יום חמישי כ"ח בכסלו תשפ"ב 02/12/2021
חפש
  • טורקיה על המשט: תקרית בין ידידות

    דיפלומטים טורקיים שהגיעו לוושינגטון הסבירו, כי טורקיה תמשיך לנהל יחסים דיפלומטים קרובים עם ישראל, וכי היא רואה את תקרית המשט כ"תקרית בין ידידות". ההבהרה מגיעה על רקע אזהרתו של אובמה לארדואן

    להמשך...

בראי היום

  • חג הסוכות

    Nati Shohat

    חג הסוכות משופע במצוות רבות, מצוות סוכה מצוות ארבעת המינים ומצוות שמחת החג, מצוות חג זה חביבות ביותר על עם ישראל שמזיל מאונו והונו לקיים את מצוות החג בהידור.

    למאמר המלא...

מקומון

  • מי מתנכל למשרד התברואה?

    שמואל בן ישי - חדשות 24

    גורמים עוינים הציתו אש זדונית שכילתה את משרד אגף התברואה בעיריית ירושלים. המשטרה בודקת את הקשר בין המקרה למקרי האלימות האחרים שנראו בימים האחרונים בירושלים

    לכתבה המלאה...

נסיונות

  • וויתרתם? תקבלו

    לכתבה המלאה...

מקום ואתר

  • הכל אודות ים המוות

    Yechiel

    בימים האחרונים מנפץ מד"א את התובנה, לפיה אי אפשר לטבוע בים המלח, בגלל הציפה שבו. מסתבר שהסיבות לטביעה בו הן אחרות לגמרי, ורק השנה מת בו אדם אחד. יחיאל בראון מספר הכל אודות הקבר הכי נמוך בעולם. מרתק

    לכתבה המלאה...

טוגבק

  • לכו תחזירו אותם למסגרת עכשיו

    החופש של הילדים כבר הגיע לכם 'עד לכאן'? הם כבר חוזרים למסגרת מסודרת, רק צריך שהיא תהיה גם בריאה מספיק עבורם. איזה ילקוט לבחור, איך להאכיל אותם, מה למרוח בסנדביץ' ומתי לכבות אורות - המומחים משיבים

    להמשך...

צרכנות

מאמר

מרד גטו ורשה

מרד גטו ורשה היה הגדול והמפורסם שבמערכות אותן ניהלו המחתרות היהודיות אל מול הנאצים ימ"ש. במהלך המרד עמדו קומץ של לוחמים יהודיים חמושים בנשק עלוב ומיושן מול אלפי חיילים נאצים ומסרו את נפשם על קדושת שמו יתברך, ה' יקום דמם

מוטי מרינגר י"ד בניסן תש"ע - 29/03/2010 06:01
הגטו היהודי הגדול ביותר במלחמת העולם השנייה היה גטו ורשה בירת מדינת פולין הכבושה. בגטו זה ריכזו הצוררים הנאצים ימ"ש כמעט חצי מיליון יהודים שרובם נרצחו מאוחר יותר במחנות ההשמדה ובדרכים אחרות. ההחלטה על הקמת גטו ורשה התקבלה כחודש לאחר כיבוש העיר על ידי הגרמנים והתירוץ להקמתו היה מניעת התפשטות מגיפת הטיפוס. למעשה הוקם הגטו כעבור כמעט שנה – במוצאי יום הכיפורים שנת ה'תש"א.
גטו ורשה בלהבות בעת המרד []

כבר בשלבים מוקדמים, עוד לפני שהחלו להישלח יהודים מהגטו אל מחנות ההשמדה, היו כאלה שטענו כי יש להילחם בצוררים הנאצים באמצעות מרד מזוין. קולותיהם של אלו לא התקבלו על דעת הרוב שסברו כי אם יצייתו להוראות הצוררים הרי שהם יניחו להם לחיות ובכך יינצלו.

