מאמר
אין פודים את השבויים יותר על כדי דמיהם
בכל שנות גלותם של עם ישראל נאסרו ונשבו רבים מבני העם היהודי, במקרים רבים אלו עלה הנידון האם לשחרר שבוים אלו לאור ההלכה שאין פודים את השבויים יותר על כדי דמיהם
מוטי מרינגר י"ט באייר תשס"ט - 13/05/2009 05:00
מובא בחז"ל כמה מקומות כי מצוות פדיון שבויים היא מצווה רבה (חשובה), ובביאור הדבר אומרים חז"ל כי השבוי חשוף לפגעים רבים ביניהם רעב צמא ומוות ועל כן מצבו מסוכן יותר מכל עני הנזקק לממון.
למרות חשיבותה של מצוות פדיון שבויים קבעו חז"ל מגבלה בקיום מצווה זו במידה והכופר הנדרש בעבור שחרור השבוי הוא גבוה מאוד בלשון חז"ל נקראת מגבלה זו בלשון אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהם.
בתלמוד במסכת גיטין הסתפקו חז"ל מה סיבת התקנה שלא לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם, דעה אחת בגמרא היא שסיבת התקנה היא כדי שלא לגרום עניות לציבור שיצטרך לשלם הון רב, דעה אחרת סוברת שהתקנה היא כדי שלא יראו הגויים שהיהודים משלמים הון רב על אחיהם ויוסיפו לשבות יהודים ולגבות עבורם הון רב ככופר.
ההבדל בין שני הסברות הללו הוא במקרה שהשבוי הוא עשיר ויש למשפחתו את הממון הדרוש לפדותו, אם סיבת התקנה היא כדי שלא לרושש את הציבור הרי שבמקרה כזה הציבור לא יינזק במאום, אולם אם סיבת התקנה היא כדי שלא לעודד את הגויים להמשיך ולשבות יהודים הרי שאפילו ויש את הכסף הדרוש על מנת לפדות את השבוי אסור לעשות כן.
רוב הפוסקים נוקטים בדעה השנייה שאין לפדות שבויים ביוקר כדי שלא יתמידו הגויים במעשה זה וכן פסק הרמב"ם ב'י"ד החזקה' 'אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם'.
בכמה מקומות בחז"ל רואים שלא בכל מקרה נאמר הדין שאין פודים את השבויים יותר על כדי דמיהם, בגמרא במסכת גיטין מובא מעשה שפדה רבי יהושע בן חנניה את רבי ישמעאל בן אלישע בדמים מרובים וכך כתוב 'מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר 'מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים' ענה אותו תינוק ואמר 'הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו'. אמר (רבי יהושע) מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו (ומי הוא) ? רבי ישמעאל בן אלישע'.
פרשני התלמוד התקשו במקרה זה למה לא נהג רבי יהושע כתקנה שאין פודים את השבויים יותר על כדי דמיהם ותירצו את השאלה בכמה סייגים להלכה זו, אחד הסייגים הוא שהלכה זו לא נאמרה כאשר השבויים נמצאים בסכנת חיים ובמצב של פיקוח נפש פודים את השבויים בכל מחיר, סייג נוסף להלכה זו הוא שבמקרה ובו השבוי תלמיד חכם וגדול בתורה גם אז מותר לפדותו בכל סכום מפני חשיבותו, היתר מיוחד נוסף מתיר לבעל לפדות את אשתו גם כן ללא מגבלת סכום.
המקרה המפורסם ביותר בהיסטוריה היהודית של יישום הדין שאין פודים את השבויים יותר על כדי דמיהם הוא סיפור שבייתו של המהר"ם מרוטנבורג.
המהר"ם מרוטנבורג היה מגדולי תלמידיהם של רבי יחיאל מפריז ורבי יצחק בן משה – ה'אור זרוע' ומאחרוני בעלי התוספות, רבי מאיר נולד בוורמס (וורמיזא) שבאשכנז (גרמניה) שם כיהן אביו כרב, לאחר שנדד בין ישיבות צרפת בהן למד תורה התיישב רבי מאיר בעיר רוטנבורג בה ייסד ישיבה והיה לסמכות התורנית העליונה לכל קהילות אשכנז.
