מאמר
הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל
ביום י"ט באדר נפטר רבה של ירושלים הגאון ר' יוסף חיים זוננפלד, על ר' יוסף חיים התבטא ר' שמואל סלנט כי "ירושלים מליאה חכמים צדיקים וסופרים, מה צריך רבה של ירושלים? מעט חכמה!"
ב. וולף י"ט באדר תשס"ט - 15/03/2009 05:00
מנהיג מופלא היה לעם ישראל, באחת התקופות הקשות ביותר של הגלות האחרונה. היה זה רבי יוסף חיים זוננפלד, רבה של ירושלים.
רבי יוסף חיים נולד בעיר וורבאו שבמערב הונגריה. כשהיה כבן ארבע נפטר עליו אביו, ואמו נישאה לאיש אחר. אותו אב חורג גילה בילד הרך כשרונות מיוחדים וביקש לשולחו להשתלם בלימודים כלליים גבוהים. אך הילד הרך, שנפשו חשקה בלימוד התורה, ברח מבית אמו ונכנס ללמוד בישיבתו של הגאון מאונגוואר, רבי חיים צבי מנהיים.
אמו של רבי יוסף חיים, שהכירה את כוחותיו המיוחדים של בנה, תמכה בו בבריחתו ועמדה לצד רצונו העז לגדול בתורה.
מי יודע מה יכול היה קורה לו לא היה רבי יוסף חיים נוקט בצעד קיצוני זה ופונה ללימודים הכלליים, מה היה העולם היהודי כולו מפסיד וכיצד היה עומד בנסיונות התקופה, ללא המנהיג המסור והמופלא הזה?
בהיותו בגיל גיוס פנה רבי יוסף חיים לצדיק רבי חיים הלברשטאם מצאנז, בעל ה'דברי חיים' ובקש ממנו ברכה שישוחרר מגזרת הגיוס.
אמר לו האדמו"ר: "לא חייל תהא, כי אם גנרל, שר צבא ה'!..."
וכך, כפי שאמר האדמו"ר מצאנז, כן היה.
מתמיד גדול, גאון אדיר ותלמיד חכם מופלא, היה רבי יוסף חיים זוננפלד, אך גם ענוותן ומצניע לכת.
בהיותו אברך צעיר השתתף רבי יוסף חיים בנסיעה של תלמידי חכמים מכולל אונגרין למערת המכפלה שבחברון. בכל שעת הנסיעה ישב רבי יוסף חיים בפינת המרכבה ומלמל פרקי תהילים, בעוד תלמידי החכמים היושבים סביבו מתווכחים ומתדיינים בדברי תורה. כשהגיע הויכוח לשיאו והלהט היה גדול מסביב, התערב רבי יוסף חיים, לתדהמת כולם, והציע תירוץ מבריק על הקושיה הקשה.
כשהיו פונים אליו ומבקשים הסכמה לספר או היתר הוראה, הצטנע רבי יוסף חיים והיה אומר: "אל תראוני כגדול ועצום. אני יודע מך ערכי, כי חלש אני ופשוט והשם ברחמיו זיכני לישב השקט על התורה ועל העבודה ולחזור בתשובה שלמה לפניו עם כל ישראל".
עובדה בולטת שהראתה קבל עם ועדה את ענוותנותו המיוחדת של רבי יוסף חיים היתה, כשהוכתר לרבה של ירושלים עיר הקודש.
לביתו של רבי יוסף חיים הגיעה משלחת רבנים, ובראשם רבי יצחק ירוחם דיסקין, על מנת למסור לו את כתב רבנות העיר. רבי יוסף חיים סירב לקבל את הכתב, אך רבני העדה החרדית הפצירו בו והתחננו לפניו במשך זמן רב. הדבר היה חשוב. רבני העדה החרדית ראו ברבי יוסף חיים את האדם המתאים לעמוד בראש העדה בתקופה זו, אך רבי יוסף חיים סרב. בראות רבי יצחק ירוחם שרבי יוסף חיים עומד על דעתו ומסרב מגודל ענוותנותו, גזר עליו 'בגזרת רב' לקבל את כתב הרבנות. בפני רבי יוסף חיים לא עמדה כל ברירה והוא נכנע, אך עשה זאת בבכי מר.
רבי יוסף חיים כיהן בראש העדה החרדית בירושלים ועמד בתוקף על קוצו של יו"ד בכל ענין הנוגע להלכה או להשקפה היהודית הטהורה. היו אלו הימים בהם ניסו רוחות ההשכלה והציונות החילונית לפרוץ את חומות החינוך בירושלים, ורבי יוסף חיים עמד בפרץ ללא חת. הוא לא פחד ממכות ולא חשש מגידופים אלא עמד על דעתו, דעת תורה.
כששאל אותו אי מי הכיצד מסוגל הוא, בביטחון שכזה, לעמוד על כך שדרכו היא הנכונה ואילו דרכם של האחרים מוטעית?
