חיבור התלמוד בבלי מכיל בתוכו עשרות מסכתות מששת סדרי המשנה ובהן דברי האמוראים חכמי ישראל. את סוף תקופת המשנה חתם רבי יהודה הנשיא המכונה 'רבי הקדוש' שערך וסידר את דברי התנאים שקדמו לו בששה סדרים הנקראים ששה סדרי משנה, והם זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים וטהרות. דברי המשנה אותם סידר רבי מסודרים ומבוארים, אך לשון התנאים לשון קצרה היא ולפיכך דברי המשנה כתובים בדיוק ובקיצור כך שהתעורר הצורך להרחיב לבאר ולדון בדברי התנאים עד לפסיקת ההלכה הנוהגת למעשה. הביאור שמבאר ומרחיב את דברי התנאים הוא חיבור התלמוד או כפי שנקרא בלשון הלומדים 'הגמרא'. שם מדיינים האמוראים, מקשים ומפרקים על דברי המשנה תוך הבאת ראיות וסימוכין מברייתות ותוספתאות אותן גם כתבו התנאים אך הם לא נכללו בתוך השישה סדרים שערך רבי.

בהקדמה לפירוש המשניות אותו חיבר רבי משה בן מימון – הרמב"ם הוא מציין ארבע מטרות שעמדו בפני רב אשי ורבינא מסדרי התלמוד. 'האחד - פירוש המשנה וכל מה שנפל בה מדברים המכילים עניינים רבים ממחלוקת הפירושים וטענות כל מפרש על חברו וגילוי טענת האמת, וזה ראשית הכוונה שנתכוון. והשני - פסק הדין על דעת האחד משני החולקים שנחלקו בדברי המשנה או בפירושה או בחידושים שנתחדשו בה ושחיברו עליה. והשלישי - בחידושי העניינים שהוציאו חכמי כל דור מן המשנה וגילוי העיקר והראיות שהורו בהן וסמכו עליהן התנאים המדברים במשנה עד שנסדר מדבריהם מה שנסדר, והגזרות והתקנות העשויות מאחרי רבנו הקדוש עד המחבר הזה. והרביעי - דרשות שהן ראויות לפי עניין כל פרק שנזדמן להיות בו דרש'.

הרמב"ם[]

בתקופת האמוראים התחלק עולם התורה היהודי לשני חלקים, החלק האחד היו אמוראי ארץ ישראל והחלק השני היו אמוראי בבל. מראשוני אמוראי ארץ ישראל ומהמפורסמים שבהם היה רבי יוחנן שעמד בראש הישיבה בטבריה. תלמידיו של רבי יוחנן וחבריו שישבו בטבריה ובציפורי הם אלו שחיברו את 'התלמוד הירושלמי' הנקרא גם 'תלמוד ארץ ישראל'.

החלק השני של האמוראים היו אמוראי בבל. מראשוני האמוראים בבבל היו רבי אבא בר אייבו המכונה 'רב' וחברו ובר הפלוגתא שלו שמואל. רב ושמואל היו תלמידי ארץ ישראל, רב זכה ללמוד תורה מפי אחרון התנאים רבי הקדוש ולכן נאמר בגמרא מספר פעמים 'רב תנא הוא ופליג' (רב מעמדו כתנא וחולק) דהיינו: כוחו יפה לחלוק גם על משניות ודברי התנאים מדורות שקדמו לו. לאחר פטירת רבי קיבל רב תורה מרבי ינאי ואילו שמואל קיבל תורה מהתנא רבי חנינא בר חמא.

הזמן בו החלה תקופת האמוראים היה זמן קשה לישראל. מלכות רומי ששלטה בארץ ישראל הכבידה את עולה על היהודים וגזרה עליהם גזירות רבות וקשות. מצב זה הביא לירידה המונית של יהודים מארץ ישראל בעיקר לכיוון בבל שם שלטו הפרסים שבאותה העת היו מתונים ואפשרו ליהודים לחיות את חייהם ללא הפרעה תוך הקפדה מלאה על קיום דת אבותם. היורדים הצטרפו לקהילת יהודי בבל שהתקיימה במקום עוד מזמן חורבן בית המקדש הראשון והרחיבו וחיזקו קהילה זו.

האמורא שמואל ישב בבבל עוד לפני בואו של רב והוא הנהיג את הקהילה היהודית בעיר נהרדעא בה עמד בראשות ישיבה גדולה. משתכפו הצרות בארץ ישראל ומלכות הרשעה גזרה גזירות רעות על ישראל, החליט רב לעזוב את ארץ ישראל ולהתיישב בבבל. משהגיע רב לבבל הוא התיישב בעיר סורא הקים בה ישיבה ועמד בראשה.

