פרשת שבוע
סוד ההנאה
אם מפריז אדם בהנאה מסויימת, יבוא הדבר על חשבון הנאה אחרת ותגרע הימנה במקום אחר.וכשם שיש מידה קצובה להנאה כן יש כנגד זה מידה לצער. על כן, כאשר מתייסר האדם בדבר מסויים ימָנַע ממנו צער בדבר אחר שהיה עלול לבוא עליו
הרב חיים ברים כ"ו בכסלו תש"ע - 13/12/2009 03:02
"כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו"
ביארו חכמים שאין הכוונה למזונות דוקא, אלא לכל עניני הנאה הנגזרים על האדם שניתנים הם במידה במניין ובמשקל, כך שאם מפריז אדם בהנאה מסויימת, יבוא הדבר על חשבון הנאה אחרת ותגרע הימנה במקום אחר. וכבר העיד הרה"ק מקוריץ אודות בדחן מסויים שהיה עני מרוד, כי על פי מזלו של אותו אדם היה עליו להיות עשיר גדול, אלא שהנאתו המופלגת בבידוח דעת הבריות באה על חשבון הנאתו מעושר שהיה שמור עבורו לוּ השכיל לאפק את עצמו מלבדח אותם.
כן מסופר על הבעש"ט שראה ברחוב פריץ צעיר רוכב על סוסו וכולו אומר הנאה. בגדיו בגדי פריץ, כל הילוכו בגאוה ובידו שוט, בו הוא מנפנף לכל עבר בהנאה גדולה ויתירה. אמר הבעש"ט אל תלמידיו אודות נכרי זה, שמשמים נגזר עליו למלוך בעוז ותעצומות, אולם את כל הכבוד הזה הפסיד בידים, בהיותו שואב את מירב הנאתו מרכיבה גיאותית על סוסו ברחובות קריה.
וכשם שיש מידה קצובה להנאה כן יש כנגד זה מידה לצער. על כן, כאשר מתייסר האדם בדבר מסויים ימָנַע ממנו צער בדבר אחר שהיה עלול לבוא עליו. כך מצינו אצל לאה אמנו שלא היתה עקרה כשאר האמהות, לפי שאת מנת סבלה וצערה כבר עברה טרם חתונתה. כנאמר בתורה "ועיני לאה רכות", בסיבת חששה הגדול מדיבורם של הבריות שהיו אומרים "הגדולה לגדול", שבגין כך תינשא לאה לעשיו. וכיון שכן, כבר יצאה ידי חובת צער וממילא אין סיבה שתצטער אף בענין לידת הבנים. ולא זו אלא אף זו, שבשעה שמצטער אדם בשביל הזולת, אף בזה חוסך מעצמו עגמת נפש ויסורים במידה מרובה.
בזוהר הקדוש דרשו את הכתוב "אשרי שא-ל יעקב בעזרו, שברו על ה' אלקיו", אל תקרי שׂברו (שין שמאלית) אלא שׁברו (שין ימנית). כלומר, אשרי הוא האיש שמשבר גופו ונפשו על ענינים של "ה' אלקיו", עניני תורה ותפלה, ענינים רוחניים. ועל ידי שמשבר עצמו על ענינים שברוח, בכך חוסך מעצמו כאב וצער בענינים שבגוף.
"ויתאפק ויאמר שימו לחם" (פרק מג פסוק לא). ביאר האדמו"ר רבי שמואל מסלאנים: "ויתאפק", בה במידה שמאפק אדם עצמו ומונע רצונו מהנאות העולם הזה, בה במידה "ויאמר", מְצַוֶּה הקב"ה וגוזר עליו "שימו לחם", להרוותו בשפע של פרנסה טובה וכלכלה. לפי שבשעה שמתאפק מדברים שנפשו של אדם מחמדתם, גוזר הוא על עצמו צער וייסורים במידת מה, וממילא מונע מעצמו את מידת הצער שהיתה באה עליו מחמת שאר ענינים, כמו פרנסה שלא נחתמה לבוא עליו ברווח. אבל בעת שמביא הייסורים על עצמו בשאר ענינים, על ידי כך ממשיך הוא על עצמו שפע טובה וברכה, שהרי לפום צערא - אגרא.
