פרשת שבוע
העיקר - הלב
מצינו במדרש: לא נאמר נפש בכל הקרבנות אלא במנחת עני. אמר הקב"ה: מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו
הרב חיים ברים, כ"ו באדר תשס"ט - 22/03/2009 05:00
קרבנו של עני מתאפיין, מטבע הדברים בכך, שהוא זול או אפילו ניתן לקבלו בחינם. כיון שכן, אין כל פלא שעולת העוף וכן מנחת סולת משוייכות באופן טבעי למתנת עני. המעניין הוא שאצל עני משתמשת התורה בתיבת "נפש", כמו שמוצאים אנו: "ונפש כי תקריב". ללמדך שהחשוב בעיני הבורא אינו עלות הקרבן ויקרותו אלא מידת הלב המעורבת בין בתריו.
מפאת כן מוצאים אנו, שגם אצל קרבן בהמה וגם אצל קרבן עוף מגדירה התורה את הנאת הבורא מהקרבת הקרבן בתיבות "ריח ניחוח". שלכאורה יפלא, כיצד זה נגדיר את קרבן העני והעשיר באותה הגדרת חשיבות, בעוד שיתכן שהעני בעצמו לכד את העוף ולא השקיע בו ולא חיסר ממונו מאום עבור זה ואילו העשיר הוזיל מכיסו סכום מכובד עבור רכישת הפר? אלא הוא אשר אמרנו: החשוב בעיני הבורא הוא גודל נתח לבו של האדם המצורף אל מתנתו. וכבר אמרו חכמינו: אחד המרבה ואחד הממעיט - ובלבד שיכוון לבו לשמים.
וכל כך חשיבות נותן הבורא ללבו של האדם, עד שיש התעלמות טוטאלית משאר הסובבים. בפרשתינו מתואר אופן הקרבת קרבן העוף, שעל הכהן להקטירו עם כנפיו. והלא כנפים הנשרפות גורמות ריח רע ואין לך הדיוט המריח ריח רע זה ואין נפשו קצה עליו? אבל רצונו של הבורא הוא שיהא המזבח שבע ומהודר מקרבנו של העני.
ובמדרש מצאנו: לא נאמר נפש בכל הקרבנות אלא במנחת עני. אמר הקב"ה: מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו. ושוב ראינו עד כמה רצון הלב הוא העיקר.
יתר על כן. מצינו גם שעושה אדם מעשה בלתי ראוי, אך אם לבו שלם לאלקיו יסולח לו ואף לרצון יהיה לפני ה'.
יהודי מן ה'אנוסים' עלה מספרד לצפת, שם שמע מרבו על גודל וחשיבות 'לחם הפנים' וכמה צער נגרם לפני הבורא מאז בטל. ברוב תמימותו בקש מאשתו שתאפה לקראת שבת שנים עשר לחמים למען יהיו לרצון בעיני הבורא. עשתה האשה כמצות בעלה וביום השישי לקח הלחם והטמינו בארון הקודש שבבית הכנסת ושפתיו תפלה מללו שישעה ה' אל מנחתו ויקבלנה ברצון. שמש בית הכנסת העני שבא לסדר ולארגן לפני שבת, פתח כדרכו את ארון הקודש לסדר את ספרי התורה על מקום קריאתם, והנה ריח חלות טריות מכות באפו. נטלם איפה בידו ויהיו לו למשיב נפש. אחר תפלת ערבית התבונן אותו 'אנוס', ובראותו שהחלות אינם הבין שנטלם ה' והיה שמח שמחה גדולה ומשתף את זוגתו בגודל השמחה על כי רצה ה' את מעשיהם.
לימים נזדמן לביהכנ"ס בשעה שהיה הרב מכין את דבריו לדרוש בשבת, אך מרוב התלהבותו לא שם לב לנוכחותו. הניח את החלות והעתיר כדרכו שיקובלו בברכה. הרב ראה וכעס ואף גער בו על גודל טפשותו לחשוב שבורא העולם רעב לחלותיו. היהודי שמע ונשבר לבו בקרבו.
מיד שלח האר"י הקדוש שליח אל הרב לומר לו: צו לביתך. וכל כך למה? לפי שמיום שחרב הבית לא היה לפניו יתברך נחת רוח גדולה מזו, שבשעה שהגיש היהודי מנחתו ובתמימות נתקבלה לפניו יתברך כאילו הגיש את 'לחם הפנים' ממש.
הרי לך שמעשהו לא היה מהודר, אבל כיון שכוונתו טובה, היה מעשהו מקובל ומרוצה.
אבל דרגה גבוהה מזה מצינו, שאפילו כאשר נוקטים כלפי שמיא במידה של חציפות ועזות פנים, אבל אם זה נובע מתוך לב טהור ונקי לכבודו יתברך - אינו מקפיד, ואף יוצאים נשכרים.
בפרשתינו נצטוינו "על כל קרבנך תקריב מלח". ומפני מה זכו המים התחתונים ליקרב במלח ונסוך המים בחג? אמרו במדרש: מים התחתונים נקראו מים בוכים, מפני שבשעה שחלק הקב"ה את המים ונתן אלו למעלה ואלו למטה - התחילו מים התחתונים בוכים. אמרו: אוי לנו שלא זכינו לעלות למעלה להיות קרובים ליוצרנו, מה עשו? העיזו פניהם ובקעו תהומות ובקשו לעלות, עד שגער בהן הקב"ה ואמר להם: הואיל ולכבודי עשיתם כל כך, אין להן רשות למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם, כמו שנאמר (תהלים צג) מקולות מים רבים אדירים משברי ים, ומה הם אומרים אדיר במרום ה'. ולא עוד אלא שעתידין אתם ליקרב על גבי המזבח במלח ונסוך המים.