כחודש לאחר הכיבוש הנאצי של העיר עוד לפני הקמת הגטו החלה התארגנות יהודית שמטרתה לחימה בנאצים. הקמתו של האצ"י – 'ארגון צבאי יהודי' החלה בצורה לא מסודרת כבר בחורף של שנת ה'ת"ש. מספר קצינים יהודיים ששרתו בצבא הפולני ובראשם דוד מרדכי אפלבאום יצרו קשר עם המחתרת הפולנית וביקשו סיוע בנשק ותחמושת על מנת להילחם בנאצים, במקביל החל גם פאוול פרנקל בגיוס צעירים למטרה זו וכך החל ונרקם הארגון הצבאי היהודי. חברי האצ"י היו רובם ככולם חברי תנועות ימניות כתנועת בית"ר. ארגון האצ"י היה מזוהה כארגון רוויזיוניסטי ימני וכנגדו הקימו השמאלנים את 'הגוש האנטי פאשיסטי' שהחזיק מעמד חודשים ספורים אך היווה את היסוד להקמתו של 'הארגון היהודי הלוחם' - אי"ל. שני ארגוני המחתרת היהודיים פעלו בנפרד, ולמרות שמספר פעמים ניסו גורמים שונים לגשר על הפערים שבין שני הארגונים ולאחדם לארגון אחד, גברה המחלוקת האידיאולוגית והארגונים הוסיפו לפעול בנפרד. הניסיון האחרון לגשר בין שני הארגונים היה בערב פרוץ המרד אך גם ניסיון זה כשל. מבחינת סדר הגודל של הכוחות, נחשב ארגון אי"ל כבעל מספר לוחמים גדול יותר ואילו ארגון האצ"י היה בעל נשק משוכלל יותר ועצמת אש חזקה יותר. על פי הערכות שונות כללו שני הארגונים יחד כשמונה מאות לוחמים בלבד.

כאמור, רוב היהודים שנכלאו בגטו העדיפו לציית לנאצים מתוך תקווה שבכך יצילו את חייהם וחיי בני משפחותיהם וסירבו להניף את נס המרד. עמדה זו גם זכתה לתמיכתם של אנשי היודנראט ושל מנהיגים יהודיים אחרים. שינוי משמעותי בעמדה זו החל בקיץ של שנת ה'תש"ב, ביום ח' באב אז ערכו הגרמנים בגטו ורשה את האקציה הגדולה. על מנת לגרום לאקציה להצליח פרצו בערב האקציה כוחות של האס. אס. והאס. דה. אל בית היודנראט והרגו אחד-עשר מחברי היודנראט יחד עם עוד פקידים רבים ששהו בבניין. שלשה-עשר אנשי היודנראט שנותרו בחיים הצטוו על ידי הנאצים להורות על הגעתם של ששת אלפי יהודים מדי יום אל כיכר האומשלגפלץ על מנת שאלו יפונו מזרחה. הנאצים הסבירו את הפינוי כאילו מטרתו להעביר את מיקום הגטו, אך רבים כבר ידעו כי המפונים נשלחים להריגה במחנות ההשמדה. לאחר יומיים בהם נשלחו מידי יום ששת אלפים יהודים למחנה ההשמדה טרבלינקה, הורו הנאצים על הגדלת המכסה היומית לשבעת אלפים יהודים, ולאחר מספר ימים הועלתה שוב המכסה הפעם לעשרת אלפים יהודים. בכל יום יצאו רכבות ארוכות של קרונות המיועדים הובלת בקר - דחוסים באלפי יהודים בדרכם אל מותם על קידוש שמו יתברך. בתוך חצי שנה נשלחו מגטו ורשה למחנות ההשמדה למעלה משלש מאות אלף יהודים ואילו בגטו נותרו כשישים אלף יהודים בלבד.

כבר לפני האקציה החלו ארגוני המחתרת לצבור נשק ולהכשיר  את הקרקע לקראת לחימה בגרמנים. חברי המחתרות הכינו מקומות מסתור בעבור מזון ונשק והכשירו את תעלות הביוב למעבר לוחמים ולהתבצרות. ברחבי הגטו נחפרו בונקרים ועמדות ירי הוכנו בקומות הגבוהות של בניינים בגטו. מלאכת ההכנה הייתה ארוכה וקשה אך המשימה הקשה ביותר הייתה השגת נשק ותחמושת. המחתרות היהודיות פנו בבקשת עזרה אל המחתרות הפולניות אך הללו לא ששו לסייע ליהודים. רוב חברי המחתרות היו אנטישמיים שונאי יהודים ושנאתם זו גברה על שנאתם לכובש הנאצי. הסיוע שניתן מהמחתרת הפולנית היה דל ועלוב והמחתרות היהודיות נאלצו לאלתר בעצמם נשק בעבור המרד. בהיעדר כלים מתאימים, התרכז עיקר האלתור בייצור בקבוקי תבערה שנקראו בקבוקי מולוטוב כן ביצור רימונים תוצרת בית.
לוחם שנתפס []

