פרשת שבוע
האור שבחושך
שבתוך כל מצב ומצב ניצב לו הקב"ה, עומד ומנווט מהחל ועד כלה אב הרחמים. ובזה ממתיק את הכל.
הרב חיים ברים י"ג בתמוז תשס"ט - 05/07/2009 05:00
מצאנו לו לשלמה המלך שאמר (קהלת ט טז): "וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה", ואין הדבר צריך ביאור מפאת פשטותם של הדברים. אולם מטו בה פירוש של הבעש"ט, פירוש המעניק מבט מעמיק גם אל פסוק שכזה, שלכאורה כל דבריו בהירים.
וכך מסביר הבעש"ט את הכתוב: חכמתו של המסכן ניכרת בכך, שגם כאשר הוא מסכן, הוא מתייסר ביסורים וחייו קשים הם - עם כל זאת, יודע הוא להתעלות לרגע מעל כל פגע, לדעת ולהכיר כי "בזויה", שגם הכאב העַז בו מצוי הוא, אינו משהו שנוצר מעצמו, דבר שגרם לו אדם כלשהו, אלא: בּזוּ יָ'הּ. מתוך ייסוריו מכיר הוא במי שאמר והיה, כי הוא זה אשר באהבתו בחר בו ליסרו ביסורים של אהבה.
וברגע שמגיע האדם להכרה זו, מיד ממתיק הוא את הגזרה ומסירה מעליו. וכל כך למה?
משל למלך שאיותה נפשו להכיר משאם ומתנם ודרך שיגם ושיחם של אזרחיו נתיני מדינתו. מה עשה? נתעטף בבגדים שאינם הולמים למלך, בגדי עַם פשוטים - למען לא יכירו בו כי הוא זה. כזכור, לא היו באותם ימים אמצעי צילום נפוצים וכך הצליח להיות רואה ואינו נראה, ראוהו בעיניהם אך לא הכירו בו רום מעלתו, שהלא סימן ההיכר הבולט ביותר כי הוא המלך - היו בגדיו "מאני מכבדותא", אך לפי שלא היה לבוש בהם - לא היתה לאדם מן הישוב סיבה לנחש כי המלך בכבודו ובעצמו ניצב לקראתו, וכך היתה דרכו צלחה. עד שביום מן הימים הגיע למדינה שהיו אנשיה רגילים לחלות את פני המלך כפעם בפעם ומיד זיהו אותו – אף שלא היה לבוש בבגדי המלכות, וכיבדוהו כרום מעלתו. כיון שכן לא היה טעם שימשיך להתחפש ולהסתתר בזהות שאולה שאינה שלו, קיבל עליו את הדין, לבש בגדי מלכותו כבבית מלכותו, ונהג כדרך מלך במלוכה.
כן הדבר הזה, הסביר הבעש"ט: לא פעם מופיע הקב"ה ומתנהג כלפי אדם במידת "קנוא ונוקם", הנהגה הנראית כעוסה ומענישה. אולם אם הנענש חכם הוא, יבין מיד מי הוא זה המסתתר מאחורי אותה מכה - הלא הוא אבינו, אב הרחמן, וברגע שיודע זאת בטלו מעליו הדינים. הפעולה כבר השיגה את יעודה ומטרתה.
נקודת מבט שונה מעט: עומד לו ראובן כפוף ופניו אל הקיר, בפתע חש הוא מכה עוצמתית הניחתת על גבו. סובב ראובן פניו במהירות ולפניו שמעון מחוייך כולו. למרות שלפני רגע היה ראובן כעוס ומוחו חישב בקדחתנות כיצד יגיב ומה ישיב, אבל ברגע שהבין כי מתוך ידידות חטף, ידע להשיב חיוך, בהבינו את מטרת המכה שאיננה אלא הבעת ידידות.
בפרשתינו נקרא (פרק כה פסוק יא) "בקנאו את קנאתי בתוכם" - ביארו דרשנים, אכן "את קנאתי" יש כאן, כעס וכאב, אולם המתבונן בעומק יכיר וידע את אשר "בתוכם", הוא הקב"ה המצוי בעומק הענין ומתוך כך ימתיקו את הדינים ויזכו לטוב. וכמשמעות הכתוב: "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל", וכיצד עשה זאת? "בקנאו את קנאתי", אבל בד בבד לימד אותם את ענין ה"בתוכם", שבתוך כל מצב ומצב ניצב לו הקב"ה, עומד ומנווט מהחל ועד כלה אב הרחמים ובזה ממתיק את הכל.
