הקהילה היהודית שבמדינת תוניסיה היא עתיקת יומין, ההשערה היא כי כבר בימי בית המקדש הראשון התיישבו במקום יהודים מפורסם ביותר הוא האי ג'רבה בו על פי המסורת התגוררו כהנים מיוחסים עד לבית המקדש הראשון.

תקופת זוהרה של יהדות זו הייתה בראשית תקופת הראשונים, אז הייתה בעיר קירואן ישיבה שבראשה עמדו גדולי הראשונים כמו רבי ניסים גאון רבי חושיאל ורבי חננאל.

בצפון מזרח המדינה לחוף הים התיכון, בדרום חצי האי כף-בון שוכנת העיר נאבל. העיר נאבל היא עיר עתיקה ומשערים כי נוסדה על ידי הפניקים שהתיישבו באזור. ברוב שנותיה לא הייתה נאבל עיר אלא כפר דייגים קטן וחסר חשיבות, רק במאה הי"ח לספירת הנוצרים החלה העיר מתפתחת והופכת לעיר של ממש.

בעיר נאבל התקיימה עד לפני כחמישים שנה קהילה יהודית מפוארת. החוקרים משערים כי ראשית התיישבות היהודים במקום הייתה במאה הט"ז לספירה עת כבשו את האזור מוסלמים שנמלטו מספרד. בפועל אין ממצאים שיאששו השערה זו, והעדות הקדומה ביותר לנוכחות יהודית באזור היא מתקופה של כמאתיים שנה מאוחר יותר.

בשנת ה'תקל"ד ביקר בנאבל המקובל החכם רבי יעקב סלאמה זצ"ל, רבי יעקב התגורר בעיר הבירה טוניס והוא הגיע לנאבל על מנת לבקר את בתו שהייתה נשואה לרבי מרדכי אלגז. אגדות ומעשי ניסים רבים נקשרים במסע זה ועל פי המסורת המקומית פעל רבי יעקב בתפילותיו ישועות רבות, בעת ביקורו זה הסתלק רבי יעקב מהעולם בטרם הספיק לשוב לעירו טוניס והוא נטמן תחת עץ הזית בבית החיים היהודי של נאבל.

פעמיים בשנה הופך קברו של רבי יעקב ובזכותו גם העיר נאבל למוקד עלייה לרגל ליהודי תוניסיה. פעם אחת לקראת ראש השנה, והפעם השנייה לאחר חג השבועות. אז נוהגים יהודי תוניסיה לקיים את יום ה'זייארה' – היא חגיגת ההילולא לכבודו של רבי יעקב. בערך בשנת ה'ת"ש שוקם והורחב שטח קברו של רבי יעקב והוקם מעליו אוהל הקיים עד היום וסביבו נערכו חגיגות ה'זייארה'.

יהודים רבים מרחבי תוניסיה עברו לקבוע את מושבם בעיר נאבל, במקום התפתחה קהילה יהודית שהייתה ייחודית מבחינת תנאיה הגשמיים. ההבדל הבולט ביותר היה עובדת העדרו של רובע יהודי. שלא כמו ברוב הערים בהם התגוררו יהודים שכונסו ב'מאלח' או ברובע נפרד, בעיר נאבל חיו היהודים במעורב עם שכניהם הערבים שלרוב היחסים עימם היו מצוינים. יחסים טובים אלו אפשרו גם ליהודי נאבל לעסוק בחקלאות – מקצוע שהעיסוק בו נמנע באותה תקופה מרוב היהודים.

במשך השנים התפתחו בקהילת נאבל מוסדות יהודיים מפוארים של תורה וגמילות חסדים. באמצע המאה הי"ט נוסד ארגון 'הגזבר' שבתפקידו היה לדאוג לכל צרכי הקהילה ובניה, החל מאחזקת בית הכנסת וכלה בפרנסת עניים בני העיר. בסוף המאה הי"ט נוסד ארגון 'עוזר דלים' במקומו של ארגון ה'גזבר', ואחריו נוסד ארגון 'קופת העזרה והצדקה' שמילא אף הוא תפקיד זה. רוב מוסדות הצדקה והחסד בנאבל זכו לעידוד ותמיכה ממשלתית מידי הצרפתים ששלטו באותם הימים בתוניסיה.

עד לשנת ה'תרמ"ח לערך היו ילדי היהודים שבנאבל לומדים בבית המלמד כפי שהיה נהוג בקהילות ישראל מקדמת דנא, בשנת ה'תרמ"ח נוסדה בנאבל אגודת 'תלמוד תורה' שהקימה את התלמוד-תורה הראשון בעיר שהתפתח במשך השנים יחד עם הקהילה, וצמחו ממנו חמישה תלמודי תורה בהם למדו תורה צאן הקדשים של נאבל.

כמנהיגי הקהילה בנאבל כיהנו רבנים חשובים ובעלי מעמד. רבים מהרבנים היו מקובלים גם על המוסלמים שבעיר שראו בהם סמכות רוחנית והסתייעו רבות בידיעותיהם ובחכמתם. באמצע המאה הי"ט כיהן כרב המקום רבי חי אלגז ששימש גם כיועצו ומנהל חשבונותיו של המושל, אחריו כיהן כרב רבי נתן בן יעקב אוזן אודותיו נקשרו אגדות על ניסים מופלאים שחולל בעד הורדת גשמים בעת הבצורת, אחריו שימש ברבנות תקופה קצרה רבי חיים חדד, ואחרי כשנה התמנה רבי משה בן שלמה חדד לרב והוא כיהן בתפקיד זה עד לעליה ההמונית מתוניס לארץ ישראל בשנת ה'תשט"ז.

