רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, המכונה הנצי"ב מוולוז'ין, נולד בעיר מיר שבליטא בשנת תקע"ז. אביו רבי יעקב ברלין היה סוחר אמיד ותלמיד חכם דגול אשר הרבה במתן צדקה בסתר ובגלוי. כבר בילדותו עשה הנצי"ב ימים כלילות בלימוד התורה בשקידה ובעמל רב עד שנתן בו את עינו, והוא עוד צעיר לימים, רבי יצחק , המכונה רבי איצ'לה, ראש ישיבת וולוז'ין, אשר בחר בו כחתן לבתו ריינה.

מעט לאחר הגיעו לגיל בר-מצווה נערכו הנישואין ורבי נפתלי צבי יהודה עבר להתגורר בוולוז'ין. בסביבה חדשה והומה זו אשר הייתה זרה לו לחלוטין המשיך בשקט להגות בתורה, תוך שהוא מצניע את עצמו ונחבא אל הכלים. במשך כל ימות השבוע לא הגיע לסעודות עם בני ביתו כדי שלא לבזבז את רגעיו היקרים. במוצאי אחד מימי הכיפורים, הבדיל רבי יצחק חותנו על הכוס עם שאר בני המשפחה שהבחינו בהעדרו. בחיפוש אחריו נמצא בחדרו כשהוא יושב ועוסק בתורה. כשבאו אליו בתרעומת שרק עכשיו הסתיימה תפילת 'נעילה' וכבר הוא יושב בחדר מבלי שהכניס דבר לפיו, קם ממקומו והצטרף אליהם כשהוא מצטדק ובחיוך תמים ונבוך אמר - שכחתי.

בשלב זה עדיין לא ידע רבי יצחק עד כמה גדול החתן שלו, ועל גדולתו העצומה נודע לו רק לאחר שמצא פעם על שולחנו חליפת מכתבים בינו לבין גאון דורו הרד"ל - רבי דוד מביחוב. כשקרא את השבחים שהרעיף עליו הרד"ל תוך כדי רפרוף במכתבים עמד משתומם, ומאותה העת קרא לרבי נפתלי לומר שיעורים בישיבה.

השיעורים נאמרו שלא מרצונו אלא מתוך כוונה לכבד את בקשת חמיו ונמסרו בפני קבוצה מובחרת של תלמידי הישיבה, ומהם נסללה הדרך להיותו הנצי"ב מוולוז'ין אשר רבים נשאו את עיניהם אליו וחיכו למוצא פיו. ואכן, לשונו הצחה וסגנונו הבהיר והרהוט הקנו לו פרסום רב, גם בקרב 'המשכילים' שבדור. כשנשאל על ידי אחד מראשיהם כיצד זה שיש לו ידיעות לשון כאלה אם שקוע הוא רק בלימוד תורה, בעוד הם קנו ידיעות אלו רק לאחר עמל ויגיעה רבה, ענה להם במשל על סוחר חובבני שהגיע לכרך לקנות סחורה ושם התוודע לסוחר גדול ובעל שם שערך רשימת סחורות ומחיריהן. כשראה הסוחר החובבני שמדובר בסחורות רבות הטעונות כריכה בבד וחבלים רבים שגם אלו עולים כסף רב, אולם לא נמנו ברשימת הוצאותיו, סבר כי אלו ניתנים בחינם, והלך לבית מסחר סיטוני ותבע בדים וחבלים כרצונו כדי לסחור בהם בעיירתו, אלא שעם קבלתם הוגש לו חשבון הוצאתו. משראה זאת נותר תמה שהרי לסוחר הגדול לא נמנו הם בכלל ההוצאות. לשמע דבריו העמידוהו חיש על טעותו, אותו סוחר קנה בדמים מרובים סחורה רבה והיא הרי טעונה אריזה בבדים וחבלים על כן אין הם נכללים בחשבון ההוצאות. אתה שקנית רק בדים וחבלים, לא תשלם את מחירם?

והנמשל מובן, המשיך הנצי"ב, התורה היא תוכן חיינו ואילו כל החוכמות והמדעים נועדו רק כדי לשרתה, כמו בד וחבלים השומרים על הסחורה. לאדם שעוסק בתורה ניתנות שאר החוכמות כמתנת חינם, אבל אתם, המשכילים, התורה רחוקה מכם וכל יגיעתכם היא בחוכמות חיצוניות, הנכם כאותו סוחר הקונה רק בדים וחבלים ותמורתם יש לשלם מחיר מלא.

