ביום כ"ג בניסן שנת ה'תרפ"א יצאה חבורת מפגינים יהודיים מהשכונה התל אביבית נווה שלום לצעדת מחאה, הצועדים היו חברי המפלגה הקומוניסטית יהודית והם נשאו בידיהם שלטים וכרזות בשפת היידיש. במקביל לצעדה זו התקיימה ביפו צעדה נוספת של ערבים תושבי יפו חברי תנועת אחדות העבודה. ההבדל בין שתי צעדות אלו היה, שהצעדה הערבית קיבלה את אישורו של מושל יפו ואילו הצעדה היהודית נאסרה על ידי עוזר המושל והייתה בלתי חוקית. שתי הצעדות פגשו זו את זו וחבריהן החלו מתכתשים זה עם זה עד לכדי החלפת מהלומות ואלימות פיזית. המשטרה הבריטית התערבה במהירות בתגרה והפרידה בין הניצים תוך כדי מרדף אחרי המפגינים היהודים שנמלטו חזרה לכיוון שכונת נווה שלום.
אירוע קטן זה היה האירוע הפותח לפרעות ומהומות שהתרחשו בכל רחבי הארץ ובמהלכן הפורעים הערבים שדדו ורצחו יהודים רבים במסגרת מהומות שכונו מאוחר יותר מאורעות תרפ"א.

הרקע לפרוץ המאורעות היה הכרזתו של שר המושבות הבריטי דאז - וינסטון צ'רצ'יל - כי בריטניה מוסיפה לתמוך בהצהרת בלפור. הצהרת בלפור הכירה בזכותם של היהודים ברחבי העולם להקים לעצמם מדינה בארץ ישראל. החלטה זו הייתה כמובן לצנינים בעיני הערבים והם שאפו לגרום לבריטים לבטל אותה. כחודשיים לפני פרוץ המהומות שיחרה לפתחו של וינסטון צ'רצ'יל משלחת של חברי 'הועד הפועל הערבי' ובפיהם בקשה לבטל את ההכרה בזכות זו, צ'רצ'יל כאמור התנגד ובחר להוסיף ולהכיר בהצהרת בלפור.

אותם הימים היו ימי התחזקות הגוש הסובייטי והקומוניזם חדר למקומות רבים. אנגליה חששה מכניסת הקומוניזם למושבותיה הרבות ומנהיגי אנגליה עודדו את תושבי אותן מושבות להתנגד לקומוניזם ולדחות אותו. מנהיגי הערבים בארץ ישראל סברו כי יוכלו לפרוע ביהודי ארץ ישראל על בסיס ההתנגדות לקומוניזם מתוך הנחה שיזכו בכך בתמיכתה של אנגליה. האירוע הראשון של מאורעות תרפ"א היה אכן אירוע אנטי קומוניסטי ואף היה בו מאפיין של תמיכה בממשלת אנגליה והתנגדות למהפכנים היהודיים, אך למפרע התברר שהפרעות תוכננו להתרחש בכל מקרה, וכבר זמן מה לפני כן החלו ערבים מישובים אחרים ברחבי הארץ מגיעים אל העיר יפו, כשהם מצוידים בנשק ושאר כלי משחית על מנת לפרוע ביהודים.

ביום כ"ג בניסן בצהרי היום החלה מתקפה של פורעים ערבים כנגד יהודים בעיר יפו. באותם הימים הייתה העיר יפו אחת מן הערים הגדולות בארץ ותושביה היו ברובם ערבים, אם כי למעלה משליש מהם היו יהודים. רוב רובם של היהודים היו עולים חדשים שהגיעו ארצה לאחר מלחמת העולם הראשונה. הפורעים הערבים צעדו ברחובות יפו כשהם מצוידים בנשק קר כמקלות ומוטות, והחלו מתנפלים על עוברים שובים יהודים שחלפו ברחוב.

חנויות יהודיות נבזזו ונהרסו ופורעים המשיכו כל אותה העת במלאכת ההרס והחורבן ללא הפרעה מצד המשטרה המקומית.

בשכונת עג'מי שביפו עמד באותה העת בנין שנקרא בית החלוץ ובו התגוררו עולים חדשים שהגיעו ארצה זה לא מכבר. חבורה גדולה של פורעים ערבים שמה פעמיה לכיוון בית זה שייצג בעיניהם את תנועת העלייה היהודית שאותה שנאו ורצו לעצור, תושבי הבית - כשבעים במספר - היו אזרחים ללא נשק וללא אמצעי אחר להגן על עצמם. הם התבצרו בחצר הבניין וחיכו לסיוע של המשטרה הבריטית. הפורעים הערבים ניסו לאלתר פצצה ולהשליכה לחצר הבניין אך היא התפוצצה בידיו של הערבי שעסק בה והרגה אותו. מותו של הערבי הגביר את זעם ההמון שצר על הבניין וניסה לחדור אליו. המגינים היהודים הגנו על חצר הבניין במשך כשלשת רבעי השעה אך הסיוע הבריטי בושש מלהגיע. בשלב מסוים הגיעו לאזור המהומות שוטרים ערבים אך במקום להרגיע את הרוחות ולפזר את הפורעים, הצטרפו השוטרים למהומות ואף השליכו שני רימונים לעבר היהודים המתבצרים.