רב ושמואל היו ראשוני האמוראים שבבבל והם הביאו עימם קפיצה משמעותית במעמדן של קהילות בבל. עדות לשינוי זה שהשפיע גם על הפסיקה ההלכתית מוצאים אנו במסכת גיטין. הלכה פסוקה היא ששליח המביא גט גירושין לאשה מבעלה מחוץ לגבולות ארץ ישראל חייב להעיד על כשרות הגט שנעשה כהלכתו. במסכת גיטין מביאה הגמרא את דבריו של האמורא רבי אבא בשמו של רב הונא 'עשינו עצמינו בבבל כארץ ישראל לגיטין מכי אתא (משהגיע) רב לבבל' ומוסיף רש"י ומפרש 'וקבע ישיבה בסורא ודשמואל הוואי (הייתה) בנהרדעא, אבל מעיקרא (קודם לכן) לא ואף על גב דגמירי (ואפילו שקיים בידינו) דמשגלה יכניה (מלך יהודה) לבבל והחרש והמסגר עימו לא פסקה תורה מהם'. רואים אם כן מפירושו של רש"י כי למרות שהיו חכמים רבים בבבל, רק עם בואו של רב לסורא וקיום ישיבתו של שמואל בנהרדעא השתנה המעמד ההלכתי של בבל לעניין גיטין והושווה לזה של ארץ ישראל.

על דור שני של אמוראי בבל נמנו רב הונא שעמד בראשות ישיבת סורא אחרי רב, רב יהודה, רב נחמן ורב כהנא. בתקופת הדור השני של האמוראים נעשו שני שינויים מרכזיים במרכז התורה שבבבל. השינוי הראשון היה סגירת ישיבת נהרדעא על ידי רב נחמן בר יעקב והעתקתה לעיר מחוזא, מהלך זה נעשה לאחר שגדודי שודדים תקפו בהתמדה את העיר נהרדעא והחריבו אותה. השינוי השני היה יסודה של ישיבת פומפדיתא על ידי רב יהודה.

הדור השלישי של האמוראים מנה את רבה ורב יוסף שעמדו שניהם זה אחר זה בראשות ישיבת פומפדיתא ותלמידיהם היו אביי ורבא. מלבד רבה ורב יוסף, אביי ורבא קיבלו תורה גם מרב נחמן. אביי עמד בראשות ישיבת פומפדיתא ורבא עמד בראשות ישיבת מחוזא. לאחר פטירת אביי הצטרפו תלמידי פומפדיתא לרבא במחוזא, תלמידיהם של אביי ורבא (אשר דבריהם ידועים כ"הוויות דאביי ורבא") היו רבינא ורב אשי מסדרי התלמוד.

שמות האמוראים הנזכרים מובאים פעמים רבות בתלמוד ודבריהם הם הבסיס לחיבור זה. דרכם של האמוראים הייתה לדון בדברי המשנה אך לא לחלוק על דברי התנאים. תלמידי הישיבות שבבבל היו מקשים ומשיבים על דברי המשנה או מביאים ראיות לדבריהם עצמם מהמשניות. פעמים רבות גורסים האמוראים אחרת את לשון המשנה וזאת על פי מסורות שהיו בידם ביחס לדברי התנאים אותם הם משנים. בנוסף מצויה בגמרא פעמים רבות הלשון 'חסורי מחסרא והכי קתני' (=לשון המשנה חסר וכך צריך להיות כתוב). לשון זה מובאת בעיקר כאשר דברי התנאים במשנה אינם ברורים דיים ועל מנת לבארם היטב מרחיבים האמוראים את דברי התנאים עד להבנתם. בנוסף לבירור דברי התנאים עצמם האריכו האמוראים לפרש את מקור דברי התנאים לפי דרשות בפסוקי התורה, בעיקר לפי שלש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם אותם סידר התנא רבי ישמעאל. לא בכל מקום הגיעו האמוראים לעומקה של הלכה ופעמים רבות נשארת הגמרא באמירת 'קשיא', 'תיובתא' או 'תיקו'.