לאחר שהסתיימו האקציות הגדולות כבר היה ברור לשארית הפליטה שנותרה בגטו כי תוכנית הנאצים היא לחסל את הגטו ולהרוג את יושביו ורוב תושבי הגטו נרתמו לסייע למורדים.

ביום י"ג  בשבט שנת ה'תש"ג החל השלב המקדים של מרד גטו ורשה. הנאצים נכנסו ביום זה אל הגטו על מנת לבצע אקציה, האקציה הייתה פתאומית וארגוני המחתרת לא היו ערוכים כיאות לקראתה. באלתור מהיר, חדרו מספר חברי השומר הצעיר שהשתייכו לארגון אי"ל אל שיירה של יהודים שיועדו לגירוש כשהם חמושים באקדחים. באמצע הצעידה לכיוון כיכר המשלוחים ה'אומשלאגפלאץ' שלפו חברי הארגון את נשקם ונאבקו פנים מול פנים עם השומרים הנאצים החמושים שליוו את השיירה. השומרים הנאצים שלא התכוננו כלל להתנגדות היהודית, נהרגו או נמלטו כעכברים על נפשם לכל עבר, וכאלף יהודים שהיו בשיירה ניצלו לפי שעה. במשימה זו נהרגו כל חברי החוליה מלבד מפקדם מרדכי אנילביץ'. במקביל לפעולה זו, חבורה של אנשי דרור שהתבצרו בדירה ברחוב זמנהוף קידמו את פניהם של החיילים הגרמנים במטר יריות שהבריח אותם מהמקום.

ההתנגדות  לאקציה התפרסמה במהירות בכל רחבי הגטו וגם אלו שעד עתה הסכימו להישמע להוראות הנאצים סרבו עתה להוראות  והאקציה של אותו יום נכשלה. במהלך הימים הבאים הוסיפו הנאצים לנסות ולקיים את האקציה ואף הצליחו לתפוס כששת אלפים יהודים. ההשפעה של המרד הייתה רבה, הנאצים שלא ציפו להתנגדות מזוינת שינו את התנהגותם, ובמקום התנהלותם הרגילה שהייתה אלימה ומלווה בצעקות, הם החלו נעים בדממה ברחבי הגטו נצמדים אל קירות הבתים על מנת להימנע מפגיעה מאש המחתרות. לאחר ארבעה ימים הפסיקו הנאצים את האקציה ויצאו מהגטו.

שלושה חודשי שקט יחסי עברו על יושבי הגטו במהלכם יכלו ארגוני המחתרת להסיק את המסקנות מהקרבות בהם השתתפו, לארגן את עצמם מחדש ולצבור תחמושת נוספת. המסקנה העיקרית שנלמדה מחקירת הקרבות הייתה, כי יש לארוב לנאצים בסבך הבניינים והחצרות שבגטו ולתקוף אותם בפתאומיות בלא שידעו מנין מגיעים המורדים. הגטו כולו חולק לאזורים עליהם הוצבו אחראים, ויחידות של לוחמים התפזרו ברחבי הגטו. בשלב זה של הלחימה כבר זכו ארגוני המחתרת בסיוע מלא של האזרחים תושבי הגטו שהבינו כי ניתן להילחם בנאצים, וסייעו לכוחות הלוחמים בבניית בונקרים ואגירת מזון ומים.

שני ארגוני המחתרת הגדולים אי"ל ואצ"י  היו שונים זה מזה בדרך לחימתם, בעוד חברי ארגון אי"ל שהיו מצוידים בעיקר בנשק קל היו נוהגים לארוב לגרמנים, להרוג בהם ולסגת, היה ארגון האצ"י מציב עמדות של קבע במרומי הבניינים ומעמדות אלו תוקף את הגרמנים. ההבדל בגישת הלחימה נבע מהעובדה שלארגון האצ"י היה נשק כבד יותר שאיפשר החזקת עמדות של קבע, בשונה מארגון אי"ל שהתבסס בעיקר על רובים, אקדחים ובקבוקי מולטוב.