לאחר כמעט שעה של לחימה נטשו היהודים את חצר הבניין ועברו להתבצר בתוכו. הערבים פרצו לבניין וטבחו בי"ד קדושים ששהו בקומה הראשונה של הבניין. רק אז - לאחר רציחתם של קדושים אלו הופיע במקום קצין בריטי שבסיועו של שוטר בריטי נוסף סילקו את הפורעים הערבים ביריות אקדח. בנוסף לארבע עשר ההרוגים נפצעו במתקפה זו גם יהודים רבים מהעולים ששהו אותה עת בבית החלוץ.

בית החלוץ היה רק אחד ממוקדי הפרעות ביפו, גם מתחם בתי ורשה הותקף על ידי פורעים ערבים. היו אלה ערבים תושבי שכם שהגיעו מבעוד מועד ליפו על מנת לפרוע ביהודים. הערבים התגודדו בפתח הבית וניסו לפרוץ אליו, אך כבר קודם לכן ביצרו תושבי המקום בסיוע של ארגון ההגנה את חזית הדירה והדבר עיכב את הפורעים. תוך כדי ניסיונות הפריצה לבית, הופיעו מאחורי הפורעים חיילים יהודיים בריטים - לוחמי הגדוד העברי 'הראשון ליהודה'. חברי ועד ההגנה של תל אביב שלחו קריאה מבעוד מוער אל הגדוד בבקשה כי יבוא לסייע להגנת יהודי תל אביב ויפו, והללו אכן חשו לעזרת אחיהם. לאחר תום הפרעות ננזף מפקד הגדוד הקולונל אליעזר מרגולין על ידי הבריטים על פעילות זו של הגדוד וגורש מהארץ, והגדוד עצמו פורק. הופעת החיילים היהודיים הבריחה את הפורעים הערבים, כך ניצלו תושבי בתי ורשה. גם רציחתם של תושבי בית החלוץ זכתה לנקמה, שניים מחברי ארגון הקיבוץ החשאי ארבו לקצין המשטרה הערבי תאופיק ביי סעיד שראו בו כאחראי לטבח והרגו אותו בסמוך לביתו בירייה.

למחרת היום, ביום כ"ד בניסן, הוסיפו הערבים לפרוע ביהודים, הפעם היו הנפגעים תושבי ביתו של יהודה יצקר. בית זה היה בית מבודד בלב פרדס באבו כביר. כבר ביום הקודם – יום תחילת הפרעות ניסו הערבים לפגוע ביושבי הבית אך נמלטו לאחר שאחד התושבים ירה לעברם ברובה שעמד לרשותו. ביום המחרת ניסו תושבי הבית המבודד לפרוץ לכיוון תל אביב ולצאת מהבידוד בו היו נתונים אך לרוע מזלם התרחשה בדיוק באותה העת הלווית נער ערבי שנהרג ביום האתמול במהומות יפו, בית הקברות הערבי שכן בסמוך לביתם והערבים שהבחינו ביהודים הנמלטים החלו נלחמים בהם. הפעם הרובה לא עזר ולמרות שאחד הערבים נפצע קשה מיריות ונהרג הצליחו הפורעים הערבים לפגוע ביהודים הנמלטים והרגו בהם ששה נפשות, הי"ד.

העיר תל אביב יפו לא הייתה היחידה שנפגעה במאורעות אלו, התקפות של פורעים ערביים התרחשו גם בערים נוספות בארץ ישראל דוגמת רחובות, פתח תקווה, כפר סבא וחדרה.

יומיים לאחר פרוץ המאורעות, ביום כ"ה בניסן, התכנס ועד המושבה פתח תקווה על מנת לבחור בוועד להגנת הישוב. כראש ועד ההגנה נבחר אברהם שפירא שהיה מראשי המגינים. הועדה בנתה תוכנית הגנה על המושבה שכללה שלשה קווי הגנה, וכן תוכנית לקדם את פני הפורעים באמצעות מגינים חמושים ברובים שייצאו אליהם רכובים על סוסים. תוכנית זו התבררה למפרע כמוטעית לאחר שרוכבי הסוסים הפכו למטרה קלה לאש רוביהם של הפורעים, אך היא נבחרה למרות התנגדות רבים, בגלל תמיכתו של שפירא בתוכנית זו.