במקומות רבים בתלמוד מובאים דברי אגדה ודרוש. חלק מדברי אגדה אלו אינם מובנים כלשונם, כמו אגדות רבה בר בר חנה במסכת בבא בתרא (למושג: "מתי חיה בבא בתרא" לחץ כאן)  בהן מובאים מעשים תמוהים שאינם מובנים כפשוטם. במקומות אלו טרחו מפרשי התלמוד ראשונים ואחרונים לבאר את עומק דברי האמוראים ולבארם. במקומות נוספים בתלמוד מובאים דברי אגדה שלכאורה אין קשר בינם לבין היהדות והפסיקה ההלכתית, בין אגדות אלו נמנות התרופות למיני מחלות המובאות במסכת גיטין בפרק מי שאחזו, שם מסביר רבי שמואל אליעזר איידלס - המהרש"א מדוע נכתבו תרופות אלו בתלמוד, ובין שאר דבריו הוא כותב 'ומתוך זה תראה שאין התלמוד חסר מכל החכמות, כי לכל חולי תמצא בו רפואה שלימה ואמיתית למבינים לשונם, ואל יאמר המלעיג על חכמי התלמוד שהיו חסרים מחכמת הרפואה'.

בהקדמה לפירוש המשניות כותב הרמב"ם על דברי האגדה בגמרא כך 'וזה העניין הרביעי רצוני לומר הדרש הנמצא בתלמוד, אין ראוי לחשוב שמעלתו מעטה ותועלתו חסרה, אבל יש בו תבונה גדולה מפני שהוא כולל חידות פליאות וחמודות נפלאות. כי הדרשות ההן כשיסתכלו בהן הסתכלות שכלית, יובן בהם מהטוב האמיתי מה שאין למעלה ממנו ויגלה מהם מן העניינים האלוקיים ואמיתות הדברים מה שהיו אנשי החכמה מעלימים אותו ולא רצו לגלותו, וכל מה שעסקו בו הפילוסופים לדורותיהם. ואם תביט אותו על פשוטו, תראה בו עניינים רחוקים מן השכל שאין למעלה מהם. ועשו דבר זה לעניינים נפלאים מאוד, האחד מהם ללטש רעיוני התלמידים וללבב לבותם, ועוד כדי לעוור עיני הכסילים שלא יזהירו לבותם לעולם. ואילו היית מראה להם זוהר האמיתות יסבו פניהם מהם, כפי חסרון טבעיהם, שנאמר בהם ובדומיהם 'אין מגלין להם את הסוד' מפני שאין שכלם שלם כדי לקבל האמיתות על בוריין'.

דברי האגדה בתלמוד היו במשך הדורות גם עילה לגזירות רבות שגזרו הנוצרים הרשעים על עם ישראל. התלמוד עמד פעמים רבות במרכז הויכוח בין חכמי ישראל לרשעי אומות העולם, בהם מומרים שרצו להסב נזק לעם ישראל. התלמוד הואשם כמי שפוגע בדת הנוצרית ומגדף אותה, ובעוונותינו הועלה התלמוד על מוקד השריפה במקומות רבים. חלק נכבד מטענות הנוצרים היו נגד אגדות התלמוד בהן מובאים מעשים מאותו האיש ותלמידיו הרעים יימח שמם שסטו מדרך היהדות והובילו את אומות העולם הנוצריות למעמדן השפל כיום. במקרים שהתלמוד ניצל משריפה, צונזרו חלקים נרחבים ממנו על ידי 'וועדות' שונות שרובן לא הכירו כלל את התלמוד ולא הבינו את שפתו. בדורות האחרונים הושבו קטעי התלמוד המצונזרים אל סדר הדפים ושוב התלמוד המצוי בידינו שלם ברובו.

בישיבות בבל למדו מפי גדולי האמוראים תלמידים רבים. תלמידים אלו היו מסובבים מישיבה לישיבה והיו מביאים עימם את השמועות והחידושים שחודשו בישיבות האחרות וכך הורחב מעגל המתדיינים על כל נושא ונושא, וכל דבר חידוש לובן מספר פעמים עד לאמיתה של תורה. התנועה בין הישיבות לא נתחמה בגבולות בבל, אלא גם בין ישיבות ארץ ישראל לישיבות בבל התקיימה תנועה. היו מהאמוראים שעלו מבבל לארץ ישראל כמו רבי זירא, והיו כאלה שירדו בבלה כמו האמורא רבין. אמוראים אלו שחצו גבולות הביאו את דברי חכמי כל ארץ לחברתה וכך מוצאים אנו דברי תורה מפי חכמי ארץ ישראל בתלמוד הבבלי. חלק ניכר מתורת ארץ ישראל הביא עימו האמורא רבין שהיה תלמידו של רבי יוחנן ופרסם את תורתו של רבי יוחנן בישיבות בבל.