לעת זקנותו בעקבות רדיפות רבות מהן סבלו יהודי אשכנז החליט רבי מאיר לעלות לארץ ישראל, רבי מאיר יצא לדרך והגיע עד לאיטליה שם נעצר בעקבות הלשנת מומר והושב לאשכנז, באשכנז הושם רבי מאיר במעצר במבצר אינזיגשהיים והקיסר רודולף הראשון תבע מהיהודים סכום כסף גדול בתמורה לשחרורו. רבינו אשר – הרא"ש שהיה מגדולי תלמידיו של רבי מאיר החל מסבב בין קהילות ישראל על מנת לאסוף את הסכום הנדרש לשחרורו של רבו, אך משנאסף הסכום כולו התברר כי רבי מאיר מתנגד בכל תוקף לשחרורו וזאת בגלל ההלכה שאין פודים את השבויים יותר על כדי דמיהם, רבי מאיר נשאר בבית כלאו במשך שבע שנים עד לפטירתו, בתחילת שהותו בכלא מנוע היה רבי מאיר מלעסוק בתורה בשל מחסור בספרים, בייחוד הצטער רבי מאיר על העדרו של ספר תורה כשר לקריאה בשבתות, לאחר זמן מה ריחם עליו אחד מהשרים והתיר להכניס לבור כלאו קלף וקסת על מנת שיוכל לכתוב, רבי מאיר פנה בתפילה לקב"ה וקיבל מן השמים אחד מי"ב ספרי התורה שכתב משה רבנו וממנו העתיק רבי מאיר על קלף את כל התורה, ספר תורה זה שכתב רבי מאיר בכלאו מצוי עד ימינו בבית הכנסת 'אלטנוי שול' שבפראג, לאחר זמן מה הותר גם לרבי שמשון בן צדוק שהיה מגדולי תלמידיו של רבי מאיר להיכנס ללמוד עמו תורה, רבי שמשון תיעד את מנהגיו ופסקיו של רבי מאיר בכלאו בספר ה'תשב"ץ' שחיבר.
ביום י"ט באייר שנת ה'נ"ג נפטר המהר"ם מרוטנבורג בבור כלאו, גם לאחר פטירתו סירבו השלטונות לשחרר את גופו הטהור ולהביאו לקבורה, רק כעבור ארבע עשרה שנה מפטירתו שוחררה גופתו של רבי מאיר על ידי הגביר ר' אלכסנדר ווימפן שתרם את רוב הונו למטרה נעלה זו, בתמורה זכה אותו גביר להיטמן בסמוך למהר"ם בבית הקברות היהודי שבוורמס שם עומדת מצבתו של המהר"ם עד היום.
רבי שלמה לוריא – המהרש"ל שחי שנים רבות לאחר מעשה זה תמה על המהר"ם מרוטנבורג שהורה שלא לפדותו והרי 'היה תלמיד חכם מופלג ולא היה כמותו בדורו בתורה ובחסידות, ושרי (מותר) לפדות בכל ממון שבעולם', המהרש"ל מנסה לסנגר על מעשהו של המהר"ם והוא כותב 'ובודאי דעתו היה שאם יפדו אותו, אם כן יש למיחש (לחוש) שלא יעשו כן כל השרים לתלמיד חכם המופלג שבדור שעבור רוב הממון, עד שלא יספיק ממון הגולה לפדותם, ותשתכח התורה מישראל. ומשום כך אמר החסיד מוטב שתאבד מעט חכמה היתרת מישראל, ממה שתאבד חכמת התורה עיקר וזה האות שאז פסק אותו הדבר והשמד לתפוס חכמי הגולה'. רואים אם כן מדברי המהרש"ל שאכן הואילה התעקשותו של המהר"ם מרוטנבורג שלא לפדותו וגרמה לכך שמלכים אחרים לא שבו תלמידי חכמים עבור כופר מאז אותו יום.
בשנים האחרונות עולה שוב סוגיית הלכה זו שאין פודים את השבויים יותר על כדי דמיהם כאשר ממשלות ישראל נדרשות לשחרר המוני מרצחים בתמורה ליהודים שנפלו בשבי.