בסמוך לפתח תקווה מצד צפון שכנו הישובים כפר סבא וכפר מל"ל שבזמנו נקרא עין חי. מתיישבי מושבות אלו שלחו קריאה לעזרה לפתח תקווה וביקשו כי תושבי פתח תקווה יקצו כוחות להגנת יישוביהם. בקשת כפר סבא ועין חי נדחתה לאחר שוועד ההגנה בפתח תקווה החליט שיהיה זה מסוכן לפצל את כוח ההגנה הקטן ממילא. לאחר דחיית הבקשה נטשו תושבי כפר סבא ועין חי את בתיהם והצטרפו למגיני פתח תקווה. לאחר נטישת היישובים מיהרו הפורעים הערבים ובזזו את בתי היהודים והעלו אותם באש.

ביום כ"ז בניסן גילו תצפיתני ועד ההגנה בפתח תקווה חבורה של כארבע מאות פורעים ערבים חמושים המתקרבת למושבה. כוונותיהם של הפורעים היו ברורות וכפי שתוכנן יצאה חבורת המגינים רכובה על סוסים וחמושה ברובים לקדם את פני הרעה. תוכנית ההגנה התבררה כשגויה והערבים פתחו באש מדויקת על רוכבי הסוסים, ביריות אלו נרצח אבשלום גיסין הי"ד ואילו שאר המגינים נסוגו אל קו ההגנה השני המקיף את העיר.

במקביל להגנת המושבה יצאו שליחים מהירים אל תחנת הרכבת בראש העין, על מנת להזעיק עזרה למושבה מכוחות הצבא הבריטי. בתחנת הרכבת חנתה באותה השעה פלוגה של הצבא ההודי והחיילים ההודים מיהרו לכיוון פתח תקווה לסייע בהגנתה. כשהגיעה הפלוגה ההודית לפתח תקווה היה נראה כי קו ההגנה עומד ליפול והערבים יחדרו לתוך המושבה, אלא שאז פתחו החיילים באש ממכונת ירייה לעבר הפורעים שנסו על נפשם בהותירם מאחוריהם עשרים הרוגים.

בנוסף לפורעים אלו שנסוגו, גילה מטוס של הצבא הבריטי חבורה נוספת של פורעים ערבים שמתקרבת לפתח תקווה מכיוון הכפר הערבי יהודייה. הטייס כיוון את החיילים ההודים לכיוון חבורה זו, ויחד עם רכב משוריין שהגיע מיפו הדפו החיילים את הפורעים מהם נהרגו שבעה ערבים. בסך הכל, בהתקפות על פתח תקווה נהרגו ארבעה יהודים, הי"ד.

ביום בו הותקפה פתח תקווה ניסתה חבורה של פורעים ערבים לתקוף גם את המושבה רחובות. הפורעים הערבים הגיעו מכיוון העיר רמלה שם חגגו את חגיגות יום אידיהם. לאחר החגיגות הסיתה חבורת ערבים את כלל החוגגים נגד היהודים ופורעים יצאו לכיוון המושבה רחובות. תושבי רחובות התכוננו אף הם לבוא הפורעים והניסו אותם באש רובים לפני שגרמו נזק למי מתושבי המושבה.

בחדרה התכוננו התושבים אף הם להתקפה ערבית, וגברי המושבה עמדו הכן להגן על משפחותיהם. בליל כ"ט בניסן הותקפה חדרה על ידי פורעים ערבים, הפורעים בזזו והציתו את בתי המושבה הקיצוניים אך המינים מנעו מהם מלהגיע אל מרכז המושבה. בינתיים הספיקו שליחים לצאת אל תחנת הרכבת ולהזעיק עזרה מהצבא הבריטי. מטוס בריטי שעלה לאוויר הבחין בפורעים הבוזזים את בתי מהמושבה והטיל עליהם מספר פצצות מלוות באש מקלעים, הפורעים הערבים נסוגו לא לפני שנטלו עימם את שקי הביזה אותה שדדו מבתי היהודים. בהתקפה על חדרה לא היו פגיעות בנפש אך בתים רבים נבזזו ושניים מהם אף הועלו באש.

משנרגעו הפרעות, החלו הבריטים לחקור את סיבת התפרצותם. הבריטים הקימו לשם חקירה זו את ועדת הייקראפט שבראשה עמד השופט העליון בארץ ישראל סר תומאס הייקראפט. מסקנות הוועדה קבעו כי הערבים חוששים מפני העלייה היהודית לארץ ישראל, ועל כן כל עוד תימשך העלייה יימשכו הפרעות. מסקנות אלו הובילו לפרסום הספר הלבן הראשון שהגביל את עליית היהודים לארץ ישראל.
פרעות תרפ"א היו אחד מטבילות האש הראשונות שחווה הישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל. במהלך ימי הפרעות נפצעו כמאה וחמישים יהודים, וארבעים ושלשה אחרים נרצחו בדם קר על ידי הפורעים הערבים, ה' יקום דמם.