פרשת שבוע
מאורות להאיר
אין לו לאדם להסיח דעתו אפילו רגע אחד מן האויב האורב לו בסתר לבו ורוצה להכשילו תמיד בכל דבר מגונה
רמז נוסף יש כאן לאדם, שאפילו יתעלה במעלות הקדושה עד לשמים, אל יבטח בעצמו שכבר ניצל מפיתויי היצר הרעים והגסים ביותר, שכן בסוף היום הקדוש שכל ישראל נזדככו ונעשו כמלאכים, עומד הקורא וקורא לפניהם בפרשת עריות, ומזהיר אותם לבלתי עשות מחוקות התועבות של המקולקלים באומות: מצרים וכנען. לכן אין לו לאדם להסיח דעתו אפילו רגע אחד מן האויב האורב לו בסתר לבו ורוצה להכשילו תמיד בכל דבר מגונה. ואם תעלה לו קדושתו שנתקדש ביום כיפורים כדי להנצל כל השנה מעשות תועבות - קדוש יהא וקדוש יִיקָרא.
אולם גם אחרי ההסברים הנזכרים, תמוה מה שתקנו לקרוא פרשה זו דוקא ביום הקדוש, יום בו אין לך אדם מישראל שיחשוב על חטאים בכלל ועל חטאים כגון אלו בפרט. וכיצד זה קוראים בתורה פרשה זו דוקא ביום המהווה שיא הניגודיות לענינים שכאלו. יום בו דומה כל אדם מישראל למלאך, ללא אכילה, שתיה ושאר כל הצטרכויות והנאות גופניות?
נראה לומר שהיא הנותנת. כלומר, דוקא משום שביום זה אין במאוייו של אדם רצון לחטאים אלו - משום כך קוראים בו בענינים אלו, שכן במצב הרוחני בו מצוי כל אדם בשעה זו יקל עליו לקבל את הדברים כמות שהם, לחרטם במדעיו למען יעמדו ימים רבים. שכשיחדרו הדברים מתוך התרוממות רוחו, יצָרבו עמוק בלבו ויותירו רישומם גם אחרי היום הקדוש. כי אם שומעם ביום יום, אזי אם אינו בדרגה כזו להיות סולד מהם, כי אין יראתו תמימה - לא יכנסו הדברים אל אזניו להמשיך ולסלול דרכם פנימה במוחו ובלבו. אבל ביום הקדוש, ששמו מעיד על פרישתו של כל איש מישראל מדברים שאין הנפש היפה מעריכה - יפעלו הדברים את פעולתם לחדור עמוק ולקנות שביתה במדעו.
בספרי חסידים ביארו את דברי רש"י (פרק יז פסוק יב): "אמור ואמרת - להזהיר גדולים על הקטנים", להזהיר - להאיר ולהזריח. שמימי מוחין דגדלות צריך לעשות הכנה על יומין דמוחין דקטנות. כלומר, בימים שהוא כלי מוכן לקבל רוחניות, מהם יכין עצמו גם לימים שאינו מסוגל כל כך לרוחניות. אבל אם קנה בזמנים עָבָרוּ מדות טובות והנהגות טובות - קנין נפשו הם ויעמדו לו עתה לעזר בימי קטנות המוחין.
משל לאדם שהלך ביער בלילה אפל, באין לו אפשרות לראות את דרכו. לפתע הבריק הברק והאיר את כל פני האדמה. אותו אדם, אם טפש הוא יתפעל מאד ויהנה מהאור שבקע בפתאומיות ומיד יפנה אליו מבטו להתבונן בו, אבל אחר כך לא ידע שוב כיצד יכלכל דרכו והיכן ילך. לעומתו, החכם לא יביט אל הברק ואל יופיו, אלא יתבונן מיד לראות את דרכו בעזרת האור שהאיר. שזוהי דרכו של החכם לקחת מאותם רגעי אור לדעת כיצד להתהלך בעזרתם גם כאשר החשיך על פני האדמה.
וזהו סוד הענין של קריאת פרשת העריות דווקא ביום הגדול והקדוש - יום הכפורים.