הגאון הקדוש רבי גרשון העניך ליינער זצוק"ל מראדזין, בעל ה"אורחות חיים" נולד בשנת תקצ"ט לאביו רבי יעקב, האדמו"ר מאיזביצה, מחבר הספר "בית יעקב", שהיה בנו בכורו של רבי מרדכי יוסף, בעל "מי השלוח" מאיזביצה. האדמו"ר השלישי בשושלת אדמו"רי חסידות איז'ביצה-ראדזין, שעמד בראשה מט"ו באב תרל"ח- יום פטירת אביו.

היה גאון אדיר בנגלה ובנסתר. חריף, ובקי גדול גם בחכמה ובמדעים שונים, כמו רפואה, כימיה והנדסה. כך גם ידע שפות רבות על בוריין. וגם השתמש בהם כשחילק מרשמי רפואה בלטינית לפונים אליו, שכובדו בבתי המרקחת.

 עוד כשהיה נער צעיר כבן 16 שנה, הגה רעיון כביר. הוא ביקש לכתוב מעין "גמרא" על משניות טהרות, שכידוע אין עליהם תלמוד בבלי כלל. לשם כך קיבץ מכל הש"ס הבבלי את הסוגיות והחומר התלמודי העוסקים בסדר טהרות, וקבע אותם בצורה כרונולוגית על סדר המשניות. הוא קרא לספרו זה בשם ''סדרי טהרות'' וסיימם לאחר כעשר שנות עבודה. הוא הספיק גם להדפיסו על סדר 'כלים' ו'אהלות'.

הוא נסע עם כתביו אל אחד מגדולי הדור ההוא, הגאון רבי שאול יוסף נתנזון זצ"ל, בעל ה"שואל ומשיב" מלבוב. הגאון שוחח עמו ממושכות בלימוד והתפעל מחריפותו. הוא שאל אותו למוצאו ושיוכו.  "חסיד מפולין". השיב העלם. קרא הגאון בחיוך: "כבר אמר דוד המלך: "הושיעה כי גמר חסיד" , גם חסיד יודע למיגמר (ללמוד) !

לאחר מכן נשאר רבי גרשון אצל הגאון כמה ימים, והוא אכן נתן לו הסכמה על ספרו. משם הוא נסע לרבי שלמה הכהן מווילנה בעל ה"חשק שלמה" , שהצטרף למסכימים. הספר מעוטר בנוסף, בהסכמותיהם  של אביו האדמו"ר מאיזביצ'ה, הנצי"ב מוולוז'ין, רבי שמעון סופר מקראקא, הרב מקוטנא ה'ישועות מלכו', רבי יצחק אלחנן מקובנא, ה'מחנה חיים', המלבי"ם, השדי חמד ועוד רבים מגדולי ישראל.

אך החיבור עורר גם בקהילות מסוימות, סערה. היו גם כאלו שחששו ממכשול, שכן אנשים עלולים לסבור כי מדובר באחד מסדרי התלמוד, ולכך חזרו בהם רבני ווילנה מהסכמותיהם.

בקרב הציבור, רבי גרשון העניך, מוכר יותר כ'בעל התכלת'. הוא ביקש לחדש את השימוש בצבע תכלת בציצית והשתמש בידיעותיו הרבות, על מנת להגיע לחקר הנושא. במסגרת זו, נסע 4 פעמים לאיטליה, שם היה אקווריום עם זוחלי ים ודגים, הגדול בעולם. הוא הגיע לממצא המבוקש במהלך מחקרו, כי הצבע הופק מהפרשתו של החילזון המכונה 'דיונון'. ישנה אגדה, כי במהלך מסעותיו, הצליח להשפיע על אנשי הוותיקן ברומא, שייאותו להכניסו להציץ בכלי המקדש. בביקורו האחרון, באותו אקווריום, נטל עמו את בנו, למען לא תישכח תורת התכלת מישראל.

על יסוד בדיקותיו וחקירותיו הוא מוכיח הלכתית ומדעית, כי אכן גילה את החילזון. הוא חיבר על הנושא ספרים אחדים: "פתיל התכלת", "עין התכלת" ו"שפוני טמוני חול", והצליח להשפיע על רבים גדולי ישראל שיקבלו את דעתו. אחדים מגדולי דורו חלקו עליו גם בקשר לתגלית החדשנית. אך למרות זאת, גם התומכים לא אמצו את התכלת כמנהג אותו יש ליישם. 'חדש, אמרו הגדולים, אסור מהתורה'. ואילו הרבי מראדזין פירש, 'חדש', כשהוא ומקורו 'מן התורה', 'אסור' לסטות ממנו כמלוא נימה..

למרות זאת, היו גדולי ישראל שנהגו כן למעשה, כמו הגאון מהרש"ם מבערזאן זצ"ל, שהיתה לו טלית מצוייצת בפתיל תכלת. אך חסידיו כמובן, נשאו בציציותיהם חוט תכלת עד עצם היום. כך גם חסידי ברסלב על כל פלגיהם, שנהגו כך .

בנוסף לכך גם הביע עמדתו, לאחר בדיקה קפדנית בנושא מצות מכונה, ובכרוז שפרסם, תבע מהרבנים תעודת הכשר מפורטת שאכן בדקו את כל הפרצות שמנה באותה קריאה.

הוא חיבר ספרים נוספים ורבים בכל מקצועות התורה.

עם פטירתו בד' בטבת תרנ"א. קבלו החסידים כממשיך דרכו את בנו יחידו, רבי מרדכי יוסף אלעזר זצ"ל , מח"ס "תפארת יוסף", שנפטר בכ"ו שבט תרצ"ו.