'תוכנית ההתנתקות' – בשם זה זכתה גזירת ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון, לגירוש יהודי חבל עזה וצפון השומרון מבתיהם ולדון אותם לחיי עקורים נעים ונדים.

היוזמה לתוכנית ההתנתקות החלה לאחר פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, שהתעוררה בעקבות עלייתו של אריאל שרון להר הבית בירושלים בחודש אלול תש"ס, לפי הערכות שונות גם נסיגת צה"ל מדרום לבנון נתנה רוח גבית להתקוממות הפלסטינאית שהתבטאה במאורעות אלו.

הראשון שהעלה את הרעיון כי על מדינת ישראל לסגת ממספר ישובים בתחום חבל עזה, היה יושב ראש מפלגת העבודה באותם הימים - עמרם מצנע, למרבה האירוניה המתנגד הגדול באותה העת לתוכנית היה אריאל שרון מי שהגה וביצע לבסוף את תוכנית ההתנתקות. באותם הימים (מערכת הבחירות לכנסת ה-16 – תשס"ג) התבטא שרון כי 'דין נצרים כדין תל אביב' ועל כן אין הצדקה לפנות את ישובי חבל עזה, ולו את המבודדים ביותר שבהם.

כשלש שנים לאחר שכיהן אריאל שרון בראשות הממשלה הייתה הפופולאריות שלו בקרב הציבור נמוכה ביותר, שמו של שרון הסתבך בפרשיות הונאה ושחיתות והועלו כנגדו חששות כבדים על מעורבות פלילית בפרשיית האי היווני ובפרשיית סיריל קרן. גם נגד בניו של שרון - גלעד ועומרי התנהלה חקירה משטרתית בחשד שעברו על חוק מימון הבחירות, חקירה שבסופה ריצה עומרי שרון עונש מאסר בפועל.

מצבו האישי של שרון הצטרף למצב הביטחוני הקשה שהלך והחמיר ברחבי הארץ, ולרעיונות דוגמת אמנת ז'נבה אותה יזמו אנשי שמאל קיצוני. הפתרון שהיה אמור לפתור את כל הבעיות גם יחד היה יישום תוכנית ההתנתקות. תוכנית זו גם תסיט את תשומת הלב הציבורית מפרשיותיו של שרון ובניו, גם תציג את הפלסטינאים באור שלילי במידה וימשיכו בפעילות הטרור, וגם תסתום את פיותיהם של נציגי השמאל הקיצוני שדרשו לחלק את ירושלים וליישם את זכות השיבה.

בראשית הקיץ של שנת תשס"ד הובאה תוכנית ההתנתקות לאישור בפני מרכז מפלגת השלטון – הליכוד, למרות השערתו של שרון כי תוכניתו תקבל את אישור מרכז המפלגה, דחה המרכז את התוכנית ברוב של שישים אחוז, בתגובה שינה שרון פרטים מזעריים בתוכנית והציג כביכול תוכנית חדשה בפני ממשלתו לאישור.

בכדי שיהיה בממשלה רוב לאישור התוכנית פיטר ראש הממשלה שרון שרים בעלי עמדות ימניות בצעד שזכה לביקורות קשות אף מצד גורמים שמאלניים מובהקים כמו בג"ץ.

לאחר מהלכים דיקטטוריים אלו, אושרה תוכנית ההתנתקות בממשלה, למרות שמספר שרים רצו להטיל הגבלות על התוכנית כמו אי נסיגה מציר פילדלפי. לאחר אישור הממשלה עברה התוכנית לאישור בכנסת.

ביום י"א בחשוון ה'תשס"א אישרה הכנסת את תוכנית ההתנתקות ברוב של 67 חכי"ם תומכים כנגד 45 חכי"ם מתנגדים, שבעה חכי"ם נוספים נמנעו והשאר נעדרו מהמליאה. תומכי התוכנית היו ברובם מגוש השמאל ואילו מפלגת השלטון – הליכוד התפצלה וחלק מחבריה התנגדו לתוכנית.

האישור העקרוני שנתנה הכנסת לתוכנית ההתנתקות הוביל לביצוע מספר צעדים חוקתיים ואחרים לשם ביצוע התוכנית. אושרה בכנסת הצעת חוק 'פינוי פיצוי' המסדיר את תשלומי הפיצויים למפונים, וכן הוקמה מנהלה במשרד ראש הממשלה על מנת לטפל במגורשים ולסייע להם בהתאקלמות מחודשת ובהתמודדות עם מצבם כפליטים. כיו"ר המנהלת מינה ראש הממשלה שרון את יונתן בשיא שמאוחר יותר פרש מתפקידו, ואת מקומו מילאה חברת הכנסת עמירה דותן. לימים התברר כי מנהלה זו לא הייתה מוכנה כלל וכלל לתת את הסיוע הנדרש למגורשים, וכי רבים מהם סובלים ממחדלי מנהלה זו עד היום.

