פרשת שבוע
וענוה מאד
למדים אנו, כי אחרי שכבר קראנו בשבת שעברה את התוכחה ועל ידי כך הושפל לבנו בקרבנו, ניתנה לנו שבת אחת נוספת עד לשנה החדשה בכדי להפנים ולהחדיר בקרבנו את התובנה שהענוה היא המפתח לכל ברכה וטובה
אודות התורה נאמר בפרשתינו "לא בשמים היא", ודרשו חכמים במשמעות תיבות אלו, שאין התורה נמצאת ומתקיימת בגסי הרוח, אותם המתגאים עד לשמים, אלא דוקא במי שממית עצמו ומתבזה עליה, כמו שנאמר "אדם כי ימות באהל" – שעל האדם להמית עצמו באהלה של תורה ועל ידי כך יזכה לתורה. עוד נאמר (משלי ל) "אם נבלת בהתנשא", שכל המנבל את עצמו על דברי תורה, סופו להיות מתעלה – שמוסיפים לו חכמה על חכמתו, לפי שהתורה היא זו המרוממת ומנשאת את האדם, כאומרו (שם פרק ח) "בי מלכים ימלוכו".
עוד מצינו בהטעמת הדברים (דרך ארץ זוטא, פרק שמיני) "למה נמשלה תורה למים? לומר לך, מה דרכו של מים אינן הולכין למקום גבוה אלא למקום נמוך, כך אין התורה מתקיימת אלא במי שרוחו נמוכה עליו". ללמד שבעל הגאוה אינו זוכה למתנת התורה. אולם לא רק שאינו זוכה לה, אלא שאף אם זכה לתורה עלול הוא לאבדה באשר ירום לבו ויגוס בקרבו, שכן בגמרא (תענית, ז ע"א) נדרש אותו משל דלעיל באופן נחרץ יותר: לומר לך, מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך", כלומר, אף שהיו כבר באותו מקום גבוה, אם מפני שבתחילה לא היה אותו אדם בעל גאוה, או משום שהתייגע עליה, עם כל זה התורה נוטשת את המקום הגבוה ומחליקה אל המקום הנמוך, אל לבו של העניו.
וכל כך למה? יש לפרש בזה, שהרי אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד (זוהר, פרשת אחרי), וכן דרשו בגמרא תיבת "אנכי" בנוטריקון אנא נפשי כתבית יהבית (שבת קה ע"א). היינו שכביכול נפשו של הקב"ה היא ממש בתורה. וזוהי נקודת ההבדל שבין כל חכמה וחכמה לחכמת התורה. שבכל חכמה, אם בעל כשרון אתה, הריהי קנויה בידך. אבל חכמת התורה שונה היא תכלית שינוי, כי הכשרונות לא יועילוך כפי שהוזכר לעיל, אלא היגיעה שייגע האדם לטהר לבו ולפנותו כמקום ראוי להשראת השכינה, שבאופן זה תשכון בו השכינה ועמה כל התורה שלמד.
בכך נבין שדוקא משה רבינו אשר הוריד את התורה לישראל, מעידה בו התורה "והאיש משה ענו מאד". שכן מידה זו מהווה תנאי שקודם למעשה וגם סמל היא על הראוי לקניין התורה. מאותו טעם מוצאים אנו שחכמה בגוים – תאמין, אבל תורה בגוים – אל תאמין! מפאת גסות רוחם וגאוותם. ומכאן נבין גם את קריאת הגמרא (ברכות, סג ע"ב) כתתו עצמכם על דברי תורה!
מכיון שהענוה מהווה תנאי יסודי בהכנת הלב להשראת השכינה, לא יפלא איפה שבעקבותיה תבוא על האדם הברכה. ומצינו לתוספות (ב"ב, פח ע"ב, ד"ה וקללם בעשרים ושתים) שכתבו שלעולם קוראים בתורה פרשת נצבים לפני ראש השנה, בכדי להפסיק בפרשה בין קללות של שנה שעברה לשנה הבאה. ומתוך דבריהם למדים אנו, כי אחרי שכבר קראנו בשבת שעברה את התוכחה ועל ידי כך הושפל לבנו בקרבנו, ניתנה לנו שבת אחת נוספת עד לשנה החדשה בכדי להפנים ולהחדיר בקרבנו את התובנה שהענוה היא המפתח לכל ברכה וטובה.
זהו שנאמר "אתם נצבים היום כולכם", ביום ראש השנה (זוהר) נצבים כולם כאחד, ואין כלל אפשרות שיהיה דבר זה אלא על ידי מידת הענוה ובכך נזכה להמשיך עלינו שנה טובה ומתוקה, כאיחולינו וייחול ליבנו: תחל שנה וברכותיה!