כאבן חן בכתר המלך בולט במרכזיותו בין יסודי בנין נפשו של האיש הישראלי ענין המידות. שמידותיו הטובות מהוות אבן שתיה, עליהן מושתת ועומד כל בנינו הרוחני של האדם על כל שלביו, מן המסד ועד הטפחות. וכל כך יסודי הוא ענין זה עד שרבים וטובים נתיגעו להבין כיצד זה לא הוזכרו עניני מדות בפירוש בין פסוקי התורה.

אכן, מפורסמים הם דבריו של ר' חיים ויטאל, שלא הזכירה וביארה תורתינו הקדושה ענין המידות, לפי שכלולים הם ועומדים במאמרם של חכמינו "דרך ארץ קדמה לתורה". מכיון שכן, כאשר פונה האדם מכל עסקיו להגות בדברי תורה, עליו להיות כבר אחר עבודת המדות שכלל וכלל איננה מן העבודות הקלות שבמקדש.

לפיכך, אין כל פלא למצוא מצוות רבות שמרכז כוונתן והרעיון העומד בבסיסן – מידה טובה ממידות נפשו של האדם היא.

הלא כך שנו חכמים: "אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין - שלא לבייש את מי שאין לו". מעניין לגלות שעוד בטרם הסביר התנא את מהות אותו יום גדול, כבר הקדים להזכיר אודות אותה הנהגה שכל בנות ירושלים, עניות ועשירות כאחד, לא בבגדיהן יוצאות אלא בכלים שאולים, והכל בגין אותו רעיון: שלא לבייש את מי שאין לו.

ולא רק בכגון דא, אלא אפילו בתפילה, שאנשים רבים יעדיפו להתפלל בקול לתועלת הכוונה, תיקנו חכמים להתפלל בלחש. ומפני מה? מסביר לנו רבי יוחנן בשמו של רבי שמעון בן יוחאי: כדי שלא לבייש את עוברי עבירה! כלומר, בכדי שאדם המעוניין לשוב מעוונותיו ולהשיח לבו לפני קונו, והרי אם תהיה תפלתו בקול לא יוכל לפרט חטאיו, לכן מתפלל העם כולו בלחש לטובת אותם בעלי עבירה. ושוב נוכחנו לדעת עד כמה תורתינו הקדושה מתייחסת בכבוד ומתקנת תקנות למען אותם חוטאים, ושוב הסיבה איננה הלכתית נטו אלא מיזוג של מדות טובות והשפעתן בתוך החלק ההלכתי והמעשי.

גם כאשר הותיר אדם מבשר הפסח ועליו לשורפו, גזרו חכמינו שישרפנו בירושלים מעצי המערכה, ואפילו אם יש בידו עצים וחפץ הוא לשרוף את שיירי הקרבן מעצי עצמו - אסרו עליו את הדבר, ומדוע אין שומעים לרצונו ? עונה על כך רב יוסף: שלא לבייש את מי שאין לו. והדברים מפליאים, הלא מדובר במי שלא חייבוהו אלא באדם שמרצונו החפשי מציע לשרוף את הנותר מעציו שלו, אם כן איפה, מדוע אסרו זאת עליו? אולם מוכח מכאן שכאשר הידורו שלו עלול לפגוע בקונסטלציה כלשהי ביהודי כלשהו - אסרו חכמינו הנהגה זו באופן כללי ללא מציאת צד היתר לבודדים, בכדי שלא תצא תקלה - אף אם שלא במתכוון, מתחת ידינו.

בפרשתינו מגלים אנו שיש שני קרבנות ששחיטתם בצפון. הראשון הוא קרבן עולה שכל כולו מוקטר על גבי המזבח ועולה כליל לשמים, קרבן שבמקרים רבים מדובר במי שלבו לשמים ומתנדב עולת נדבה. הקרבן השני לעומתו, הוא קרבן חטאת, הבא אך ורק על ידי חוטא ואין בו אפשרות של התנדבות.

כך אומרת התורה (פרק ו פסוק יח) "זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת, בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת". וכוונה נסתרת יש בתיבות הפסוק, ללמד שכשם שהעולה בצפון כך גם החטאת. מתוך כך למד רשב"י אודות תפלה שהיא בלחש, שגם היא תקנתה בכך "כדי שלא לבייש את עוברי עבירה, שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה". כלומר, עובדה היא שלא חלק הכתוב בין מקום שחיטת העולה למקום שחיטת החטאת ולא בכדי ובחינם הוא, אלא בודאי רצה הקב"ה ללמדנו ולחנכנו בענין זה, שנלמד מכך עד כמה עלינו להרחיק מלבזות אדם אף אם חוטא הוא (ואף אם נמצא לכך צידוק מוסרי שעל ידי בזיונו תבוא כפרתו).

כללו של דבר, מצוות ותקנות רבות באו עלינו, פן ואולי ושמא יפגע כבודו של בן ישראל מהם, והתורה כשמה כן היא להורות באה וליישר את האדם מדרכי מיתה לדרך חיים בתוכחות מוסר, לטוב לנו כל הימים.