברים נכנס למקום תלמידו הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ ואמר לו: רבי, הלא נפוליון טמא הוא, וטמא נדחה לפסח שני, ומיד נמלט מן המקום. וכיון דאידחי אידחי . . . למעשה, אכן ניסיונו זה של רבי מנחם מנדל לא צלח, נפוליון נחל תבוסה ברוסיה, וכל הצדיקים שעסקו במלחמה טמירה זו הסתלקו לבית עולמם. 

נפוליון []

רבי מנחם מנדל נפטר בעצם ימי ספירת העומר, וחידוש מעניין יש לו בזה. כידוע אנו סופרים ספירת ה"עומר", על שם קרבן העומר שהקריבו בבית המקדש. אך בני ישראל שהיו במדבר סיני אחר מתן תורה, והתחייבו במצווה זו, אך עדיין לא נכנסו לארץ ישראל ולא היה בית המקדש וקרבן עומר, על שם מה הם ייחסו את ספירתם? אומר רבי מנחם מנדל שהם ספרו ליציאת מצרים - היום יום אחד ליציאת מצרים, וכן הלאה. 

בי"ח באייר, ל"ג בעומר שנת תקע"ה, טיהר וקידש רבי מנחם מנדל את עצמו, ואמר כי הוא הולך מהעולם ויחזיק טובה למדליק נר לעילוי נשמתו. למחרת, בי"ט באייר, ל"ד בעומר הסתלק רבי מנחם מנדל לבית עולמו והוא בגיל שבעים. רבי מנחם מנדל נקבר בבית העלמין היהודי שברימנוב. 

רבים ומפורסמים מבין ממשיכי שושלת החסידות היו תלמידיו של רבי מנחם מנדל. הידועים שבהם הם רבי נפתלי צבי מרופשיץ, רבי צבי הירש מזידיטשוב, רבי צבי אלימלך מדינוב בעל ה"בני יששכר", רבי יחזקאל פאנעט בעל ה"דברי יחזקאל", ועוד. רבי מנחם מנדל לא רשם בעצמו את תורתו כי אם תלמידיו, והם מופעים בספרים "מנחם ציון" ו"דברי מנחם".