ביום י"ד  בניסן - ערב חג הפסח של שנת ה'תש"ג החלו הנאצים להיכנס אל הגטו במטרה לחסלו. הנאצים כבר הכירו בכך כי בידי היהודים הכח להתנגד להם, ועל כן התקבלה החלטה על ידי הצורר היינריך הימלר ימ"ש לשלוח אל הגטו את יורגן שטרופ ימ"ש שהיה ידוע כבעל ניסיון בקרבות עם הפרטיזנים. המערכה על הגטו נמשכה עשרים ושבעה ימים במהלכם עמדו המורדים בגבורה מול אלפי חיילים ושוטרים נאצים מלווים בכוחות משוריינים וטנקים.
יהודי יוצא ממחבואו מתחת לרצפת בונקר []

בבוקר יום  י"ד בניסן, מיד כשנכנסו הנאצים לגטו, הם נתקלו בהתנגדות עזה ונאלצו לסגת לאחור לאחר שאיבדו טנק ורכב משוריין, עליהם הושלכו בקבוקי מולוטוב בוערים. באקט סמלי טיפסו שני לוחמים על ראש אחד הבתים שבכיכר מורנובסקיה בו שכנה מפקדת האצ"י והניפו בראש הבניין את דגל פולין ודגל כחול לבן – סמלה של המחתרת היהודית. דגלים אלו עוררו קריאות שמחה הן בגטו והן בצד הפולני של העיר כאשר תושבי העיר הפולנים נכחו לראות כי הנאצים נכשלים לעת עתה מול היהודים. הגנרל שטרופ סיכם ביומנו את הקרב הראשון כך 'מיד עם היערכות היחידות – התקפת אש מתוכננת מצד היהודים והבריונים, על הטנק שהופעל ועל שתי המכוניות המשוריינות הושלכו בקבוקי מולוטוב, הטנק בער פעמיים, התקפת אש זו של האויב גרמה תחילה לנסיגת הכוחות המופעלים, אבדותינו בפעולה הראשונה שנים עשר איש'.

ימים מספר ניסו הנאצים לתפוס את לוחמי המחתרות אך ללא הצלחה. הלוחמים חמקו בין הבניינים והחצרות של הגטו אותם הכירו כאת כף ידם והנאצים לא הצליחו לעקוב אחריהם ולתופסם. בעקבות הכישלון החליפו הנאצים את דרך פעולתם והם החלו מציתים בזה אחר זה את בנייני הגטו. השריפות פגעו במאגרי המזון והתחמושת של הלוחמים, אך גרוע מכל הייתה הפגיעה בעמדות שבראש הבניינים. הלוחמים נאלצו לסגת אל הבונקרים הלוהטים מהאש הבוערת ומהם יצאו לגיחות תקיפה נגד הנאצים. יהודים רבים שנמלטו מלהבות האש נורו על ידי הנאצים וחוסלו במקום. 

התנגדות המחתרות  הלכה ופחתה, לוחמים רבים נהרגו בקרבות או באש ושורות המחתרות הלכו והתדלדלו. הנאצים היו עוברים ברחבי הגטו ומגששים בעזרת כלבים אחר בונקרים, לאחר שהתגלה בונקר היו הנאצים מבריחים את יושביו על ידי השלכת פצצות גז לתוך הבונקר, דבר שאילץ את יושביו לצאת ממנו היישר אל מול קני רוביהם יורקי האש של הנאצים. ביום ג' באייר הצליחו הנאצים להשמיד את המרכזי הבונקר ברחוב מילה 18 בו שכן מטה המחתרת אי"ל, במהלך הקרב על הבונקר נהרג גם ראש המחתרת מרדכי אנילביץ'.

