פרשת שבוע
לב טהור
מצות לא תקום הינה מצוה שבמעשה, ומצות לא תטור הינה מעשה שבמחשבה, וטעם שניהם הוא, שירגיל האדם עצמו בכפיית יצרו המטהו לאנוכיות מוחלטת, ועל ידי ציוויים אלו יכופנו לאהבה לכל ישראל.
הרב חיים ברים ג' באייר תשס"ט - 27/04/2009 05:00
מצות לא תקום הנזכרת בפרשתינו הינה מצוה שבמעשה, ומצות לא תטור הינה מעשה שבמחשבה, וטעם שניהם הוא, לכאורה, שירגיל האדם עצמו בכפיית יצרו המטהו לאנוכיות מוחלטת, ועל ידי ציוויים אלו יכופנו לבטא אהבה לכל בן ישראל.
משל למה הדבר דומה, לתינוק המשחק ובונה בנין של לגו וכדומה, ובא אדם וקלקל כל מה שבנה, והילד מתלונן בפני אביו על זה. ואילו היה אביו מתייחס לכעסו הרב של בנו ועושה רצונו - היה הורג את מי שהרס, אבל אביו שאינו רואה את הדבר עין בעין עם בנו – אינו נוקט בשום פעולה שעלולה לגרום איבה בינו לבין חבירו, כי כפי האמת לא עשה לו זה כלום. כן הוא גם הענין בין אבינו שבשמים לברואיו, אשר לפי מיעוט השגתם במושכלות הם חושבים כי כל עניני העה"ז יש בהם צד מעלה ושלימות, והנוגע בכבודם או בגופם או בממונם נראה להם כי הגדיל לעשות עמהם רעה וצועקים לאביהם שבשמים שינקום נקמתם. אבל אין הקב"ה משגיח בקול זעקתם, לפי שבעיני השי"ת דומים הדברים לאותו משחק ילדים שלא שווה להיטפל לזה, על כן אין הקב"ה משגיח בהם. ולא רק זאת, אלא שגם על האדם מצוה הוא לא לנקום ואפילו לא לנטור, ובכך יקבל האדם את המבט הנכון, מה הוא עיקר ואיזהו טפל בעולמו.
אבל טעם נוסף יש בו, טעם המוכיח את המבט הנכון וזוית הראיה הנכונה ביותר בהתייחס ליסורים הבאים על האדם מידי האדם.
אמרו חז"ל: הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים... עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". ועלינו להבין, מפני מה זכה הבולם פיו בשעת מריבה - להיות קרוי בשם "אוהביו" של הקב"ה, וכי מפני שהצליח לבלום פיו - אף שאין הדבר קל כלל וכלל, זוכה הוא כבר לכבוד ויקר עד כדי מדה רבה שכזו להיות מוכתר בתואר שנתכנה בו אברהם אבינו "אברהם אוהבי"?
חסידים מספרים אודות רופא מסויים שבקש את המגיד ממזריטש שיסבירנו מאמר הגמרא "טוב שברופאים לגיהנם". ענהו כוונת הענין, לפי שהרופא הטוב אין נאה לכבודו להתייעץ עם עמיתיו הרופאים במקום שאינו בקי בו, ומתוך כך יוצאים מטופליו נפסדים בריאותית - באשר אינם מקבלים את הטיפול הראוי. בצאת הרופא אמרו לו תלמידיו: ביאור זה לרופא הסברת וכיצד תטעים הענין בפנינו? אמר להם, פעמים יש שבכדי לרפא נפשו של חוטא מביא עליו ה' יסורים וחולי, דבר המהווה תזכורת כואבת להעירו מתרדמת הזמן ולהשיבו למוטב. אולם חסרון גדול יש לרפואת נפש שכזו, שבזמן שאדם חולה יש לכך השפעה גם על כל סביבתו הסובלת אף היא מהיותו שוכב במיטת חוליו, גם יארך לו זמן עד שיבריא וכן הוצאותיו גדולות בהיותו מטופל אצל רופאיו. לעומת זאת יש דרך נוספת לכבסו מעוונו - על ידי שמבזים אותו. ודרך זו טובה לו לאין ערוך, לפי שאין זמן ריפויו ארוך, גם הוצאות ממוניות אינן וגם סביבתו אינה בהכרח מודעת לכך. נמצא כי הבושה היא הרופא הטוב ביותר, אבל טוב שברופאים - כאמור, אותו רופא טוב היינו המבייש שסיפק לו כפרת עוונות ברגע אחד, הוא עצמו לגיהנם.
