פרשת שבוע
השמן והזית
ויקחו אליך שמן זית זך.. ..למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך, מה זית אינו מוצאי שמנו אלא על ידי כתיתה - אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא על ידי יסורין.
הרב חיים ברים ב' באדר תשס"ט - 26/02/2009 05:00
שבעה המה המינים בהם נשתבחה ארץ ישראל. שנים מהם מפרי האדמה: חטה ושעורה. והשאר: גפן, תאנה, רמון, זית ותמר - מפרי העץ הם. הצד השוה שבכולם שגידולם לצורך אכילה. יוצא מן הכלל הוא הזית, שעיקר גידולו עבור שמנו ושמו מעיד עליו "זית שמן", וייעודו להדלקה ואף לטיבול אך לא לאכילה ממש כשאר המינים.
ייחודיותו של הזית היא גם בכך שאין שום אפשרות לאכלו חי כמות שהוא, בשונה אפילו מחיטה שמוללים משיבוליה גרעינים למאכל. אולם תוצאות הזית - הלא הוא השמן, מעלות רבות ונכבדות לו לבד מטעמו הערב, הן מעלה בריאותית שיש באכילתו, הן ברענון זכרונו של האדם, וכן בתוספת חכמה.
דרך הנפקת השמן מהזית כרוכה בהמון מאמץ ויזע, במעיכה וכתישה ועבודות קשות נוספות. ודבר זה יש בו הרבה מן הסמליות, ללמד שכאשר ירצה האדם להשיג את האור ואת הטוב, הרבה יש לו להתייגע ולעמול עד שיזכה ויראה. "יתרון האור מן החושך", כוונתו שמעלת האור ניכרת דווקא אחר שיש חושך, אחר שיש יגיעה ועמל, או אז מרגישים וחשים את הטוב, שבלא זה אין אפשרות לחוש בטוב כמה טוב הוא אם לא טעמו טעם הקושי קודם לכן.
והוא כעין מה שאמרו חכמינו "אין אדם עומד על דברי תורה - אלא אם כן נכשל בהם". לומר שדוקא מתוך הכשלון תבוא ההצלחה, ודוקא העם ההולך בחושך יראה אור גדול, כאמור.
וכן מוצאים אנו בדברי חכמים: "למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך, מה זית אינו מוציא שמנו אלא על ידי כתיתה - אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא על ידי יסורין.
ואכן כאשר הגיע האדם והשיג את אשר מצאה ידו כדי יגיעתו, או אז יעלה ויפרח הרבה יותר מכפי מדתו, שכן מוצאים אנו בזית. בתחילה בהיותו זית טעמו מר כלענה, אין בו תאוה לעיני האדם וגם אינו ערב לחיך האדם. אבל כאשר נכתש הזית והוציא שמנו - טעם שמנו טעים וערב. יתר על כן, כל עת שהזית במראהו ובצורתו כמות שנוצר - אם יאכל ממנו האדם ישכח לימודו של שבעים שנה, אבל כאשר יכתשנו עד דק להפיק שמנו - כאשר יאכלנו ישיב לימודו של שבעים שנה. כלומר, בכח אכילת השמן להחזיר אל זכרונו תורה שלמד ונשתכחה ממנו כבר שבעים שנה.
וטעם יש בדבר, שכן כל דבר קדוש, דבר רוחני, אי אפשר שלא יהיה מעורב בו במדה מסויימת, אם רב ואם מעט, מחמריות עולם הזה. מפני כן יש צורך לכתוש את הזית, שעל ידי זה יצליח להסיר ממנו את החמריות ולהותיר את הרוחניות.
זו גם הסיבה שעם ישראל אינו חוזר למוטב אלא על ידי יסורים, שעל ידי המכאוב יוסר ממנו הכח החומרי ואז הנפש מאירה כראוי.
עם כל זאת יש לאדם לשים על לבו את דברי חכמינו, שאמרו: "כתית למאור ולא למנחות". שכבר נתפרש מאמר זה בפי חכמים שעל האדם לכתות עצמו ולכתוש גאותו ושאר מדותיו הרעות, ועל ידי זה תּוּאַר נפשו במאור שבתורה. אולם זהירות מרובה יזהר שלא להיות כתית למנחות, כלומר שלא תביאנו כתיתת עצמו לתחושה שמכאן ואילך יכול לתת מנוחה לנפשו. כי ברגע שעוצר האדם עלייתו בהר ה' - סכנתו מרובה, שעלול הוא להדרדר באותו מדרון ממנו טיפס למעלה ואף לגלוש אל מקום נמוך בהרבה ממקום עמדו הקודם.