ביום י"א  באייר – עשרים ושבעה ימים לאחר פרוץ המרד הכריז הגנרל שטרופ כי גטו ורשה נפל והמרד בו דוכא. על פי דיווחיו של שטרופ נרצחו על ידו ועל ידי חייליו למעלה מחמישים ושש אלף יהודים הי"ד. לאות ניצחון על כיבוש הגטו הורה שטרופ על פיצוצו של בית הכנסת המפורסם ה'טלומצקה סינגוגה' באירוע ראוותני מלווה בצלמים והמון עם.

גם לאחר חיסולו הרשמי של הגטו הוסיפו כמה  מאות יהודים לחיות תחת חורבותיו בשרידי בונקרים שלא התגלו, חלק מיהודים  אלו עברו לצד הארי של ורשה ומיעוטם  נותרו בחיים עד למרד ורשה הפולני.

כניעת יהודי הגטו
מהלך המרד התנהל רובו ככולו על ידי יהודים שרח"ל לא היו שומרי תורה ומצוות, למרות זאת מסרו אותם יהודים את נפשם על קידוש ה' ונהרגו אך ורק בשל היותם יהודים. לוחמי המחתרות זכו לתמיכה מרבנים בוורשה, בייחוד מהגאון רבי מנחם זמבא הי"ד שנהרג במהלך המרד. אחרוני רבני ורשה היו יכולים להינצל ולהימלט מהגטו בסיוע הכנסייה הנוצרית אך נמנעו מלעשות זאת ובחרו לתמוך ולעודד את אחרוני היהודים בגטו הנלחמים על חייהם, כפי שמעיד הרב אליעזר ברקוביץ בספרו 'עמו אנוכי בצרה'. 'בראשית אביב 1943 נותרו בגטו וארשה שלשה רבנים. המצב בגטו היה לאחר ייאוש. השרידים המעטים מתוך הקהילה בת חצי מיליון נפש ציפו לקץ. מטעם כלשהו נתקפה פתאום הרשות העליונה של הכנסייה הקתולית בוארשה מוסר כליות, והחליטה לעשות מעשה כדי לעזור ליהודים, וביקשה להציל את שלושת רבני וארשה האחרונים. על פי בקשתו של השליח מטעם הכנסייה התאספו שלשת הרבנים - הרב הגאון רבי מנחם זמבא, הארי שבחבורה; רבי שמעון שטוקהאמר, ורבי דוד שפירא, סופר ומרצה - כדי לדון בעניין. הם ישבו ושתקו שעה ארוכה. הפר את הדממה רבי דוד שפירא, הצעיר מבין השלושה. כפי שמחייב הדין, כשישנם שלושה דיינים בבית דין 'אני הצעיר שבכולכם, אין דברי מחייבים אתכם. גלוי וידוע לפני כולנו שאין בידינו לעזור לאנשים האלה במאום. אבל בעצם הדבר שהננו עימהם, שלא עזבנו אותם, יש משום עידוד בשבילם. העידוד היחידי. לי אין כוח לעזוב את האנשים האלה..' אף מילה אחת לא נאמרה עוד. לאחר זמן מה יצאו הרבנים מן החדר, והרב זמבא מסר את תשובתם: 'אין לנהל שום משא ומתן בעניין זה'. הרב זמבא, שקרא להתנגדות מזוינת, נספה במרד גטו וארשה, נקבר בחצר בית ברחוב קופוצקה, ואחר המלחמה הועברו עצמותיו לישראל. הרב שטוקהאמר, נספה במחנה עבודה בבודזין. הרב שפירא לבדו נותר בחיים באורח פלא, וגר אחרי המלחמה בגרמניה'.

מטרתו של מרד  גטו ורשה לא הייתה להילחם על מנת  לקדש את המוות אלא הייתה זו מלחמה  על מנת לקדש את החיים. פריצתו של המרד החלה לאחר שיושבי הגטו נכחו לראות כי תוכניתם של הנאצים היא להורגם במחנות ההשמדה ורק אז פתחו במרד שמטרתו למנוע מהנאצים ליטול מהם את חייהם בקלות. ממאות אלפי היהודים שנכלאו בגטו ורשה נותרו עדות לחיים בודדים. למעלה מארבע מאות אלף יהודים נרצחו על ידי הצוררים הנאצים בזוועות שכיום אנו מתקשים להאמין שמוח אנושי מסוגל להמציא, ה' יקום דמם.