מאמר
הגאון רבי מנחם זמבא הי"ד
ביום זה נפטר הגאון רבי מנחם זמבא הי"ד, מגאוני פולין, מחבר 'תוצאות חיים', רבי מנחם נהרג במהלך מרד גיטו ורשא.
ב. וולף י"ט בניסן תשס"ט - 13/04/2009 05:00
ים של דם ודמע שטף את אדמת אירופה בימי מלחמת העולם השניה וסחף לתוכו את הכל.
בשצף קצף זרמו המים העכורים, מבקשים לכלות ולשטוף את כל העומד בדרכם.
אך לב האדם מבקש לחיות. הנפש מבקשת להחזיק מעמד על אף הכל, ובשביל לחיות בעולם הפוך שכזה צריך כוח.
בגטו ורשה, כמו במקומות רבים באותם ימים נוראים, הציף הרוע וגאה מעל ומעבר לכל דמיון. הנאצים הארורים התעללו בכל יהודי שנקרה לידם ובקשו לכלות את זעמם ולנקות את השטח מכל שמץ של יהודי.
אך הנפש היהודית בקשה לחיות.
לא מדובר על חיים במובן הגשמי בלבד. אלו כלל אינם נקראים חיים במין עולם שטוף דם שכזה. לחיות באמת אלו חיים המשלבים בתוכם רוחניות, השוטפת ומטהרת את הגשמיות.
ובגטו ורשה חיו! חיו חיים אמיתיים שכאלה. בתוך הגטו עצמו, בתוך ים הדם והדמע, יצרו יהודים קדושים ספינות עמוסות בחיים, חיי טוהר המשרים על בעליהם אושר אמיתי.
היו מנהיגים גדולים שניווטו את ספינות החיים האלו. רבנים קדושי עליון, שהיה בידם את הכוח לנווט את הספינות בתוך המים הסוערים ולפסוק בשאלות איסור והיתר הנוגעות במסירות נפש.
אחד מאותם מנהיגים דגולים היה הגאון רבי מנחם זמבא הי"ד.
רבי מנחם נולד בחודש אלול בשנת תרמ"ג, לאביו רבי אליעזר זמבא, אשר התגורר בעיר ורשה, בירת מדינת פולין.
רבי אליעזר, אביו של רבי מנחם, היה מגדולי חסידי גור. רבי אברהם זמבא, סבו של רבי מנחם, עוד זכה להסתופף בצילו של רבי מענדלע, השרף מקוצק.
כשהיה רבי מנחם כבן עשר שנים, נפטר אביו והוא נלקח להתגורר בבית הסבא רבי אברהם זמבא והושפע רבות מחינוכו ומרוחו הגדולה, המלאה ביראת שמים וחתירה לאמת נוסח קוצק.
רבי מנחם היה נוסע עם סבו לאדמו"ר בעל ה"שפת אמת" מגור והפך לחסיד נלהב.
מתמיד גדול היה רבי מנחם זמבא, גאון עצום ולמדן מובהק. הוא היה בולע מסכתות שלמות ויודען כמעט בעל פה. בצעירותו נודע בעירו כ"עילוי מפראגא" (פרוור בעיר וורשה בו התגורר). הוא נקרא כך לא רק בפיות חבריו, אלא גם ובעיקר על ידי גדולי תלמידי החכמים בעיר, ששוחחו עמו בלימוד והתרשמו מכשרונותיו הבלתי מצויים.
גאוני אותו הדור, כדוגמת האדמו"ר מאוסטרובצה והאדמו"ר מסוכטשוב, העריכו מאוד את ידיעותיו הרחבות והעמוקות ולא פחות מכך את מידותיו הנאצלות.
בהיותו כבן עשרים נלקח כחתן לבתו של רבי חיים ישעיהו צדרבוים, אחד מעשירי פולין. חותנו ראה לעצמו זכות לפרנס את החתן החשוב שלקח ורבי מנחם המשיך לשקוד על התורה ועל החסידות ללא כל דאגות פרנסה.
שמו של רבי מנחם, "העילוי מפראגא" הלך והתפרסם וביתו, בית חמיו, היה מקור משיכה לכל למדני ורשה וכלל פולין, שבאו לשוחח עם התלמיד חכם הצעיר.
גם מכתבים רבים לכל גדולי הדור יצאו משם. רבי מנחם היה מתכתב עם גדולי עולם מכל החוגים בעניני גמרא והלכה וכולם העריכוהו ושמעו את דעתו. אך דבר זה לא הגביה את לבבו אלא להפך, רבי מנחם היה מתנהג עם כולם בענוה יתרה ובהערצה עצומה והתבטל בפני רבו, האדמו"ר ה"אמרי אמת" מגור.