וכאשר יתיישב האדם היטב בנפשו כלל לא ישית לבו להשיב תשובה למחרפו, ואדרבה יודה לה' על שהזדמן לו דבר שיכופרו עונותיו, וכמו שאמרו חז"ל: עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". גם דוד המלך ע"ה, מצינו בו שכשקיללו שמעי בן גרא ויסקל אותו באבנים ועפרו בעפר, לא בא אליו בטענות וכפי שהשיב הוא עצמו "ה' אמר לו קלל".
וכשיבין שטובה רבה נסבבה לו על ידו של המביישו, יהיה קל בעיניו שלא להיות לו נוקם ונוטר עבור זה. כשם שאדם המטופל על ידי רופא הגורם לו יסורים קשים בריפויו - אינו כועס עליו מפאת יסוריו, לפי שיודע הוא ומבין עד כמה הכאב הנוכחי הוא רק לטובתו, להיטיבו באחריתו מכאן ואילך. כן גם השמח ביסורים, מודה הוא בלבו שלא האדם המכהו הוא זה הגורם אלא הוא כרצועה הנתונה ביד אי מי להכותו, שבודאי לא יכעס על הרצועה.
כאשר מכים את הכלב מגיב הוא בצורה בלתי הגיונית, הוא מתנקם במקל, בועט בו ומנסה לנגוס בו וכן הלאה, לפי שאין בו דעת להבין שלא המקל הוא המכהו אלא האדם התופס בו בקצהו השני. אך להוותינו זוהי גם התגובה הטבעית של רוב בני האדם להשיב למכהו מנה אחת אפים ולא חלי ולא מרגיש שאין אותו אדם משמש עבורו אלא כרצועה ביד הקב"ה, ומכיון שכך אין לו כל סיבה לכעוס עליו. יתר על כן, כיון שהגיע להכרה שהמכה הוא הבורא שעושה לו זאת, מבין הוא שהכל לטובתו נעשה לנקותו מחטאיו - ממילא אינו כועס.
נמצא, כי הנעלב ואינו משיב, סיבת הדבר היא ההכרה בכך ש"ה' אמר לו". העולב אינו אלא שליח ההשגחה העליונה. בידעו זאת אינו בועט בבושות ויסורים כי יודע הוא כמה אוהבו הבורא ונותנם עליו להיטיבו ומתוך כך תגבר ותתעצם אהבתו אליו יתברך בתחושה מרוממת של הכרת הטוב.
משל למה הדבר דומה, לתינוק המשחק ובונה בנין של לגו וכדומה, ובא אדם וקלקל כל מה שבנה, והילד מתלונן בפני אביו על זה. ואילו היה אביו מתייחס לכעסו הרב של בנו ועושה רצונו - היה הורג את מי שהרס, אבל אביו שאינו רואה את הדבר עין בעין עם בנו – אינו נוקט בשום פעולה שעלולה לגרום איבה בינו לבין חבירו, כי כפי האמת לא עשה לו זה כלום. כן הוא גם הענין בין אבינו שבשמים לברואיו, אשר לפי מיעוט השגתם במושכלות הם חושבים כי כל עניני העה"ז יש בהם צד מעלה ושלימות, והנוגע בכבודם או בגופם או בממונם נראה להם כי הגדיל לעשות עמהם רעה וצועקים לאביהם שבשמים שינקום נקמתם. אבל אין הקב"ה משגיח בקול זעקתם, לפי שבעיני השי"ת דומים הדברים לאותו משחק ילדים שלא שווה להיטפל לזה, על כן אין הקב"ה משגיח בהם. ולא רק זאת, אלא שגם על האדם מצוה הוא לא לנקום ואפילו לא לנטור, ובכך יקבל האדם את המבט הנכון, מה הוא עיקר ואיזהו טפל בעולמו.
אבל טעם נוסף יש בו, טעם המוכיח את המבט הנכון וזוית הראיה הנכונה ביותר בהתייחס ליסורים הבאים על האדם מידי האדם.
