פרשת שבוע
מן הכח אל הפועל
במצב שהאדם אינו מסוגל להשלים את מעשה המצוה בו התחיל, יבוא הקב"ה וישלים את מעשה האדם ולא זו בלבד, אלא שאף יזקפנה לזכות האדם, כאילו עשה הוא עצמו בפועל ידיו את מעשה המצוה מהחל ועד גמירא
שנינו במשנה (אבות פ"ב מט"ז) הוא היה אומר, לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה. ביאר רבינו המאירי 'לא עליך המלאכה לגמור', כלומר: שלא תאמר איך אתחיל בדבר שלא אוכל לבוא עד תכליתו - שאינך מחוייב לבוא עד תכליתו ... וכן אם תאמר איני מוכן לכך, צריך על כל פנים שתשתדל כפי מה שתוכל, שאינך בן חורין להבטל מכל וכל ממה שנוצרת עליה, ושכר טוב מ"מ שמור לך אם מעט ואם הרבה.
בהיות האדם, עפר מן האדמה, כאשר שמו מעיד עליו, מוגבל הוא עד מאד, הן ברצונותיו ושאיפותיו שמטבע הדברים נמשכים אל החומריות והארציות, וביותר מוגבל הוא, שאפילו כאשר הצליח לכוף עצמו ולרצות כרצון בוראו, אף אז מוגבל במידת מימוש רצונותיו ובביצוען. כי אמנם יש דברים שבכוחו ובאפשרותו לממש ולבצע, אך מאידך, דברים רבים יש שאף אם יתאמץ וישתדל אינו בר הכי לעשותן.
במצב שכזה שאינו מסוגל להשלים את מעשה המצוה בו התחיל, יבוא הקב"ה וישלים את מעשה האדם ולא זו בלבד, אלא שאף יזקפנה לזכות האדם, כאילו עשה הוא עצמו בפועל ידיו את מעשה המצוה מהחל ועד גמירא. וכל כך למה, לפי שעיקר בקשת ודרישת ה' מהאדם היא "תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי" (משלי כג כו), שהרי האמת היא שכל כוח העשייה שביד האדם - מאתו יתברך הוא, ואילו הדבר היחיד הנתון כל כולו להחלטת האדם הוא רצונו! לכן, כאשר מוסר האדם את לבו אליו יתברך – כבר הוא של הקב"ה, ועליו אומר ה': דידי את! וממילא מובן שבהיות האדם מוסר את כולו על הרגשיו ורצונותיו, גופו ונפשו, על כל פנימיותו אליו ית', או אז כמים הפנים אל הפנים, ינהג עמו הקב"ה באותה מידה ויעניק לאדם כוחות נפש שבדרך הטבע אינן בידו, או לחילופין ישלים הקב"ה את מעשה האדם ויעניקם לו מתנה כאילו עשאם האדם במו ידיו.
בפרשתנו נצטוה נח מפי הקב"ה (פרק ו פסוק יט) "וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ", ואילו בעת קיום הציווי בפועל נאמר (פרק ז פסוק ט) "שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה" ומבאר רש"י "מאליהן", כלומר שמעצמם באו ולא נח הביאם. ולכאורה תמוה הוא, אם ציוהו הקב"ה למה לא עשה מה שנצטוה בו, ואם נניח שלא היה זה מציאותי שיוכל לעשות זאת, אם כן לשם מה ציוהו הקב"ה בציווי שכזה בשעה שאינו יכול לעמוד בה.
והתשובה היא, כי לאמיתו של דבר לא היה זה בכוחו של נח לקיים ציווי זה, ומכל מקום ציוהו הקב"ה על דבר זה, בכדי שינסה נח וירצה וישתדל לעשות ככל אשר בידו, ואכן לאחר שעשה נח את מה שהיה תלוי בו, שטרח ויגע בהכנת התיבה כמקום אחסון ושהייה לבעלי החיים, או אז בא הקב"ה והשלים את הבאת בעלי החיים אל התיבה וכאילו נח עשה כל זאת.