הטלאי הצהוב הפך לאחד מסמליה המובהקים של השואה, אם כי הצצה בשבילי הזמן מלמדת שמקורו קדום הרבה יותר.

במשך מאות בשנים חי העם היהודי כשהוא מפורד ומפוזר בין העמים, וככזה נתון היה תחת שלטונן של אומות רבות אשר קמו, צמחו ואף נעלמו במהלך ההיסטוריה.

בין אם הסתגר בד' אמותיו ובין אם מעורב היה בחייהן של האומות, ניסו אלה פעמים אין ספור להוקיעו ולהבדילו מהן, תוך שימוש בכל סוגי האלימות המוסרית והפיזית שעלו על רוחן.

אחד מסימני ההבדלה שנגזר עליו לקבל, היה הטלאי הצהוב שהפך לאחד מסמליה המובהקים של השואה, אך מקורו קדום הרבה יותר. הראשונים שהנהיגו טלאי זה היו הערבים אשר גזרו בשנת 634 על הפרסים שהאמינו בדת זרתוסטרה, הנוצרים והיהודים ללבוש חגורה מיוחדת ולתלות על מעילם טלאי צבעוני. היהודים נדרשו לטלאי צהוב, הנוצרים – לכחול והפרסים – לשחור. משמעותו של סימן מזהה זה הייתה  אות גנאי של המוסלמים כלפיהם.

בשנת 807 גזר הרודן אל רשיד המוסלמי על כל הגברים היהודים לחבוש כובעים צהובים מחודדים וחגורות צהובות, שנועדו להבדילם מכלל האוכלוסייה הלא יהודית.

כבר עם עליית האסלאם וכיבוש ארץ ישראל בידי המוסלמים החל מתקופתו של החליף מות'כיל ממשפחת בית עבאס (משל בשנים 847-861) הונהגו תשלומים מיוחדים כמו "מס גולגולת" על היהודים והנוצרים, שהיה שכלול נוסף לרעיון של בידול בין מי שמוסלמי למי שאינו כזה. מות'כיל היה ידוע כאדם חשוך ואכזר שביקש לכסות על מידותיו הרעות באמצעות חקיקה דתית נוקשה כלפי יהודים ונוצרים כאחד, ולחזק את אחיזתו של האיסלאם בקרב המאמינים, וכך מובא נוסח הצו שפורסם בציווי החליף בשנת 850.

מתוך ספרו של שמעון דובנוב 'דברי ימי עולם' :"מושל כל המאמינים מצא לנכון לצוות על כל הבלתי מאמינים, מגדול ועד קטן, על היושבים בחצר המלכות ועל הנמצאים בארצותיו השונות הסוחרים, הלבלרים, הקטנים עם הגדולים, לעשות את עטיפותיהם (מין אריג מעוטף מסביב לראש ויורד על העורף והוא מלבוש בני מרום העם) מגוון צהוב, ושאינם לובשים עטיפות, משרתים או בני דלת העם, מצווים לשים במקום ניכר במלבושם, על החזה ועל הגב, טלאי מאותו גוון. כן חייבים הם לשים במצנפותיהם כפתורים הנבדלים בצבעם מהמצנפת עצמה וניכרים היטב בלי להיבלע בקמטים. וכן עליהם לשים ארכופים של עץ באוכפיהם ולקבוע במרכז כדורים הנראים לעין במבט ראשון. ועוד: העבדים והשפחות וכל הנמנים על מעמד זה ונוהגים לחגור חגורות יחבשו במקום החגורות תכריך על הבטן או פתיל צמר."

יש לציין שפקודות אלו נשארו בתוקף בארצות האסלאם עד אמצע המאה ה-19. בשנת 1837 היה הסולטאן העות'מאני מהמוט השני, האחרון שחידש את תוקפם. רוב הגזרות לא נאכפו על היהודים והנוצרים בצורה גורפת וקפדנית.

במשך השנים גם הכנסייה הנוצרית לא נותרה אדישה לרעיון הזיהוי באמצעות לבוש ובשנת 1215, בתקופתו של האפיפיור אינוקנטיוס השלישי פסקה ועידת לטראן  הרביעית, שעל היהודים לחבוש כובע צהוב בצורת חרוט בלטינית 'PILLEUS CORNUTUS' , כלומר "כיפה בעלת קרן". גם בתימן עד למאה העשרים נגזר על היהודים ללבוש לבוש מיוחד המבדילם משאר התושבים.

במאה ה 13, בשנת 1274,  נגזרה חובת לבישת הטלאי הצהוב על היהודים ע"י אדוארד הראשון שהיה מלך אנגליה, והפעם היה הטלאי בצורת לוחות הברית. בעקבות האנגלים הלכו מאוחר יותר הצרפתים, ולאחר מכן גם הספרדים והגרמנים.

נראה כי דווקא אכיפת התקנות גרמה בסופו של דבר להיעלמותו של הכובע מארון הבגדים היהודי. במאה ה-15 הוחלף הטלאי בסימני היכר אחרים, על פי רוב היו אלא טבעות או סרטים אדומים או צהובים. השימוש באותות קלון ליהודים באירופה  נפסק בהדרגה ונעלם לחלוטין עם תחילת  האמנציפציה של היהודים עד לחידושו ע"י הנאצים.

את ההצעה לענוד אות היכר ליהודים העלה הפושע הנאצי ריינהרד היינריך, בדיון שהתקיים בעקבות ליל הבדולח בנובמבר 1938. בתקנות נקבע כי גודלו של הטלאי יהיה לפחות עשרה ס"מ או בגודל של אגרוף. יהודים שהיו תחת הכיבוש הנאצי הוכרחו לענוד על הבגד העליון טלאי בצורת מגן דוד שעליו נכתבה המילה 'יהודי' - בשפה המקומית (בגרמנית 'JUDE'   , בצרפתית 'JUIF' , בהולנדית 'JOOD'), בצורת כתיבה המזכירה במקצת אותיות עבריות.

טלאי צהוב, תחת הכיבוש הנאצי	צלם