לאחר פטירת חמיו בשנת תר"פ, הוכרח רבי מנחם לצאת ולהתעסק בעסקי הברזל שהותיר אחריו חמיו. אך לא היה זה כלל על חשבון לימודו והתכתבויותיו הרבות, אלא להפך.
בשנת תרצ"ה היה לאחד מרבני העיר ורשה ולכתובת אליה פנו יהודי העיר בכל שאלה או בעיה.
ארבע שנים עברו עד שהגיעה מלחמת העולם השנייה ופולין נכבשה. יהודי העיר רוכזו בגטאות וההתעללות האיומה של הנאצים ימ"ח שמם וזכרם התחילה.
רבי מנחם, שהיה עדין וחלש בטבעו, סבל רבות מהתעללויותיהם של הנאצים שכעסם התרכז בעיקר ברבנים ובמנהיגי העדה.
אין לתאר את הסבל הנורא שסבלו הרבנים וביניהם רבי מנחם, הן פיזית והן נפשית. אך הם נשאו זאת בגבורה עצומה.
היה מי שניסה להשיג היתרי יציאה לרבנים, לשחררם מגהינום עלי אדמות זה ולהובילם אל החופש, אך הם החליטו פה אחד שאין הם מוכנים לעזוב את בני קהילתם במצב נורא זה.
לא היו אלו זמנים רגילים, אך הרבנים הגדולים ראו את עצמם כקברניטי הספינה.
קבבניט אינו עוזב ומציל את עצמו כשעומדת הספינה לטבוע. הוא עומד מול פני הסכנה ומביט בה באומץ וקושר את גורלו יחד עם גורל הספינה כולה.
רבי מנחם, יחד עם רבני ורשה, ראה את עצמו כקברניט. הוא לא ביקש להציל את גופו, אלא קשר את נפשו עם נפשות יהודי עירו וביחד המשיכו לחיות חיים של קידוש ה' עד לרגע האחרון.
ורגע זה הגיע.
היו אלו ימיו האחרונים של גטו ורשה. ימי חודש ניסן תש"ג. הנאצים הארורים עסקו בחיסולו הסופי של הגטו והציתו בשיטתיות בית אחר בית.
שבת חול המועד פסח, י"ט בניסן.
ביתו של רבי מנחם בוער באש זרה, אש גשמית המכלה בלי להבדיל בין טוב ובין רע.
בשצף קצף זרמו המים העכורים, מבקשים לכלות ולשטוף את כל העומד בדרכם.
אך לב האדם מבקש לחיות. הנפש מבקשת להחזיק מעמד על אף הכל, ובשביל לחיות בעולם הפוך שכזה צריך כוח.
 |
|
| קברו של ה'שפת אמת' זצ"ל | צלם |
בגטו ורשה, כמו במקומות רבים באותם ימים נוראים, הציף הרוע וגאה מעל ומעבר לכל דמיון. הנאצים הארורים התעללו בכל יהודי שנקרה לידם ובקשו לכלות את זעמם ולנקות את השטח מכל שמץ של יהודי.
אך הנפש היהודית בקשה לחיות.
לא מדובר על חיים במובן הגשמי בלבד. אלו כלל אינם נקראים חיים במין עולם שטוף דם שכזה. לחיות באמת אלו חיים המשלבים בתוכם רוחניות, השוטפת ומטהרת את הגשמיות.
ובגטו ורשה חיו! חיו חיים אמיתיים שכאלה. בתוך הגטו עצמו, בתוך ים הדם והדמע, יצרו יהודים קדושים ספינות עמוסות בחיים, חיי טוהר המשרים על בעליהם אושר אמיתי.
היו מנהיגים גדולים שניווטו את ספינות החיים האלו. רבנים קדושי עליון, שהיה בידם את הכוח לנווט את הספינות בתוך המים הסוערים ולפסוק בשאלות איסור והיתר הנוגעות במסירות נפש.
אחד מאותם מנהיגים דגולים היה הגאון רבי מנחם זמבא הי"ד.
רבי מנחם נולד בחודש אלול בשנת תרמ"ג, לאביו רבי אליעזר זמבא, אשר התגורר בעיר ורשה, בירת מדינת פולין.
רבי אליעזר, אביו של רבי מנחם, היה מגדולי חסידי גור. רבי אברהם זמבא, סבו של רבי מנחם, עוד זכה להסתופף בצילו של רבי מענדלע, השרף מקוצק.
כשהיה רבי מנחם כבן עשר שנים, נפטר אביו והוא נלקח להתגורר בבית הסבא רבי אברהם זמבא והושפע רבות מחינוכו ומרוחו הגדולה, המלאה ביראת שמים וחתירה לאמת נוסח קוצק.