דברי האמוראים שנאמרו בישיבות בבל היו מפוזרים ונאמרו בעל פה מתלמיד לתלמיד. בדור החמישי לאמוראי בבל עמדו רב אשי ורבינא הראשון וראו את הצורך לסדר את דברי האמוראים על סדר המשניות למען יישאר לדורות הבאים. עובדה מעניינת מביא הרמב"ם בהקדמתו לחיבור 'משנה תורה', כי מימי משה רבינו ועד לרב אשי חלפו ארבעים דורות בדיוק של מעבירי שמועה שהעבירו את תורת ה' מרב לתלמיד. רב אשי ורבינא התחילו במלאכה שהסתיימה רק כעבור שני דורות בימיו של רבינא השני. מלאכת חתימת התלמוד הייתה קשה וארוכה בייחוד לאור הידרדרות מצבם הכללי של יהודי בבל שהחל בעקבות שינוי ביחסם של מלכי בבל אל היהודים. גזירות וצרות החלו ניתכות על ראש היהודים ומצב זה עורר את האמוראים להתאמץ ביתר שאת ולסיים את מלאכת עריכת התלמוד. בגמרא במסכת בבא מציעא בפרק השוכר את הפועלים מובא: 'רב אשי ורבינא סוף הוראה וסימנך עד אבוא אל מקדשי אבינה לאחריתם'. המפרשים נחלקו באשר לזהותו של רבינא המוזכר במאמר זה, האם הכוונה לרבינא הראשון שהחל במלאכת עריכת התלמוד או באחיינו רבינא השני שהיה האמורא האחרון וסיים את עריכת התלמוד. אך כל הדעות מסכימות כי חתימת התלמוד היא סוף הוראה ולאחריו אין אדם רשאי לחדש דבר מעצמו וכל ההלכה היהודית חייבת להתבסס על הנאמר בתלמוד, וכמו שכתב הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות 'כל הדברים שבתלמוד בבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם, וכופים כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי התלמוד ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם... ...הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל'.

האמוראים מסדרי התלמוד הביאו לפנינו את דברי האמוראים על ל"ח מסכתות המודפסות כיום לפי מהדורת דפוס וילנא בעשרים כרכים. סדרי המשנה הם שישה אך לא על כולם יש בידינו גמרא. בסדר זרעים מצויה בידינו גמרא רק על מסכת ברכות ובסדר טהרות רק על מסכת נידה. גם בסדר מועד חסרה גמרא על מסכת שקלים. בסדר נזיקין חסרות המסכתות עדויות ואבות, ובסדר קדשים המסכתות קינים ומדות. מסכתות אלו לא זכינו לקבל עליהן דברי גמרא מסודרים על יד האמוראים, אך במסכתות הקיימות בידינו מצויים דברים רבים המתייחסים למסכתות אלו והאמוראים דנים בדברי התנאים הנאמרים בהן.

לאחר תום תקופת האמוראים הוסיפו חלק מישיבות בבל להתקיים, גם בתקופת הסבוראים ואף שנים רבות לאחר מכן עד לסוף תקופת הגאונים. לאורך הדורות, במשך למעלה מאלף וחמש מאות שנה נלמד התלמוד בבלי בעם ישראל. גאונים, ראשונים ואחרונים הפכו ודשו בדברי התלמוד כשהם מפרשים ודורשים את דברי האמוראים כל אחד בשיטתו ובדרך לימודו, וכך היווה התלמוד תשתית למפעל רחב היקף המוצג לפנינו כיום כארון הספרים היהודי המכיל רבבות ספרים וחיבורים העוסקים כולם במישרין או בעקיפין בדברי האמוראים בתלמוד בבלי. התלמוד בבלי עצמו לא נס ליחו, ובכל קהילות ישראל הוא נלמד כשלצידו דברי הגאונים הראשונים והאחרונים המפרשים את דבריו. במהדורה המקובלת כיום מובאים דברי התלמוד מוקפים בפירוש רש"י ובפירוש בעלי התוספות, נוספים עליהם פירושים והגהות נוספים אותם חיברו גדולי ישראל מאות בשנים.

במאה השנים האחרונות זכה עם ישראל, ומפעלו הגדול של רבי מאיר שפירא מלובלין - מפעל הדף היומי – קירב את לימוד הגמרא גם אל פשוטי העם העוסקים במלאכה לפרנסתם. כיום בסייעתא דשמיא נלמדים דברי האמוראים הקדושים באלפי ישיבות ומוסדות תורה ובאלפי שיעורי דף היומי ברחבי העולם כולו.

רבי מאיר שפירא מלובלין  []