פרשת שבוע
החטא והערוד
אדם הנקי מן החטא לא תשלוט בו שום רעה, אלא אך טוב וחסד ירדפוהו כל הימים, לפיכך ידע יעקב היטב כי אם יש לחשוש הרי שהחשש הוא מפני החטא
בין הערפילים צועד לו האיש, צועד והולך וכלל אינו חש כי בערפל הוא. כי אין הערפל מערפל ומטשטש את ראייתו של האדם אלא כאשר מתבונן הוא ממנו והלאה, אבל בצעד הסמוך לו אין הערפל משפיע מאום, עד כי לא חלי ולא מרגיש כלל שיש כאן איזשהו טשטוש ואי בהירות.
בה במידה מתהלך האדם בעולם בלא דעת כי באפילה הוא מתהלך, ואינו יודע ש'עולם' מלשון 'העלם', על שמטבעו מסתיר הוא את אשר בקרבו, כמגלה טפח ומכסה אלפיים. כלומר, הראייה שרואה האדם בעולם איננה אלא ראייה שטחית וחיצונית, בעוד שבהתבוננות מעמיקה יגלה לפניו עולם חדש, עולם בו תשתנה כל תמונת מבטו מן הקצה אל הקצה.
ואין הדברים אמורים בפרט מסויים ובו בלבד, אלא בכל דבר וענין שבעולם ישונה מבטו תכלית שינוי, בבחינת 'עליונים למטה ותחתונים למעלה'.
ניטול לדוגמא את ענין ייסורי האדם ומכאוביו. אדם שנתקל בדרכו ונפל, יתלה זאת בדרך כלל בסיבת המרצפות העקומות או באשמת נעליו הקרועות, בעוד שהאמת היא כי לא מיניה ולא מקצתיה, אלא שנגזר עליו להיכשל ולא היתה נעלו אלא הזדמנות להפילו ולהענישו. כמו שאמרו חז"ל 'אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה'.
ובביאור הענין כתב רבינו מנחם המאירי (חולין דף ז ע"ב): מיסודי התורה הוא, להיות האדם מתבונן ומכיר שכל מה שיארע לו מאיזה מין של צרה הכל במשפט מצד עונש משפטי ישרו יתברך, והוא שאמרו אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה. ויבא מזה שיפשפש במעשיו וישוב מדרכיו הרעים.
מעניין הוא שרבי חנינא בעל המאמר 'אין אדם נוקף אצבעו', בו עצמו מספרת הגמרא (ברכות דף לג ע"א) מעשה, שהיה ערוד במקום מסויים והיה מזיק את הבריות. באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא, וביקש מהם שיראוהו את חורו, והראוהו. נתן עקבו על פי החור, יצא הערוד ונשכו, ומת אותו ערוד. נטלו רבי חנינא על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית.
אמנם הבעיה היא שראייתו הפיזית של האדם היא זו שמטעה אותו לסמוך עליה ולהחליט שהערוד הוא זה שהרג. אולם כבר במדרש משלו משל, לכלב שהכהו האדם במטהו. ראה הכלב והרגיש כי המקל הוא זה שחובט בו בעוצמה והחליט להינקם בו, מיד החל לנשכו ולבעוט בו. אבל אין זו אלא מחשבה בלתי מפותחת שבראש כלב, שהרי המתבונן מן הצד נוכח לדעת כי אף שהמקל הוא זה שהגיע אל ראש הכלב, אבל את קצה המטה הלא החזיק האדם וחבט בו, כך שאין האשם תלוי אלא באדם.
משום כך מוצאים אנו הדגשה זו פעמים רבות שאין המקל מעניש ואין הערוד הורג, אלא הכל הכל פועל יוצא של החטא, כמו שנאמר 'תייסרך רעתך'.
בפרשתנו נאמר (פרק לב פסוק ז) "ויירא יעקב מאד ויצר לו", וכתב רש"י (להלן פסוק יא) "לכך אני ירא - שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא". ידע יעקב היטב כי אם יש לחשוש הרי שהחשש הוא מפני החטא, כי אדם הנקי מן החטא לא תשלוט בו שום רעה, אלא אך טוב וחסד ירדפוהו כל הימים.
-
במחילת כבוד תורתו סתם רבי חנינא רבי חנינא בר חמא ולא רבי חנינא בן דוסא
1. פרשת וישלח
שלמה 08/12/2009 18:41