בשנת תר"ט נפטר חותנו רבי יצחק והמשיך את תפקידו בישיבה רבי אליעזר בנו. לא עברו מספר שנים ובשנת תרי"ג נפטר גם רבי אליעזר וישיבת וולוז'ין נחלקה לשני מחנות. אחד מהם תמך בנצי"ב לראשות הישיבה והשני ברבי יוסף דב סולובייצ'יק. לבסוף הוכר הנצי"ב כראש הישיבה ורבי יוסף דב עבר לסלוצק ומשם לבריסק ונתפרסם שמו בעולם. שני גאונים אלא לא נטרו טינה זה לזה וגם באו בקשרי חיתון בניהם כשהשיא הנצי"ב את נכדתו מבתו ומחתנו רבי רפאל שפירא לרבי חיים בנו של רבי יוסף דב.

עבודתו הייתה בלתי פוסקת ואף חתם על מכתביו "העמוס בעבודה". גילה כלפי כל אחד מתלמידיו מסירות והקרבה רבה ואהבם כבניו. כשבא אליו אב אחד שהביא עימו את בנו שילמד בישיבה וביקש מהנצי"ב שיפקח את עינו עליו משום שזה הוא לו בן יחיד, ענה לו הנצי"ב: לך יש בן יחיד אחד ואילו לי יש ארבע-מאות בנים יחידים.

על שקידתו והתמדתו הרבה נוכל ללמוד מהסיפור שהיה נוהג הגאון רבי חיים סלובייצ'יק מבריסק לספר לבנו ולמקורביו לא אחת אודות הנצי"ב. לאחר שנישא רבי חיים ועדיין לא התאפשר לו לקנות מידי חג הסוכות ארבע-מינים, נוהג היה לברך על אלו של הנצי"ב, חותנו. לפני אמירת ה'הלל' בתפילת שחרית נהגו להמתין לרבי חיים שיבוא לברך על המינים. באחת השנים ביום-טוב ראשון של חג בושש להגיע, ולאחר המתנה של זמן רב הורה הנצי"ב שלא להמתין ולפתוח באמירת ה'הלל', אלא שמספר דקות אחר כך הופיע לפתע רבי חיים והנצי"ב שהבחין בו מיהר למסור לו את האתרוג לברך עליו כמנהגו. לפליאתו סירב רבי חיים לברך כשהוא מורה לו שיותר מאוחר יסביר לו את פשר הדבר. לאחר התפילה הסביר לנצי"ב שנתעוררה אצלו שאלה הלכתית בקשר לכשרות האתרוג שבידי הנצי"ב כשהוא מציין כי רק לו זה שאלה ואין זה נוגע לאחרים. כשהתעקש הנצי"ב לדעת במה מדובר השיב רבי חיים כי אותה שנה הייתה מוצאי שביעית והאתרוג שבידיו שמקורו בארץ-ישראל הוא אמנם מגידול נוכרי אך מכל מקום גדל בשנה השביעית, ולכן חושש הוא להחמיר לעצמו ולא לברך עליו.

הנצי"ב שמע זאת ואמר שאם כך השאלה נוגעת גם לו. ביום-טוב שני למחרת בשעה ארבע לפנות בוקר ביקש משמשו לקרוא לרבי חיים שיגיע מיד לביתו. רבי חיים שלא הבין מה הבהילות יצא לשם במהרה וכשנכנס לחדרו ראהו מוקף בהררי ספרים ראשונים ואחרונים כשהוא קורא לעברו בשמחה כי עיין בהלכה לעומקה מהבוקר הקודם ועד עתה והתחוור לו ללא כל צל של ספק כי אין כל חשש לצאת ידי חובה באתרוג זה. בעודו מנמק את דבריו קטע אותו רבי חיים באומרו שעדיין לא ברך ברכות התורה והחל לאומרם. כשסיים נראה הנצי"ב בוכה חרישית. לתמיהתו של רבי חיים ענהו הנצי"ב: "וכי כיצד לא אבכה כאשר אני רואה בחור בר-אוריין כמוך שכולנו מייחלים ומקווים לראותו צומח לגדול הדור, שעדיין לא הספיק בשעה ארבע לפנות בוקר לומר את ברכות התורה?! איזה פנים, אם כן, יהיה לדור העתיד?" על זה אמר רבי חיים לבנו: ראה מה גדולה ירידת הדורות אפילו בתוך אותו הדור.

