בצאת ישראל ממצרים, לא אבו לשאת אתם מאומה, אפילו צידה שתספיק לדרך לא לקחו עמם, אלא משארותם, שיירי סעודת הלילה הקודם - מעט מצה ומרור, צרורות היו בשמלותם, לתת מקום להחלת ברכה. ואפילו רכוש לא היו לוקחים עמם, אם לא היה הבורא מבקש מאת משה רבנו "דבר נא באזני העם וישאלו".
את הסבר המנעותם מליטול עמם משא למסע, מסבירה הגמרא בדרך משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים, והיו אומרים לו בני אדם מוציאים אותך למחר מבית האסורים ונותנים לך ממון הרבה, ואומר להם: בבקשה מכם הוציאוני היום ואיני מבקש כלום.
תמוהה אם כן היא העובדה, מפני מה היה דבר מסויים אותו דאגו לישא עמם ולהוציא למדבר למרות כל הטורח בנשיאה. שהרי נטלו עמם בני ישראל בצאתם את עצי הארז אשר נטע אברהם אבינו בבאר שבע והביאם יעקב אבינו עמו ברדתו מצרימה - לצורך בנית המשכן וכליו. ואם השליכו כל יהבם על ה' אלקי אבותם שיספק להם כל צרכיהם במדבר, כפי שהבורא עצמו משבחם על נאמנות ללא שיור: "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", כיצד זה לא סמכו עליו גם בדבר זה? הרי כשם שצרכי גופם גלויים לפניו ובידו לספקם, כך גם כל צרכי נפשם ידועים לפניו ובודאי כבר הקדים להמציא להם כפי הצטרכותם?
אכן, הבדל יסודי ומהותי יש בין הדברים. שכן, בדבר מצוה אמרו חז"ל: לפום צערא אגרא, שככל שתגדל יגיעת האדם בהכנה אל המצוה ובמצוה גופא, כן יגדל שכרו וכן תזדכך נפשו להתקשר עם בוראו, כתכלית המצוה שכל כולה עצה להתאחד עם יוצרו.
מפני כך מוצאים אנו כמה שבחו את משה רבנו, על כך שבשעה ששאר כל בני ישראל הלכו ושאלו כלי כסף ושאר דברי ערך משכניהם המצריים, היה הוא, בניגוד להם, עסוק וטרוד מספר ימים בחיפוש ארונו של יוסף ואחר-כך בנשיאתו, עד שקראו עליו מקרא שכתוב "חכם לב יקח מצוות". כי אכן גם הם מצות בוראם קיימו, אבל משה רבנו ידע את ההבדל בין המצוות והעדיף את אותה המצוה שלא יתעסקו בה רבים על פני מצות שאילה מן המצריים - שיש בה גם מצורכי גופו של אדם וממילא גם אין בה על פי רוב חשיבות ורצון הבורא שיתיגע האדם בה עד שישיגנה.
וכל כך נחשב ענין היגיעה כחלק בלתי נפרד מהמצוה, עד שביסוד זה מתרץ בעל "אור החיים" הקדוש תמיהה בפסוק. הוא תמה מפני מה נכתבו אבני שוהם ואבני מילואים אחרונים ברשימת התרומות שנתבקשו בני ישראל לתרום לצורך המשכן, והלא מעולים היו אף מזהב וכסף? ומתרץ על פי דברי הגמרא שאותם אבנים טובות ויקרות הובאו למדבר על כנפי עננים, אם כן משלחן גבוה זכו ללא יגיעה וחסרון כיס, משום כך סידר נדבתם אחר כל שאר הנדבות שהביאו מכיסם ועל ידי טורח.
בניגוד לכך, אין האדם נשכר ביגיעתו אחר צרכי גופו אפילו ההכרחיים. שכל כולה של אותה יגיעה איננה אלא יישום הכרחי של קללת אדם הראשון "בזעת אפך תאכל לחם". נקודה זו מוצאת ביטויה גם בתפלת הודיה שלאחר הלימוד, בה אומרים אנו: "אני עמל והם עמלים, אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר". כי היגיעה במצוות - אבן חן היא בעיני הבורא לתת לאדם שכרה ביתר שאת, אבל בעניני הרשות - אבן נגף היא לפטור קללת "בזעת אפך".
ולא זו אף זו, לא רק היגיעה מהוה חלק אינטגרלי במצוה, אלא אף תופעה גופנית טבעית כמו זיעה הנגרמת מאותה יגיעה, חשובה מאד בעיני הבורא. כך מעיד רבי חיים ויטאל אודות רבו האר"י הק' ז"ל (פרי עץ חיים, שער הנהגת הלימוד, פרק א): "גם ראיתיו כשהיה קורא בהלכה בין החברים, היה מקשה בכח עד שהיה נלאה מאד, ומזיע זיעה גדולה, ושאלתיו למה עושה כן, והשיב לי, כי עסק ההלכה הוא לשבר את הקליפה, שהוא סוד קושיות, ולזה צריך שיטריח האדם מאוד, ועל זה נקרא תורה תושיה, שמתשת כוחו של אדם, וכן ראוי להעיר עצמו ולשבר כוחו.