למרות חשיבותה של מצוות פדיון שבויים קבעו חז"ל מגבלה בקיום מצווה זו במידה והכופר הנדרש בעבור שחרור השבוי הוא גבוה מאוד בלשון חז"ל נקראת מגבלה זו בלשון אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהם.
בתלמוד במסכת גיטין הסתפקו חז"ל מה סיבת התקנה שלא לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם, דעה אחת בגמרא היא שסיבת התקנה היא כדי שלא לגרום עניות לציבור שיצטרך לשלם הון רב, דעה אחרת סוברת שהתקנה היא כדי שלא יראו הגויים שהיהודים משלמים הון רב על אחיהם ויוסיפו לשבות יהודים ולגבות עבורם הון רב ככופר.
ההבדל בין שני הסברות הללו הוא במקרה שהשבוי הוא עשיר ויש למשפחתו את הממון הדרוש לפדותו, אם סיבת התקנה היא כדי שלא לרושש את הציבור הרי שבמקרה כזה הציבור לא יינזק במאום, אולם אם סיבת התקנה היא כדי שלא לעודד את הגויים להמשיך ולשבות יהודים הרי שאפילו ויש את הכסף הדרוש על מנת לפדות את השבוי אסור לעשות כן.
רוב הפוסקים נוקטים בדעה השנייה שאין לפדות שבויים ביוקר כדי שלא יתמידו הגויים במעשה זה וכן פסק הרמב"ם ב'י"ד החזקה' 'אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם'.
בכמה מקומות בחז"ל רואים שלא בכל מקרה נאמר הדין שאין פודים את השבויים יותר על כדי דמיהם, בגמרא במסכת גיטין מובא מעשה שפדה רבי יהושע בן חנניה את רבי ישמעאל בן אלישע בדמים מרובים וכך כתוב 'מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר 'מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים' ענה אותו תינוק ואמר 'הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו'. אמר (רבי יהושע) מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו (ומי הוא) ? רבי ישמעאל בן אלישע'.
פרשני התלמוד התקשו במקרה זה למה לא נהג רבי יהושע כתקנה שאין פודים את השבויים יותר על כדי דמיהם ותירצו את השאלה בכמה סייגים להלכה זו, אחד הסייגים הוא שהלכה זו לא נאמרה כאשר השבויים נמצאים בסכנת חיים ובמצב של פיקוח נפש פודים את השבויים בכל מחיר, סייג נוסף להלכה זו הוא שבמקרה ובו השבוי תלמיד חכם וגדול בתורה גם אז מותר לפדותו בכל סכום מפני חשיבותו, היתר מיוחד נוסף מתיר לבעל לפדות את אשתו גם כן ללא מגבלת סכום.
המקרה המפורסם ביותר בהיסטוריה היהודית של יישום הדין שאין פודים את השבויים יותר על כדי דמיהם הוא סיפור שבייתו של המהר"ם מרוטנבורג.
המהר"ם מרוטנבורג היה מגדולי תלמידיהם של רבי יחיאל מפריז ורבי יצחק בן משה – ה'אור זרוע' ומאחרוני בעלי התוספות, רבי מאיר נולד בוורמס (וורמיזא) שבאשכנז (גרמניה) שם כיהן אביו כרב, לאחר שנדד בין ישיבות צרפת בהן למד תורה התיישב רבי מאיר בעיר רוטנבורג בה ייסד ישיבה והיה לסמכות התורנית העליונה לכל קהילות אשכנז.