אמרו חז"ל: הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים... עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". ועלינו להבין, מפני מה זכה הבולם פיו בשעת מריבה - להיות קרוי בשם "אוהביו" של הקב"ה, וכי מפני שהצליח לבלום פיו - אף שאין הדבר קל כלל וכלל, זוכה הוא כבר לכבוד ויקר עד כדי מדה רבה שכזו להיות מוכתר בתואר שנתכנה בו אברהם אבינו "אברהם אוהבי"?
חסידים מספרים אודות רופא מסויים שבקש את המגיד ממזריטש שיסבירנו מאמר הגמרא "טוב שברופאים לגיהנם". ענהו כוונת הענין, לפי שהרופא הטוב אין נאה לכבודו להתייעץ עם עמיתיו הרופאים במקום שאינו בקי בו, ומתוך כך יוצאים מטופליו נפסדים בריאותית - באשר אינם מקבלים את הטיפול הראוי. בצאת הרופא אמרו לו תלמידיו: ביאור זה לרופא הסברת וכיצד תטעים הענין בפנינו? אמר להם, פעמים יש שבכדי לרפא נפשו של חוטא מביא עליו ה' יסורים וחולי, דבר המהווה תזכורת כואבת להעירו מתרדמת הזמן ולהשיבו למוטב. אולם חסרון גדול יש לרפואת נפש שכזו, שבזמן שאדם חולה יש לכך השפעה גם על כל סביבתו הסובלת אף היא מהיותו שוכב במיטת חוליו, גם יארך לו זמן עד שיבריא וכן הוצאותיו גדולות בהיותו מטופל אצל רופאיו. לעומת זאת יש דרך נוספת לכבסו מעוונו - על ידי שמבזים אותו. ודרך זו טובה לו לאין ערוך, לפי שאין זמן ריפויו ארוך, גם הוצאות ממוניות אינן וגם סביבתו אינה בהכרח מודעת לכך. נמצא כי הבושה היא הרופא הטוב ביותר, אבל טוב שברופאים - כאמור, אותו רופא טוב היינו המבייש שסיפק לו כפרת עוונות ברגע אחד, הוא עצמו לגיהנם.
וכאשר יתיישב האדם היטב בנפשו כלל לא ישית לבו להשיב תשובה למחרפו, ואדרבה יודה לה' על שהזדמן לו דבר שיכופרו עונותיו, וכמו שאמרו חז"ל: עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". גם דוד המלך ע"ה, מצינו בו שכשקיללו שמעי בן גרא ויסקל אותו באבנים ועפרו בעפר, לא בא אליו בטענות וכפי שהשיב הוא עצמו "ה' אמר לו קלל".
וכשיבין שטובה רבה נסבבה לו על ידו של המביישו, יהיה קל בעיניו שלא להיות לו נוקם ונוטר עבור זה. כשם שאדם המטופל על ידי רופא הגורם לו יסורים קשים בריפויו - אינו כועס עליו מפאת יסוריו, לפי שיודע הוא ומבין עד כמה הכאב הנוכחי הוא רק לטובתו, להיטיבו באחריתו מכאן ואילך. כן גם השמח ביסורים, מודה הוא בלבו שלא האדם המכהו הוא זה הגורם אלא הוא כרצועה הנתונה ביד אי מי להכותו, שבודאי לא יכעס על הרצועה.
כאשר מכים את הכלב מגיב הוא בצורה בלתי הגיונית, הוא מתנקם במקל, בועט בו ומנסה לנגוס בו וכן הלאה, לפי שאין בו דעת להבין שלא המקל הוא המכהו אלא האדם התופס בו בקצהו השני. אך להוותינו זוהי גם התגובה הטבעית של רוב בני האדם להשיב למכהו מנה אחת אפים ולא חלי ולא מרגיש שאין אותו אדם משמש עבורו אלא כרצועה ביד הקב"ה, ומכיון שכך אין לו כל סיבה לכעוס עליו. יתר על כן, כיון שהגיע להכרה שהמכה הוא הבורא שעושה לו זאת, מבין הוא שהכל לטובתו נעשה לנקותו מחטאיו - ממילא אינו כועס.
נמצא, כי הנעלב ואינו משיב, סיבת הדבר היא ההכרה בכך ש"ה' אמר לו". העולב אינו אלא שליח ההשגחה העליונה. בידעו זאת אינו בועט בבושות ויסורים כי יודע הוא כמה אוהבו הבורא ונותנם עליו להיטיבו ומתוך כך תגבר ותתעצם אהבתו אליו יתברך בתחושה מרוממת של הכרת הטוב.