נוסף על כך יזהר שלא יהיה כתית כל כך עד שיבא למנחות, כלומר לאנחות וליאוש, אלא הכל בחשבון נכון, שלא יהיה חלילה יוצא נפסד, אלא מוסיף והולך ואור, לטוב לו בזה ובבא.
ייחודיותו של הזית היא גם בכך שאין שום אפשרות לאכלו חי כמות שהוא, בשונה אפילו מחיטה שמוללים משיבוליה גרעינים למאכל. אולם תוצאות הזית - הלא הוא השמן, מעלות רבות ונכבדות לו לבד מטעמו הערב, הן מעלה בריאותית שיש באכילתו, הן ברענון זכרונו של האדם, וכן בתוספת חכמה.
דרך הנפקת השמן מהזית כרוכה בהמון מאמץ ויזע, במעיכה וכתישה ועבודות קשות נוספות. ודבר זה יש בו הרבה מן הסמליות, ללמד שכאשר ירצה האדם להשיג את האור ואת הטוב, הרבה יש לו להתייגע ולעמול עד שיזכה ויראה. "יתרון האור מן החושך", כוונתו שמעלת האור ניכרת דווקא אחר שיש חושך, אחר שיש יגיעה ועמל, או אז מרגישים וחשים את הטוב, שבלא זה אין אפשרות לחוש בטוב כמה טוב הוא אם לא טעמו טעם הקושי קודם לכן.
והוא כעין מה שאמרו חכמינו "אין אדם עומד על דברי תורה - אלא אם כן נכשל בהם". לומר שדוקא מתוך הכשלון תבוא ההצלחה, ודוקא העם ההולך בחושך יראה אור גדול, כאמור.
וכן מוצאים אנו בדברי חכמים: "למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך, מה זית אינו מוציא שמנו אלא על ידי כתיתה - אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא על ידי יסורין.
ואכן כאשר הגיע האדם והשיג את אשר מצאה ידו כדי יגיעתו, או אז יעלה ויפרח הרבה יותר מכפי מדתו, שכן מוצאים אנו בזית. בתחילה בהיותו זית טעמו מר כלענה, אין בו תאוה לעיני האדם וגם אינו ערב לחיך האדם. אבל כאשר נכתש הזית והוציא שמנו - טעם שמנו טעים וערב. יתר על כן, כל עת שהזית במראהו ובצורתו כמות שנוצר - אם יאכל ממנו האדם ישכח לימודו של שבעים שנה, אבל כאשר יכתשנו עד דק להפיק שמנו - כאשר יאכלנו ישיב לימודו של שבעים שנה. כלומר, בכח אכילת השמן להחזיר אל זכרונו תורה שלמד ונשתכחה ממנו כבר שבעים שנה.
וטעם יש בדבר, שכן כל דבר קדוש, דבר רוחני, אי אפשר שלא יהיה מעורב בו במדה מסויימת, אם רב ואם מעט, מחמריות עולם הזה. מפני כן יש צורך לכתוש את הזית, שעל ידי זה יצליח להסיר ממנו את החמריות ולהותיר את הרוחניות.
זו גם הסיבה שעם ישראל אינו חוזר למוטב אלא על ידי יסורים, שעל ידי המכאוב יוסר ממנו הכח החומרי ואז הנפש מאירה כראוי.
עם כל זאת יש לאדם לשים על לבו את דברי חכמינו, שאמרו: "כתית למאור ולא למנחות". שכבר נתפרש מאמר זה בפי חכמים שעל האדם לכתות עצמו ולכתוש גאותו ושאר מדותיו הרעות, ועל ידי זה תּוּאַר נפשו במאור שבתורה. אולם זהירות מרובה יזהר שלא להיות כתית למנחות, כלומר שלא תביאנו כתיתת עצמו לתחושה שמכאן ואילך יכול לתת מנוחה לנפשו. כי ברגע שעוצר האדם עלייתו בהר ה' - סכנתו מרובה, שעלול הוא להדרדר באותו מדרון ממנו טיפס למעלה ואף לגלוש אל מקום נמוך בהרבה ממקום עמדו הקודם.
נוסף על כך יזהר שלא יהיה כתית כל כך עד שיבא למנחות, כלומר לאנחות וליאוש, אלא הכל בחשבון נכון, שלא יהיה חלילה יוצא נפסד, אלא מוסיף והולך ואור, לטוב לו בזה ובבא.