ביארו חכמים שאין הכוונה למזונות דוקא, אלא לכל עניני הנאה הנגזרים על האדם שניתנים הם במידה במניין ובמשקל, כך שאם מפריז אדם בהנאה מסויימת, יבוא הדבר על חשבון הנאה אחרת ותגרע הימנה במקום אחר. וכבר העיד הרה"ק מקוריץ אודות בדחן מסויים שהיה עני מרוד, כי על פי מזלו של אותו אדם היה עליו להיות עשיר גדול, אלא שהנאתו המופלגת בבידוח דעת הבריות באה על חשבון הנאתו מעושר שהיה שמור עבורו לוּ השכיל לאפק את עצמו מלבדח אותם.
כן מסופר על הבעש"ט שראה ברחוב פריץ צעיר רוכב על סוסו וכולו אומר הנאה. בגדיו בגדי פריץ, כל הילוכו בגאוה ובידו שוט, בו הוא מנפנף לכל עבר בהנאה גדולה ויתירה. אמר הבעש"ט אל תלמידיו אודות נכרי זה, שמשמים נגזר עליו למלוך בעוז ותעצומות, אולם את כל הכבוד הזה הפסיד בידים, בהיותו שואב את מירב הנאתו מרכיבה גיאותית על סוסו ברחובות קריה.
וכשם שיש מידה קצובה להנאה כן יש כנגד זה מידה לצער. על כן, כאשר מתייסר האדם בדבר מסויים ימָנַע ממנו צער בדבר אחר שהיה עלול לבוא עליו. כך מצינו אצל לאה אמנו שלא היתה עקרה כשאר האמהות, לפי שאת מנת סבלה וצערה כבר עברה טרם חתונתה. כנאמר בתורה "ועיני לאה רכות", בסיבת חששה הגדול מדיבורם של הבריות שהיו אומרים "הגדולה לגדול", שבגין כך תינשא לאה לעשיו. וכיון שכן, כבר יצאה ידי חובת צער וממילא אין סיבה שתצטער אף בענין לידת הבנים. ולא זו אלא אף זו, שבשעה שמצטער אדם בשביל הזולת, אף בזה חוסך מעצמו עגמת נפש ויסורים במידה מרובה.
בזוהר הקדוש דרשו את הכתוב "אשרי שא-ל יעקב בעזרו, שברו על ה' אלקיו", אל תקרי שׂברו (שין שמאלית) אלא שׁברו (שין ימנית). כלומר, אשרי הוא האיש שמשבר גופו ונפשו על ענינים של "ה' אלקיו", עניני תורה ותפלה, ענינים רוחניים. ועל ידי שמשבר עצמו על ענינים שברוח, בכך חוסך מעצמו כאב וצער בענינים שבגוף.
"ויתאפק ויאמר שימו לחם" (פרק מג פסוק לא). ביאר האדמו"ר רבי שמואל מסלאנים: "ויתאפק", בה במידה שמאפק אדם עצמו ומונע רצונו מהנאות העולם הזה, בה במידה "ויאמר", מְצַוֶּה הקב"ה וגוזר עליו "שימו לחם", להרוותו בשפע של פרנסה טובה וכלכלה. לפי שבשעה שמתאפק מדברים שנפשו של אדם מחמדתם, גוזר הוא על עצמו צער וייסורים במידת מה, וממילא מונע מעצמו את מידת הצער שהיתה באה עליו מחמת שאר ענינים, כמו פרנסה שלא נחתמה לבוא עליו ברווח. אבל בעת שמביא הייסורים על עצמו בשאר ענינים, על ידי כך ממשיך הוא על עצמו שפע טובה וברכה, שהרי לפום צערא - אגרא.