הנה כי כן נוכחנו לראות שיש והרצון משמש כתריס בפני כל מעשה, ובלבד שיכוון לבו לשמים.
ואמרו במדרש: "תנה בני לבך לי", אי את יהיב לי לבך ועיניך ידע אנא דאת דילי!
מפאת כן מוצאים אנו, שגם אצל קרבן בהמה וגם אצל קרבן עוף מגדירה התורה את הנאת הבורא מהקרבת הקרבן בתיבות "ריח ניחוח". שלכאורה יפלא, כיצד זה נגדיר את קרבן העני והעשיר באותה הגדרת חשיבות, בעוד שיתכן שהעני בעצמו לכד את העוף ולא השקיע בו ולא חיסר ממונו מאום עבור זה ואילו העשיר הוזיל מכיסו סכום מכובד עבור רכישת הפר? אלא הוא אשר אמרנו: החשוב בעיני הבורא הוא גודל נתח לבו של האדם המצורף אל מתנתו. וכבר אמרו חכמינו: אחד המרבה ואחד הממעיט - ובלבד שיכוון לבו לשמים.
וכל כך חשיבות נותן הבורא ללבו של האדם, עד שיש התעלמות טוטאלית משאר הסובבים. בפרשתינו מתואר אופן הקרבת קרבן העוף, שעל הכהן להקטירו עם כנפיו. והלא כנפים הנשרפות גורמות ריח רע ואין לך הדיוט המריח ריח רע זה ואין נפשו קצה עליו? אבל רצונו של הבורא הוא שיהא המזבח שבע ומהודר מקרבנו של העני.
ובמדרש מצאנו: לא נאמר נפש בכל הקרבנות אלא במנחת עני. אמר הקב"ה: מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו. ושוב ראינו עד כמה רצון הלב הוא העיקר.
יתר על כן. מצינו גם שעושה אדם מעשה בלתי ראוי, אך אם לבו שלם לאלקיו יסולח לו ואף לרצון יהיה לפני ה'.
יהודי מן ה'אנוסים' עלה מספרד לצפת, שם שמע מרבו על גודל וחשיבות 'לחם הפנים' וכמה צער נגרם לפני הבורא מאז בטל. ברוב תמימותו בקש מאשתו שתאפה לקראת שבת שנים עשר לחמים למען יהיו לרצון בעיני הבורא. עשתה האשה כמצות בעלה וביום השישי לקח הלחם והטמינו בארון הקודש שבבית הכנסת ושפתיו תפלה מללו שישעה ה' אל מנחתו ויקבלנה ברצון. שמש בית הכנסת העני שבא לסדר ולארגן לפני שבת, פתח כדרכו את ארון הקודש לסדר את ספרי התורה על מקום קריאתם, והנה ריח חלות טריות מכות באפו. נטלם איפה בידו ויהיו לו למשיב נפש. אחר תפלת ערבית התבונן אותו 'אנוס', ובראותו שהחלות אינם הבין שנטלם ה' והיה שמח שמחה גדולה ומשתף את זוגתו בגודל השמחה על כי רצה ה' את מעשיהם.
לימים נזדמן לביהכנ"ס בשעה שהיה הרב מכין את דבריו לדרוש בשבת, אך מרוב התלהבותו לא שם לב לנוכחותו. הניח את החלות והעתיר כדרכו שיקובלו בברכה. הרב ראה וכעס ואף גער בו על גודל טפשותו לחשוב שבורא העולם רעב לחלותיו. היהודי שמע ונשבר לבו בקרבו.
מיד שלח האר"י הקדוש שליח אל הרב לומר לו: צו לביתך. וכל כך למה? לפי שמיום שחרב הבית לא היה לפניו יתברך נחת רוח גדולה מזו, שבשעה שהגיש היהודי מנחתו ובתמימות נתקבלה לפניו יתברך כאילו הגיש את 'לחם הפנים' ממש.
הרי לך שמעשהו לא היה מהודר, אבל כיון שכוונתו טובה, היה מעשהו מקובל ומרוצה.
אבל דרגה גבוהה מזה מצינו, שאפילו כאשר נוקטים כלפי שמיא במידה של חציפות ועזות פנים, אבל אם זה נובע מתוך לב טהור ונקי לכבודו יתברך - אינו מקפיד, ואף יוצאים נשכרים.
בפרשתינו נצטוינו "על כל קרבנך תקריב מלח". ומפני מה זכו המים התחתונים ליקרב במלח ונסוך המים בחג? אמרו במדרש: מים התחתונים נקראו מים בוכים, מפני שבשעה שחלק הקב"ה את המים ונתן אלו למעלה ואלו למטה - התחילו מים התחתונים בוכים. אמרו: אוי לנו שלא זכינו לעלות למעלה להיות קרובים ליוצרנו, מה עשו? העיזו פניהם ובקעו תהומות ובקשו לעלות, עד שגער בהן הקב"ה ואמר להם: הואיל ולכבודי עשיתם כל כך, אין להן רשות למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם, כמו שנאמר (תהלים צג) מקולות מים רבים אדירים משברי ים, ומה הם אומרים אדיר במרום ה'. ולא עוד אלא שעתידין אתם ליקרב על גבי המזבח במלח ונסוך המים.
הנה כי כן נוכחנו לראות שיש והרצון משמש כתריס בפני כל מעשה, ובלבד שיכוון לבו לשמים.
ואמרו במדרש: "תנה בני לבך לי", אי את יהיב לי לבך ועיניך ידע אנא דאת דילי!
