רבי שמעון בן שטח, מגדולי חכמי ישראל, מראשי הסנהדרין וראש עדת הפרושים. המשנה מונה בפרק הראשון של מסכת אבות, את שמות המנהיגים שפעלו במאה השנייה לפני חורבן בית שני . בראשית התקופה, עמד בראש העם מנהיג יחיד: הראשון היה שמעון הצדיק ואחריו אנטיגנוס איש סוכו.

אחריהם משמשים בהנהגה שניים כאחד והם נקראים "הזוגות". רבי שמעון בן שטח שייך לזוג השלישי ובן-זוגו הוא רבי יהודה בן טבאי. אולם היה להם שותף נוסף, שותף שלא היה רצוי להם ואף הם לא היו רצויים לו – אלכסנדר ינאי המלך, בעלה של שלומציון המלכה אחותו של רבי שמעון בן שטח,.

הפרושים נרדפו רבות בידי מלכי החשמונאים הצדוקים. גם ינאי רדף את חכמי התורה, כשחשב שהחכמים רוצים שימסור את הכהונה לזרעו של אהרן, כיוון שהוא עצמו היה פסול לכהונה. בינו לבין גיסו רבי שמעון בן שטח, פרץ סכסוך, כאשר עבדו של המלך הרג אדם, ורבי שמעון בן שטח תבע את המלך לעמוד לפני הסנהדרין ככל אדם אחר. שיאו של העימות היה, בעת שינאי נתבקש על ידי רבי שמעון בן שטח לתרום קרבנות עבור נזירים, והוא נאלץ להסתתר מחמת כעסו של ינאי, עד יעבור זעמו. משחדל המלך לרדוף אחרי חכמי הפרושים, הצליחה שלומציון לגרוס לפיוס ביניהם ורבי שמעון בן שטח שב ונתמנה כחבר הסנהדרין.

כשעלתה שלומציון על כס המלוכה, שימש כאב בית הדין וכנשיא הסנהדרין. באמצעות קשריו עם אחותו המלכה, הצליח לחזק את כוחם של הפרושים ואת מעמד תלמידי החכמים. היה תקיף במעמדו בתפקידו זה, נאבק בצדוקים והרחיקם משורות הסנהדרין. מגילת תענית מציינת את כ"ח בטבת כיום שמחה על ניצחון הפרושים על הצדוקים בידי רבי שמעון בן שטח.

מתוך צוואתו של ינאי נמצאנו למדים, כי בסוף ימיו הכיר בגדולתם וביושרם של הפרושים, עובדה השופכת אור על ההתקרבות שחלה בין רבי שמעון בן-שטח ובין ינאי המלך.

רבי שמעון בן שטח, מוצג במספר מקרים כמתעסק בענייני דין ועדות. כך למשל במסכת אבות הוא אומר: "הוי מרבה לחקור את העדים; והוי זהיר בדבריך, שמא מתוכן ילמדו לשקר". על אף שהיה מתון בדין ידע גם לשלוט ביד חזקה. היה ידוע ביושרו, לא נשא פנים לאיש והקפיד על כבודם של בתי הדין. 

לעומת זאת, בסנהדרין (פ"ו מ"ד.) מסופר שיזם ציד מכשפות באשקלון בו הוצאו להורג שמונים נשים שהואשמו בכישוף, ביום אחד. היה זה בט"ו אלול. במגילת תענית נאמר כי יום זה, הוא מימי השמחה: "וכי חייבות הריגה ותליה היו? אלא שהייתה השעה צריכה לכך, כדי שילמדו ממנו וכל ישראל ישמעו וייראו".

בירושלמי מסופר, שרבי שמעון בן שטח היה מתפרנס ממסחר בפשתן. לצורך עבודתו, קנה חמור מישמעאלי ומצא אבן טובה תלויה בצווארו. למרות שהיה פטור מלהחזיר את האבן, החזיר את האבן לישמעאלי, בכדי 'שיתקדש שם שמים על ידו'. שכן התבטאותו של הישמעאלי "ברוך אלוקי היהודים" , עולה בערכה על כל שכר וריווח ממון שבעולם.

תקנות רבות והנהגות ישרות, התקין לטובת הציבור. אחת מהן הייתה, שיהיו ילדים הולכים לבית הספר. לפני כן נהגו האבות ללמוד עם בניהם, ומאוחר יותר היו מעלים את התינוקות לירושלים לצורך תלמוד תורה, עד שבא רבי שמעון בן שטח והתקין שיושיבו מלמדים בכל פלך ופלך. כך גם קבע, שכל נכסי הבעל יהיו משועבדים לצורך פירעון כתובתה של האשה. ועוד.

שנות כהונתו של רבי שמעון בן שטח תחת מלכות שלומציון היו ימי שפע וברכה בחומר וברוח, ובהשפעתו שככו המריבות הפנימיות בין הפלגים בעם.

בתקופה זו רחקו ישראל מן החטא וזכו בשל כך בברכת ה'. על הפסוק: "ונתתי גשמיכם בעתם" (ויקרא, ל"ה, י') כפי שמספרים חז"ל: "מעשה בימי שמעון בן שטח ובימי שלומציון המלכה. שהיו גשמים יורדים בלילי שבתות, עד שנעשו חיטים ככליות ושעורים כגרעיני הזיתים ועדשים כדינרי זהב. וצברו מהם חכמים והניחום לדורות הבאים" (תענית כ"ג).