במשך ארבעים שנה הקדיש הנצי"ב את חייו לישיבה ולכל עשרים-אלף התלמידים שעברו בזמנו את בית היוצר בוולוז'ין. בשנים אלו זכה להרביץ תורה בהיקף רחב ולהגדיל את שמה של הישיבה תחת הנהגתו. אבל הגיעו גם שנות רעה. תמורות רבות התחוללו בעם ישראל ונגע ההשכלה החל לפשוט אף למבצרי התורה והישיבות, ובהם גם לישיבת 'עץ-חיים' בוולוז'ין. נגע זה פגע גם בכמה מתלמידי הישיבה הקדושה שהחלו לחלוק על סדריה שלפתע לא נראו להם עוד ועוררו את השלטון הרוסי שיבחין במתרחש בישיבה. כמובן שהשלטון מצידו לא נשאר אדיש אלא מצא שלל רב בפנייתם זו, ובראותו כי ישיבה זו כמבצר של תורה יש בכוחה לפגוע במשטר הצאריסטי החל לדרוש את לימוד השפה הרוסית בתוך כתליה ולצמצם את מספר התלמידים. השלטון המשיך בלחציו ואף דרש בין היתר להרחיב את זמן לימודי החול לשלוש שעות ביום, והנצי"ב שראה את הסכנה קרא לאסיפת חירום דחופה בווילנא. בין החכמים השתתפו בנו רבי חיים, וחתנו רבי רפאל שפירא, מרן 'הבית הלוי' ובנו רבי חיים וכן רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי ועוד רבים מגדולי רבני רוסיה וליטא, ובסופה החליטו כולם בלב דואב ובתחושות קשות מנשוא שעדיף לסוגרה מאשר להכניס לתוכה משדות זרים ולערבב בה טמא וטהור.

ביום רביעי ה' בשבט תרנ"ב למראה השוטרים שנכנסו לתוך הישיבה ופקדו על תלמידיה להפסיק את הלימוד ולצאת מן המקום, נעמדו בני הישיבה בוכים ועימם רבם הנצי"ב האחוז בבכי וכל הכאב שהיה עצור בו יצא החוצה כשהוא רואה עמל של שנים נגדע לנגד עיניו. הוא התבקש לצאת מן המקום מבלי לשוב אליו.

משם גלה למינסק עם משפחתו ואחר כך לוורשא, שם קיווה לממש את תשוקתו לעלות לארץ-ישראל משאת נפשו, אולם סגירת הישיבה השפיעה לרעה על בריאותו ומשהתריעו בו רופאיו שלא יעמוד בטלטולי הדרך נשאר בוורשא. ביתו שם המה ממבקרים כל היום ומכל השכבות והחוגים נהרו אליו כדי ליטול ממנו עצה.

בשנתו האחרונה כיתת רגליו בין בתי העשירים בכדי לסלק את חובות הישיבה הכבדים שרבצו על שכמו, למרות שכבר כל גופו דאב וכאב מייסורים. כמו כן החל לעודד את מקורביו להכשיר לדפוס את ספריו הרבים, בהם: 'העמק שאלה' על השאילתות לרב אחא גאון. בכל יום לימד בישיבה את פרשת השבוע, מה שהפך ברבות הימים לפירוש 'העמק דבר' על התורה. כתב את 'מיטב שיר' שהוא ביאור על שיר השירים, וכן פירוש על הספרי ועל ההגדה של פסח. בספרו 'משיב דבר' מובאות תשובותיו לשאלות שנשלחו אליו מכל קצוות תבל, בהן גם כתב מאמרים בשאלות לאומיות.

לנצי"ב היו חמישה ילדים שלשה ילדים מאשתו הראשונה - הרב חיים ברלין ושתי בנות, ומאשתו השנייה אותה נשא כשהיה בן חמישים נולדו לו שני בנים - מאיר (בר-אילן) ויעקב ברלין.

ביום חמישי כ"ג לחודש מנחם-אב שנת תרנ"ג והוא בן שבעים ושש שנה כבה נרו. את ארונו ליוו לבית הקברות היהודי בוורשא למעלה מארבע רבבות של יהודים שבאו לחלוק כבוד לדמות הפאר שנסתלקה.