אמר הוא בכל ליבו הכואב והאוהב: "אני מאחל להם, למשכילים ולציונים, 'עולם הבא' כמה שרוצה הקדוש ברוך הוא לתת להם. אך 'בעולם הזה' צריך אני לעשות את מה שמצווה עלי התורה. וזהו הציווי - לשמור על קדושת הארץ וטהרתה על ידי שמירת המצוות".
רבי יוסף חיים כאב מאוד על המלחמות שהיה עליו לנהל נגד החפצים לפגוע בקדוש והיקר לנו. אך במלחמותיו ניכרת היתה האהבה שחש לכל יהודי, באשר הוא. את מלחמותיו ניהל ללא שום נגיעות אישיות. הוא נלחם נגד העיקרון ולא נגד אישיותם של אלו הנלחמים בו ועשה זאת בחכמה עמוקה ומיוחדת.
הוא אהב את כולם וכולם גם אהבו אותו. הוא אחז בימין המקרבת ולא בשמאל הדוחה ובדרך זו קבץ סביבו את כולם.
היה מעשה באדם שעמד לפניו בדין בימי חודש אלול. רבי יוסף חיים שמע את הצדדים, שקל את הדין וחייב אותו. היהודי פתח את פיו בחירופים וגידופים על כך שחוייב ולא הסכים לקבל עליו את הדין. פניו של רבי יוסף חיים הרצינו והוא פתח ואמר: "אם, כפי שאתה חושב, הצדק איתך, אני אתפלל לבורא עולם שיסלח לי על כך שחייבתי אותך לשוא, שכן אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. אך אם שקלתי נכונה והצדק איתי ואכן אתה חייב, אז..." היהודי נרעד מפחד מה עומד הרב לומר לו, אך רבי יוסף חיים המשיך ואמר: "אז יסלח לך ה' על התנהגותך כלפי!"
מילים נעימות ומרגיעות אלו עשו מיד את שלהם והיהודי התעשת ובקש את סליחת הרב על התנהגותו.
באהבתו את העם, הארץ והעיר ירושלים, אמר רבי יוסף חיים לכל תייר שראה: "וראה בטוב ירושלים". חפשו תמיד את הטוב, לבשו את המשקפיים הורודות, הטובות והיפות - כי יש מה לראות!
ואכן, טוב היה רבי יוסף חיים לעם, טוב לתקופה ולארץ ויפה ביקש לומר בהספד אחרי מותו את המילים שמאפיינות אותו : "חבל על 'א' אלט'ן ארץ ישראל איד' (זקן יהודי ארצ'ישראלי) שהלך מאיתנו!"
רבי יוסף חיים נולד בעיר וורבאו שבמערב הונגריה. כשהיה כבן ארבע נפטר עליו אביו, ואמו נישאה לאיש אחר. אותו אב חורג גילה בילד הרך כשרונות מיוחדים וביקש לשולחו להשתלם בלימודים כלליים גבוהים. אך הילד הרך, שנפשו חשקה בלימוד התורה, ברח מבית אמו ונכנס ללמוד בישיבתו של הגאון מאונגוואר, רבי חיים צבי מנהיים.
אמו של רבי יוסף חיים, שהכירה את כוחותיו המיוחדים של בנה, תמכה בו בבריחתו ועמדה לצד רצונו העז לגדול בתורה.
מי יודע מה יכול היה קורה לו לא היה רבי יוסף חיים נוקט בצעד קיצוני זה ופונה ללימודים הכלליים, מה היה העולם היהודי כולו מפסיד וכיצד היה עומד בנסיונות התקופה, ללא המנהיג המסור והמופלא הזה?
בהיותו בגיל גיוס פנה רבי יוסף חיים לצדיק רבי חיים הלברשטאם מצאנז, בעל ה'דברי חיים' ובקש ממנו ברכה שישוחרר מגזרת הגיוס.
אמר לו האדמו"ר: "לא חייל תהא, כי אם גנרל, שר צבא ה'!..."
וכך, כפי שאמר האדמו"ר מצאנז, כן היה.
מתמיד גדול, גאון אדיר ותלמיד חכם מופלא, היה רבי יוסף חיים זוננפלד, אך גם ענוותן ומצניע לכת.
| רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל | צלם |
כשהיו פונים אליו ומבקשים הסכמה לספר או היתר הוראה, הצטנע רבי יוסף חיים והיה אומר: "אל תראוני כגדול ועצום. אני יודע מך ערכי, כי חלש אני ופשוט והשם ברחמיו זיכני לישב השקט על התורה ועל העבודה ולחזור בתשובה שלמה לפניו עם כל ישראל".
עובדה בולטת שהראתה קבל עם ועדה את ענוותנותו המיוחדת של רבי יוסף חיים היתה, כשהוכתר לרבה של ירושלים עיר הקודש.