למרות שלאורך השנים שרר בדרך כלל השלום בין יהודי נאבל ותושביה המוסלמים, דווקא עם בוא הצרפתים למדינה והכרזת השוויון והאמנציפציה החלו התנכלויות ליהודים. האירוע החמור הראשון התרחש ביום כ"ח באדר א' שנת ה'תרנ"א, ביום זה פרצו לביתו של רב הקהילה – הרב יום טוב גז ארבעה פורעים ערבים שרצחו את הרב ושלשת בניו ובזזו את רכושם. למרות חומרת האירוע לא התאמצו השלטונות הצרפתיים לתפוס את הרוצחים והם נותרו חופשיים. המדיניות הצרפתית שלא להתערב במתרחש בין היהודים למוסלמים המשיכה גם באירועים נוספים שהתרחשו, בשנת ה'תרס"ט פרצו חיילים מוסלמים לבתי יהודים ובזזו את רכושם ללא תגובה ראויה מהצרפתים, ובשנת ה'תרע"ד נרצח יהודי על ידי שלשה ערבים שנתפסו אך שוחררו בלא שיתבצע בהם דין ועונש כראוי לרוצחים.

בתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה הופץ בנאבל חומר תעמולה אנטישמי מבית מדרשו של המופתי חאג' אמין אל חוסייני ששיתף פעולה עם הנאצים. לאחר פרוץ המלחמה ופלישת הנאצים לצפון אפריקה, חייבו הנאצים את יהודי נאבל לשאת על בגדיהם טלאי צהוב כאמצעי זיהוי. בנאבל הקימו הנאצים שני מחנות צבאיים בהם הועסקו יהודים מנאבל בעבודות כפייה, על היהודים הוטל לשלם לנאצים קנסות כספיים גבוהים וכן להקצות כמות של גברים עובדים לעבודות הכפייה. מלבד העובדים במחנות הצבא עבדו גם יהודים רבים מחוץ לעיר על הקמת שדה תעופה לצורכי הנאצים.

בעקבות הקנסות הגבוהים שהוטלו על ידי הנאצים התדרדר מצבם הכלכלי של יהודי נאבל ומשפחות רבות סבלו מחרפת רעב, לקנסות הצטרפה העובדה שגברים רבים נלקחו אל מחנות הכפייה ולא יכלו לפרנס את משפחותיהם. גם במחנות הכפייה עצמם סבלו היהודים מתנאים תת אנושיים. המזון שקיבלו היה מועט ובקושי ראוי למאכל, ובמגורי המחנה לא נשמרו תנאים היגייניים מינימאליים. מלבד התנאים הירודים סבלו עובדי הכפייה לרוב מהפצצות קבועות של מטוסי בנות הברית, בנות הברית שלחמו בגרמנים ראו במחנות הכפייה הנאציים סכנה לחיזוק מעמדם של הנאצים ועל כן היו מפציצים מחנות אלו בקביעות על מנת לפגוע במכונת המלחמה נאצית. עובדי המחנות שלא זכו להגנת מקלטים היו הסובלים העיקריים מהפצצות אלו.

לאחר כארבעה חודשי כיבוש החלה אחיזתם של הנאצים באזור להיחלש, יהודים רבים מעובדי הכפייה ניצלו חולשה זו על מנת להימלט ממחנות העבודה ולשוב לבתיהם. חבריהם שנותרו במחנה טענו בפני הנאצים כי יהודים אלו נהרגו בהפצצות וכך כיסו על בריחתם. רבים מהיהודים שנמלטו, הוסגרו בחזרה לנאצים על ידי שכניהם הערבים, שלא זו בלבד ששמחו לאידם של היהודים הסובלים אלא אף סייעו לנאצים על ידי הלשנות וכדומה. למרות שרוב הערבים אכן תמכו בנאצים היו אי אלו ערבים שסייעו ליהודים הנמלטים והסתירו אותם בבתיהם עד יעבור זעם.

ביום ו' באייר ה'תש"ג שוחררה העיר נאבל על ידי כוחות בנות הברית. בטרם נמלטו, ניסו הנאצים לסחוט מהיהודים סכום כסף נוסף של מיליון פרנקים אך היהודים סירבו לשלם קנס זה, והנאצים שכבר החלו במנוסה לא יכלו לכפות את תשלום הקנס. לאחר השחרור החלה הקהילה היהודית משתקמת במהרה, המסחר חזר והתפתח והמצב הכלכלי של היהודים רווח.

כבר שנים רבות קודם לכן החלו תנועת עלייה של יהודים מנאבל לארץ ישראל, לאחר הקמת מדינת ישראל התחזקה תנועה זו ורבים מיהודי נאבל עלו לארץ ישראל. בשנות השישים, בעת העלייה הגדולה של יהודי תוניסיה לארץ ישראל בא הסוף על קהילת נאבל שכל יהודיה עלו לארץ ישראל והשתקעו בה.