לעת זקנותו בעקבות רדיפות רבות מהן סבלו יהודי אשכנז החליט רבי מאיר לעלות לארץ ישראל, רבי מאיר יצא לדרך והגיע עד לאיטליה שם נעצר בעקבות הלשנת מומר והושב לאשכנז, באשכנז הושם רבי מאיר במעצר במבצר אינזיגשהיים והקיסר רודולף הראשון תבע מהיהודים סכום כסף גדול בתמורה לשחרורו. רבינו אשר – הרא"ש שהיה מגדולי תלמידיו של רבי מאיר החל מסבב בין קהילות ישראל על מנת לאסוף את הסכום הנדרש לשחרורו של רבו, אך משנאסף הסכום כולו התברר כי רבי מאיר מתנגד בכל תוקף לשחרורו וזאת בגלל ההלכה שאין פודים את השבויים יותר על כדי דמיהם, רבי מאיר נשאר בבית כלאו במשך שבע שנים עד לפטירתו, בתחילת שהותו בכלא מנוע היה רבי מאיר מלעסוק בתורה בשל מחסור בספרים, בייחוד הצטער רבי מאיר על העדרו של ספר תורה כשר לקריאה בשבתות, לאחר זמן מה ריחם עליו אחד מהשרים והתיר להכניס לבור כלאו קלף וקסת על מנת שיוכל לכתוב, רבי מאיר פנה בתפילה לקב"ה וקיבל מן השמים אחד מי"ב ספרי התורה שכתב משה רבנו וממנו העתיק רבי מאיר על קלף את כל התורה, ספר תורה זה שכתב רבי מאיר בכלאו מצוי עד ימינו בבית הכנסת 'אלטנוי שול' שבפראג, לאחר זמן מה הותר גם לרבי שמשון בן צדוק שהיה מגדולי תלמידיו של רבי מאיר להיכנס ללמוד עמו תורה, רבי שמשון תיעד את מנהגיו ופסקיו של רבי מאיר בכלאו בספר ה'תשב"ץ' שחיבר.
ביום י"ט באייר שנת ה'נ"ג נפטר המהר"ם מרוטנבורג בבור כלאו, גם לאחר פטירתו סירבו השלטונות לשחרר את גופו הטהור ולהביאו לקבורה, רק כעבור ארבע עשרה שנה מפטירתו שוחררה גופתו של רבי מאיר על ידי הגביר ר' אלכסנדר ווימפן שתרם את רוב הונו למטרה נעלה זו, בתמורה זכה אותו גביר להיטמן בסמוך למהר"ם בבית הקברות היהודי שבוורמס שם עומדת מצבתו של המהר"ם עד היום.
רבי שלמה לוריא – המהרש"ל שחי שנים רבות לאחר מעשה זה תמה על המהר"ם מרוטנבורג שהורה שלא לפדותו והרי 'היה תלמיד חכם מופלג ולא היה כמותו בדורו בתורה ובחסידות, ושרי (מותר) לפדות בכל ממון שבעולם', המהרש"ל מנסה לסנגר על מעשהו של המהר"ם והוא כותב 'ובודאי דעתו היה שאם יפדו אותו, אם כן יש למיחש (לחוש) שלא יעשו כן כל השרים לתלמיד חכם המופלג שבדור שעבור רוב הממון, עד שלא יספיק ממון הגולה לפדותם, ותשתכח התורה מישראל. ומשום כך אמר החסיד מוטב שתאבד מעט חכמה היתרת מישראל, ממה שתאבד חכמת התורה עיקר וזה האות שאז פסק אותו הדבר והשמד לתפוס חכמי הגולה'. רואים אם כן מדברי המהרש"ל שאכן הואילה התעקשותו של המהר"ם מרוטנבורג שלא לפדותו וגרמה לכך שמלכים אחרים לא שבו תלמידי חכמים עבור כופר מאז אותו יום.
בשנים האחרונות עולה שוב סוגיית הלכה זו שאין פודים את השבויים יותר על כדי דמיהם כאשר ממשלות ישראל נדרשות לשחרר המוני מרצחים בתמורה ליהודים שנפלו בשבי.
חג הסוכות חג הסוכות משופע במצוות רבות, מצוות סוכה מצוות ארבעת המינים ומצוות שמחת החג, מצוות חג זה חביבות ביותר על עם ישראל שמזיל מאונו והונו לקיים את מצוות החג בהידור.
ירושלים – עיר הקודש והמקדש ירושלים – לב מי לא יפעם בשומעו את שמה של עיר הקודש והמקדש אליה נשואיות עיני עם ישראל למעלה משלשת אלפים שנה – העיר שלבניינה אנו מתפללים ולתקומתה אנו מייחלים בכל יום ויום זה יותר מאלפיים שנות גלות
תלמוד ארץ ישראל במקביל לחיבור התלמוד בבלי על ידי אמוראי בבל, נכתב גם בארץ ישראל התלמוד הירושלמי, תלמוד זה כתוב בלשון קשה יותר מחברו הבבלי אבל אין הדבר מפיל מתוכנו המקיף והיסודי.