לביתו של רבי יוסף חיים הגיעה משלחת רבנים, ובראשם רבי יצחק ירוחם דיסקין, על מנת למסור לו את כתב רבנות העיר. רבי יוסף חיים סירב לקבל את הכתב, אך רבני העדה החרדית הפצירו בו והתחננו לפניו במשך זמן רב. הדבר היה חשוב. רבני העדה החרדית ראו ברבי יוסף חיים את האדם המתאים לעמוד בראש העדה בתקופה זו, אך רבי יוסף חיים סרב. בראות רבי יצחק ירוחם שרבי יוסף חיים עומד על דעתו ומסרב מגודל ענוותנותו, גזר עליו 'בגזרת רב' לקבל את כתב הרבנות. בפני רבי יוסף חיים לא עמדה כל ברירה והוא נכנע, אך עשה זאת בבכי מר.
רבי יוסף חיים כיהן בראש העדה החרדית בירושלים ועמד בתוקף על קוצו של יו"ד בכל ענין הנוגע להלכה או להשקפה היהודית הטהורה. היו אלו הימים בהם ניסו רוחות ההשכלה והציונות החילונית לפרוץ את חומות החינוך בירושלים, ורבי יוסף חיים עמד בפרץ ללא חת. הוא לא פחד ממכות ולא חשש מגידופים אלא עמד על דעתו, דעת תורה.
כששאל אותו אי מי הכיצד מסוגל הוא, בביטחון שכזה, לעמוד על כך שדרכו היא הנכונה ואילו דרכם של האחרים מוטעית?
אמר הוא בכל ליבו הכואב והאוהב: "אני מאחל להם, למשכילים ולציונים, 'עולם הבא' כמה שרוצה הקדוש ברוך הוא לתת להם. אך 'בעולם הזה' צריך אני לעשות את מה שמצווה עלי התורה. וזהו הציווי - לשמור על קדושת הארץ וטהרתה על ידי שמירת המצוות".
רבי יוסף חיים כאב מאוד על המלחמות שהיה עליו לנהל נגד החפצים לפגוע בקדוש והיקר לנו. אך במלחמותיו ניכרת היתה האהבה שחש לכל יהודי, באשר הוא. את מלחמותיו ניהל ללא שום נגיעות אישיות. הוא נלחם נגד העיקרון ולא נגד אישיותם של אלו הנלחמים בו ועשה זאת בחכמה עמוקה ומיוחדת.
הוא אהב את כולם וכולם גם אהבו אותו. הוא אחז בימין המקרבת ולא בשמאל הדוחה ובדרך זו קבץ סביבו את כולם.
היה מעשה באדם שעמד לפניו בדין בימי חודש אלול. רבי יוסף חיים שמע את הצדדים, שקל את הדין וחייב אותו. היהודי פתח את פיו בחירופים וגידופים על כך שחוייב ולא הסכים לקבל עליו את הדין. פניו של רבי יוסף חיים הרצינו והוא פתח ואמר: "אם, כפי שאתה חושב, הצדק איתך, אני אתפלל לבורא עולם שיסלח לי על כך שחייבתי אותך לשוא, שכן אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. אך אם שקלתי נכונה והצדק איתי ואכן אתה חייב, אז..." היהודי נרעד מפחד מה עומד הרב לומר לו, אך רבי יוסף חיים המשיך ואמר: "אז יסלח לך ה' על התנהגותך כלפי!"
מילים נעימות ומרגיעות אלו עשו מיד את שלהם והיהודי התעשת ובקש את סליחת הרב על התנהגותו.
באהבתו את העם, הארץ והעיר ירושלים, אמר רבי יוסף חיים לכל תייר שראה: "וראה בטוב ירושלים". חפשו תמיד את הטוב, לבשו את המשקפיים הורודות, הטובות והיפות - כי יש מה לראות!
ואכן, טוב היה רבי יוסף חיים לעם, טוב לתקופה ולארץ ויפה ביקש לומר בהספד אחרי מותו את המילים שמאפיינות אותו : "חבל על 'א' אלט'ן ארץ ישראל איד' (זקן יהודי ארצ'ישראלי) שהלך מאיתנו!"
ה'בן איש חי' רבי יוסף חיים, ה'בן איש חי'- ראש גלות בבל. הוא יושב בבגדד אך מצודתו פרוסה על כל יהדות המזרח.
רבי שמחה בונים מפשיסחא רבי שמחה בונים מפשיסחא זצ"ל חידש את דרך פשיסחא בעבודת ה' שהייתה מיסודותיהם של חצרות תלמידיו הרבים – קוצק, גור, וורקי, אלכסנדר ועוד.
היהודי הקדוש שמו של רבי יעקב יצחק רבינוביץ' יהה כשמו של רבוף, משום כך כינוהו חבריו "היהודי הקדוש", על שום פרישותו וצדקותו הרבה