סוגיית תוכנית ההתנתקות עוררה מחלוקת ציבורית חריפה, שחצתה רבדים רבים בחברה הישראלית. מתנגדי התוכנית אימצו לעצמם את הצבע הכתום שהחל מקשט בניינים, כלי תחבורה ושלטי חוצות ענקיים. הפגנות רבות נערכו נגד התוכנית ברחבי הארץ וחלקן אף גלשו לפסים אלימים והתכתשויות בין המפגינים לכוחות הביטחון.

טיעונים רבים הועלו על ידי שני צדדים לטובת ונגד התוכנית, מצדדי התוכנית טענו כי אוכלוסייתה הפלסטינאית של רצועת עזה המונה למעלה ממיליון איש מהווה איום דמוגראפי חמור על זהותה היהודית של מדינת ישראל. בנוסף טענו מצדדי התוכנית כי המצב שבו צה"ל נאלץ לשהות בתוככי הרצועה תוך כדי סיכון חיי חיילים רבים על מנת להגן על כעשרת אלפים מתיישבים אינו סביר ואינו תקין. הימניים שבין התומכים טענו כי ויתור על רצועת עזה יקנה לישראל זכות לתבוע שמירה על גושי ההתנחלויות הגדולים ביהודה ושומרון ומניעת זכות השיבה. לבד מטענות אלו נשמעו גם קולותיהם של נציגי השמאל הקיצוני שעודדו את התוכנית משום שלטענתם אין זה מן הצדק לשלוט במיליון איש שברצועה נגד רצונם.

מנגד מתנגדי התוכנית העלו טענות קשות נגד התוכנית, אחת הטענות המרכזיות הייתה הטענה הביטחונית. הסברה הייתה שבמידה וצה"ל יעזוב את הרצועה, ישתלטו ארגוני הטרור על הרצועה ויהפכו אותה למפעל טרור שיהיה קשה לעמוד למולו, כיום ארבע שנים לאחר ביצוע ההתנתקות ניתן לומר כי טענה זו צדקה במידה רבה, החמאס השתלט על הרצועה וירה טילי קאסם וגראד לעבר ערים מרכזיות בישראל כמו אשדוד ואשקלון, מבצעים צבאיים רבים נעשו בשטחי הרצועה שכיום אינם בשליטת מדינת ישראל, כשהמפורסם שבהם הוא מבצע 'עופרת יצוקה' שנועד למנוע את ירי הטילים על ישראל, אילו לא הייתה מבוצעת ההתנתקות סביר להניח כי המצב ברצועה לא היה מתדרדר לרמות כאלו, וגם במידה שכן היה הרבה פחות סיכון בביצוע המבצע כאשר צה"ל שלט ברצועה.

בנוסף לטענות הביטחוניות, טענו מתנגדי התוכנית כי מבחינה כלכלית עלות ביצוע התוכנית נאמדת בארבעה עשר מיליארד שקל, סכום עצום שיצא מקופת המדינה ללא מקור הכנסות ברור שיכסה אותו. אמנם הובטח סיוע אמריקאי לביצוע התוכנית אך עדיין הסיוע לא הגיע לסכומים שכאלה.

מעל לכל הטיעונים של מתנגדי ותומכי ההתנתקות, שבה ועלתה השאלה בדבר הרמה המוסרית של המהלך כולו. הדרך הדיקטטורית בה העביר שרון את ההחלטה בממשלה, וכן העובדה שביצוע התוכנית כרוך בגירוש יהודים מביתם החוקי בארץ ישראל, שבו התיישבו על ידי הממשלה, בנוסף לכך ששרון נבחר לתפקידו תחת הסיסמא 'דין נצרים כדין תל-אביב', העלו לדיון ציבורי רחב היקף את השאלה האם המהלך כולו הוא מוסרי, והאם הוא אינו פוגע חמורות בכבוד האדם וחירותו ומהווה הונאה של הציבור הישראלי.

המחלוקת הציבורית סביב התוכנית הלכה והעמיקה ככל שהתקרב זמן הפינוי, והתעורר חשש כי המהלך יגרום חלילה לקרע בעם שלא בנקל יהיה ניתן לאחותו. פעולות המחאה גלשו לעיתים קרובות לפסים אלימים שהגבירו חשש זה, כבישים מרכזיים ברחבי הארץ נחסמו על ידי מתנגדי התוכנית, והפגנות ענק בהם השתתפו מאות אלפי מפגינים נערכו כמחאה, ההפגנה הגדולה ביותר מנתה למעלה מרבע מיליון איש, והיא נערכה בכיכר רבין בתל אביב.

ביום ט' בתמוז ה'תשס"ה סגר צה"ל בהוראת הממשלה את הכניסה לגוש קטיף לאזרחים שאינם מתושבי הגוש, מנגד החלו מתכנסים למעלה מעשרת אלפים איש ממתנגדי התוכנית בכפר מימון הסמוך לרצועת עזה, כשתוכניתם היא לצאת בצעדה ענקית ולפרוץ בכוח אל הגוש על מנת למנוע את הפינוי. צעדה זו בוטלה לבסוף, אך קבוצות קטנות של מסתננים ניסו - חלקן בהצלחה - לחדור אל הגוש ולסייע לתושבים.