רבי מנחם היה נוסע עם סבו לאדמו"ר בעל ה"שפת אמת" מגור והפך לחסיד נלהב.
 |
|
| שרידי גטו ורשה | צלם |
מתמיד גדול היה רבי מנחם זמבא, גאון עצום ולמדן מובהק. הוא היה בולע מסכתות שלמות ויודען כמעט בעל פה. בצעירותו נודע בעירו כ"עילוי מפראגא" (פרוור בעיר וורשה בו התגורר). הוא נקרא כך לא רק בפיות חבריו, אלא גם ובעיקר על ידי גדולי תלמידי החכמים בעיר, ששוחחו עמו בלימוד והתרשמו מכשרונותיו הבלתי מצויים.
גאוני אותו הדור, כדוגמת האדמו"ר מאוסטרובצה והאדמו"ר מסוכטשוב, העריכו מאוד את ידיעותיו הרחבות והעמוקות ולא פחות מכך את מידותיו הנאצלות.
בהיותו כבן עשרים נלקח כחתן לבתו של רבי חיים ישעיהו צדרבוים, אחד מעשירי פולין. חותנו ראה לעצמו זכות לפרנס את החתן החשוב שלקח ורבי מנחם המשיך לשקוד על התורה ועל החסידות ללא כל דאגות פרנסה.
שמו של רבי מנחם, "העילוי מפראגא" הלך והתפרסם וביתו, בית חמיו, היה מקור משיכה לכל למדני ורשה וכלל פולין, שבאו לשוחח עם התלמיד חכם הצעיר.
גם מכתבים רבים לכל גדולי הדור יצאו משם. רבי מנחם היה מתכתב עם גדולי עולם מכל החוגים בעניני גמרא והלכה וכולם העריכוהו ושמעו את דעתו. אך דבר זה לא הגביה את לבבו אלא להפך, רבי מנחם היה מתנהג עם כולם בענוה יתרה ובהערצה עצומה והתבטל בפני רבו, האדמו"ר ה"אמרי אמת" מגור.
לאחר פטירת חמיו בשנת תר"פ, הוכרח רבי מנחם לצאת ולהתעסק בעסקי הברזל שהותיר אחריו חמיו. אך לא היה זה כלל על חשבון לימודו והתכתבויותיו הרבות, אלא להפך.
בשנת תרצ"ה היה לאחד מרבני העיר ורשה ולכתובת אליה פנו יהודי העיר בכל שאלה או בעיה.
ארבע שנים עברו עד שהגיעה מלחמת העולם השנייה ופולין נכבשה. יהודי העיר רוכזו בגטאות וההתעללות האיומה של הנאצים ימ"ח שמם וזכרם התחילה.
רבי מנחם, שהיה עדין וחלש בטבעו, סבל רבות מהתעללויותיהם של הנאצים שכעסם התרכז בעיקר ברבנים ובמנהיגי העדה.
אין לתאר את הסבל הנורא שסבלו הרבנים וביניהם רבי מנחם, הן פיזית והן נפשית. אך הם נשאו זאת בגבורה עצומה.
היה מי שניסה להשיג היתרי יציאה לרבנים, לשחררם מגהינום עלי אדמות זה ולהובילם אל החופש, אך הם החליטו פה אחד שאין הם מוכנים לעזוב את בני קהילתם במצב נורא זה.
לא היו אלו זמנים רגילים, אך הרבנים הגדולים ראו את עצמם כקברניטי הספינה.
קבבניט אינו עוזב ומציל את עצמו כשעומדת הספינה לטבוע. הוא עומד מול פני הסכנה ומביט בה באומץ וקושר את גורלו יחד עם גורל הספינה כולה.
רבי מנחם, יחד עם רבני ורשה, ראה את עצמו כקברניט. הוא לא ביקש להציל את גופו, אלא קשר את נפשו עם נפשות יהודי עירו וביחד המשיכו לחיות חיים של קידוש ה' עד לרגע האחרון.
ורגע זה הגיע.
היו אלו ימיו האחרונים של גטו ורשה. ימי חודש ניסן תש"ג. הנאצים הארורים עסקו בחיסולו הסופי של הגטו והציתו בשיטתיות בית אחר בית.
שבת חול המועד פסח, י"ט בניסן.
ביתו של רבי מנחם בוער באש זרה, אש גשמית המכלה בלי להבדיל בין טוב ובין רע.
ה'בן איש חי' רבי יוסף חיים, ה'בן איש חי'- ראש גלות בבל. הוא יושב בבגדד אך מצודתו פרוסה על כל יהדות המזרח.
רבי שמחה בונים מפשיסחא רבי שמחה בונים מפשיסחא זצ"ל חידש את דרך פשיסחא בעבודת ה' שהייתה מיסודותיהם של חצרות תלמידיו הרבים – קוצק, גור, וורקי, אלכסנדר ועוד.
היהודי הקדוש שמו של רבי יעקב יצחק רבינוביץ' יהה כשמו של רבוף, משום כך כינוהו חבריו "היהודי הקדוש", על שום פרישותו וצדקותו הרבה