יום תשעה באב, היום המר בו התרחשו צרות רבות לעם ישראל במהלך ההיסטוריה, היה היום האחרון בו הותר לתושבי הגוש להישאר בביתם. לאורך יום זה הסתובבו חיילי צה"ל במרבית הישובים שבגוש קטיף וחילקו צווי פינוי לתושבים, במשך היומיים הבאים ניתנה הזדמנות למי שברצונו היה לעזוב מרצון את ביתו לקיים את רצונו, וביום י"ב באב החל הפינוי הכפוי. אלפי חיילים ושוטרים נכנסו אל יישובי הגוש והחלו מפנים את כל התושבים מבתיהם, ברוב המקרים לא התפתח הפינוי לכדי אלימות, אך במקרים רבים נשאו החיילים בידיהם את אלו שלא שיתפו פעולה. מקרה קיצוני של אלימות התרחש בכפר דרום, עת נערים התבצרו על גג בית הכנסת של הישוב ומנעו חדירת חיילים למקום על ידי שפיכת חומרים מסוכנים לעבר החיילים, מתבצרים אלו פונו בכוח על ידי מנופים ומכולות שהורידו אותם מגג בית הכנסת.

בישובים כולם לווה הפינוי בצער ובעצב ואף בבכי רב, יהודים שביתם נלקח מהם על כורחם ושלא בצדק קרעו קריעת אבלות בבגדם והועלו שפופי ראש על אוטובוסים שפינו אותם אל בתי מלון ומקומות מגורים ארעיים נוספים. בתי המתיישבים שנבנו בעמל ויזע נהרסו על ידי דחפורי ענק, והריסותיהם העידו על חורבנן של קהילות יהודיות שמתווספות לקהילות האחרות שנחרבו על ידי בני עוולה במשך אלפי דורות באירופה ובארצות המזרח. מבני בתי הכנסת שביישובים הושארו על תילם ורוקנו מכל חפצי הקודש והספרים על ידי אנשי הרבנות הצבאית, אל המבנים הריקים נכנסו לאחר תום הפינוי פורעים פלסטינאים שחיללו ושרפו אותם באש.

המפונים שגורשו מבתיהם שוכנו בבתי מלון או הועברו לאתר ניצנים שם הוכן עבורם ישוב קראווילות למגורים באופן זמני. לפי התוכנית היו אמורים המגורשים להתיישב במהרה בבתי קבע שייבנו עבורם על ידי הממשלה, המציאות הייתה קשה הרבה יותר, חודשים ארוכים נשארו המפונים בבתי מלון בתנאים קשים ללא מקום מגורים מסודר, גם אלו שהגיעו לישוב הקראווילות גילו בהגיעם למקום כי המקום בשלבי בניה ואינו מהווה מקום מגורים נורמאלי, הכבישים בישוב לא היו סלולים ולא היה במקום מכולת ובית כנסת. משפחות מרובות ילדים נדחסו בקראווילות זעירות שלא מתאימות לצרכיהן, ולמגורשים לא נותר אלא לבכות את ביתם החרב שנותר מאחור.

כיום ארבע שנים לאחר ביצוע התוכנית מכים רבים מתומכי התוכנית על חטא, מתברר שהיציאה מעזה לא הייתה כה יעילה מבחינה ביטחונית, ערים שנחשבו למרכז הארץ הפכו לפתע לחזית, ובמשך תקופה של כמה חודשים נמלטו המונים מתושבי הדרום אל מרכז הארץ מאימת הטילים הפלסטינאים. ערים וישובים שלמים כמו שדרות הפכו למקומות רפאים אליהם פוחדים אנשים להתקרב מחשש שיפגעו, והמצב הכלכלי של תושבי הדרום התדרדר במהירות.

לאחר מבצע 'עופרת יצוקה' שערך צה"ל בתוככי עזה פחת ירי הטילים מעזה, וכיום המצב באזור רגוע יחסית.

המגורשים ברובם מצאו את מנוחתם לאחר טלטולים וצער רב בישובים שונים ברחבי הארץ, עדיין ישנם רבים מהם שלא נמצא להם לעת עתה פתרון והם גרים הישוב הקראווילות בניצנים. למצער מתברר כי הממשלה אצה לבצע את תוכנית ההתנתקות בלא לדאוג באמת למגורשים וצרכיהם, בעת האחרונה הוקמה בעניין זה ועדת חקירה ממלכתית שתפקידה לוודא היכן היו הכשלים בהכנות.

ארבע שנים אחרי, ועדיין זכרה של גוש קטיף לא מש מזיכרונם של עם ישראל. מוזיאון הוקם בירושלים על מנת להנציח את הישובים שנחרבו, ומידי שנה בהתקרב יום הפינוי של הגוש נערכים ברחבי הארץ אירועי זיכרון רבים.